Shabat 103a — o Talmud em português

תא שמע

: ממשנתינו ראיה לרב, שהרי שנינו בה:

הקודח כל שהוא

-

חייב.

ו"קודח" היינו שדעתו למלאות הנקב, ולתקוע בו יתד [ובאינו עומד למלאותו קרוי "נוקב"].

בשלמא לרב,

המחייב על בנין כל דהוא כמו נקב של תרנגולים, שמחשיב את המנקב כבונה, האי קודח נמי נחשב לבונה כל שהוא. ואעפ"י שכאן הוא עתיד למלאות את הנקב, בכל זאת חייב, שהרי

מיחזי כמאן דחר חורתא,

שהוא נראה נמי שקדח חור

לבניינא,

שחייב לפי שהועיל החור לבנין.

אלא לשמואל,

דנוקב חור בלול של תרנגולים חייב משום מכה בפטיש ולא משום בונה. הרי בשלמא בלול של תרנגולים שפיר הוי נקיבת החור גמר מלאכתו. אבל בקודח בכותל הרי

לאו גמר מלאכה הוא,

שהרי עתיד עדיין למלאותו, ואמאי חייב?

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן: דבזעיה ברמצא דפרזלא,

שקדח במסמר ארוך של ברזל,

ושבקיה בגוויה

והשאירו למסמר שם כדי לתלות עליו,

דהיינו גמר מלאכה.

והיינו, שלא עשה את מלאכתו בשני שלבים, קדיחה ומילוי, אלא שבעת שקדח קבע את המסמר בכותל.

שנינו במשנה:

זה הכלל

כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת, בשבת.

והוינן בה:

זה הכלל

-

לאתויי מאי?

ומשנינן:

לאתויי דחק קפיזא בקבא,

כלי הראוי לעשות בו בית קיבול המכיל קב שהוא ארבעה לוגין חקק בו שיעור "קפיזא", בעומק המכיל רק שלושה לוגין. ואעפ"י שבדעתו להוסיף ולחקוק אח"כ חייב עליו, הואיל וישנם אנשים שמשאירים אותו כך.

שנינו במשנה:

רשב"ג אומר המכה בקורנס על הסדן

בשעת מלאכה - חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה. על אף שאינו מתקן כלי אלא רק מכה על הסדן.

והוינן בה:

מאי קעביד?

והרי אינו מכה על הכלי שהוא עושה אלא על הסדן בלבד, ומה תיקון וגמר מלאכה יש בכך?

ומשנינן:

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: מפני שמאמן את ידו,

שמרגיל ומכוון את ידו לסוג ההכאה הנצרכת למלאכתו, מכה גדולה או קטנה, וזהו תיקון מלאכתו.

קשו בה

הקשו

בני רחבה

[שם אדם]:

אלא, מעתה, חזא אומנתא

אדם שראה והתבונן בעשיית מלאכה

בשבתא, וגמר

ולמדה מתוך התבוננותו, האם נאמר כי

הכי נמי דמחייב,

כשם שאתה אומר שחייב על שאימן את ידו והכין עצמו למלאכה, על אף שבפועל לא עשה כל מלאכה בידו?!

ומשנינן:

אלא, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: שכן מרדדי טסי משכן,

שהיו מרדדים פחים מזהב לציפוי הקרשים,

עושין כן!

שמכין בקורנס על הסדן באמצע מלאכתן כדי להחליק את הקורנס, שהיה נפגם הקורנס בשעת ההכאה על הזהב, והיה צורך להחליקו על ידי הכאתו על הסדן הקשה כדי שלא יפגום הקורנס את הטס שהוא דק, והמלאכה היא בכך שמתקן את הקורנס עצמו!

תניא נמי הכי: רבי שמעון בן גמליאל אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה

-

חייב. שכן מרדדי טסי משכן עושין כן.

מתניתין:

החורש

-

כל שהוא.

וכמו כן העושה את תולדות מלאכת חורש, שהן מלאכות הנעשות בקרקע, כגון:

המנכש,

תולש עשבים רעים מבין הצמחים.

ו

כן העושה תולדות של מלאכת זורע, כגון:

המקרסם,

קוצץ ענפים יבשים מהאילן.

והמזרד,

קוצץ ענפים לחים חדשים, שלפעמים הם מרובים ומכחישים את האילן.

אם עשה מכל אלו אפילו בשיעור כל

שהוא

-

חייב.

ב.

המלקט עצים,

שקוצצם מבין האילנות,

אם

כונתו

לתקן

בכך את האילן הרי זה תולדת זורע, ואם כונתו לתקן את הקרקע הרי זה תולדת חורש, ושיעורן ב

כל שהן.

ו

אם

כונתו לקחת את העצים

להיסק,

שיעורן הוא

כדי לבשל

בהם

ביצה קלה

[כגרוגרת מביצת תרנגולת, כמבואר לעיל פ - ב], לפי שאז חיובו הוא משום קוצר, וזהו שיעור מלאכת קוצר.

המלקט עשבים

מן המחובר לקרקע,

אם לתקן

ב

כל שהוא.

ו

אם

כדי להאכיל

לבהמה,

שיעורם

כמלא פי הגדי.

גמרא:

והוינן בה: החורש כל שהוא -

למאי חזי?

ומשנינן:

לביזרא דקרא,

לזרוע שם גרעין של דלעת [ואעפ"י ששנינו לעיל צ, ב לענין הוצאה שאינו חייב אלא על שני גרעיני דלעת, יש לחלק. דלגבי הוצאה, שמוציאין הרבה בבת אחת, אמרינן שאין אדם טורח להוציא פחות משנים לזריעה. אבל ביחס לחרישה, כל גומא עושים בפני עצמה, רש"י].

דכוותה, גבי משכן,

היו חורשין כל שהוא.

שכן ראוי

החריץ כל שהוא -

ל

זריעת

קלח אחד של סמנין

של צביעה.

שנינו במשנתינו:

המנכש והמקרסם והמזרד

כל שהוא חייב.

תנו רבנן: התולש עולשין,

מין עשב,

והמזרד זרדים

[מין קנים הם ובעודם רכים ראויים למאכל אדם. נתקשו מעט ראויים למאכל בהמה, התייבשו ראויים להיסק].

אם

תלשם

לאכילה

שיעורם

כגרוגרת. אם לבהמה, כמלא פי הגדי. אם להיסק, כדי לבשל ביצה קלה

וכל אלו הם שיעורים במלאכת קצירה. אך

אם לייפות את הקרקע,

הרי הוא חייב משום חורש ולכן שיעןר הוא

בכל שהן.

והוינן בה:

אטו כולהו

שתלשם לצורך אכילת אדם או בהמה

לא ליפות את הקרקע

נינהו?!

והרי אפילו אם כונתו לאכילה או לבהמה הרי הקרקע מתייפת מאליה, ומדוע לא יתחייב בכל שהוא מדין חורש?!

ומשנינן:

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו

: הכא

באגם

[מקום מרעה]

שנו,

שאין שם תועלת ביפוי הקרקע, אלא רק בקצירה.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: אפילו תימא בשדה דלאו אגם

היא, נמי לא תקשי.

וכגון דלא קמיכוין

ליפוי הקרקע אלא רק לאכילה או לבהמה, ולכן אינו חייב בכל שהוא.

ומקשינן:

והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון

דסבר דבר שאינו מתכוין מותר

בפסיק רישיה ולא ימות

דחייב. והכא נמי "פסיק רישיה" הוא, שעל כרחו מתייפת הקרקע?

ומשנינן:

לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה,

שלא איכפת ליה אם תתייפה הקרקע [שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, תוד"ה בארעא].

מתניתין:

הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין

בשמאלו. בין משם אחד

שכתב אותה האות פעמיים,

בין משתי שמות

שכתב שתי אותיות שונות.

בין משתי סמניות,

שכתב אות אחת בדיו ואות אחת בסיקרא [צבע אדום].

בכל לשון,

בכתב של כל אומה.

חייב.

אמר רבי יוסי: לא חייבו

את הכותב

שתי אותיות אלא משום רושם

ולכן, אפילו לא כתב שתי אותיות אלא רשם שתי רשימות בעלמא לסימן, הריהו חייב.

שכך

היו

כותבין על קרשי המשכן

בשעה שפירקו אותו היו רושמים עליהם סימן כדי

לידע איזו בן זוגו,

שלא יתחלפו להם סדר הקרשים בהקמת המשכן.

אמר רבי יהודה: מצינו שם קטן

שהוא נגזר

משם גדול.

כגון

"שם"

[בן נח]

מ"שמעון" ומ"שמואל".

"נח" מ"נחור".

"דן" מ"דניאל".

"גד" מ"גדיאל".

ובא רבי יהודה להשמיענו שאפילו אם נתכוין לכתוב תיבה [מילה] ארוכה ולא כתב אלא חלק ממנה, אך אותו מקצת שכתב היא תיבה בפני עצמה הרי הוא חייב עליה.

גמרא:

והוינן בה:

בשלמא א

[כתיבה] ביד

ימין ליחייב, משום דדרך כתיבה בכך. אלא א

כתיבה ביד

שמאל

-

אמאי

חייב?

הא אין דרך כתיבה בכך?!

ומשנינן:

אמר רבי ירמיה: באטר יד שנו!

ומקשינן:

ותהוי

יד

שמאל דידיה כימין דכולי עלמא, וא

שמאל דוקא

ליחייב,

אבל

אימין לא ליחייב.

ולמה שנינו שהוא חייב בין בימינו בין בשמאלו?

אלא, אמר אביי: בשולט בשתי ידיו

מיירי מתניתין, שדרך כתיבתו הוא בשתי ידיו.

רב יעקב בריה דבת יעקב אמר: הא מני

מתניתין -

רבי יוסי היא. דאמר: לא חייבו

את הכותב

שתי אותיות אלא משום רושם.

והכותב בשמאלו, אף שאינו נחשב ככתיבה, מכל מקום לא גרע מרושם, שחייב גם כשרושם ביד שמאל.

ומקשינן:

והא מדסיפא

דמתניתין

רבי יוסי היא,

על כרחך

רישא

-

לאו רבי יוסי?!

ומתרצינן:

כולה

מתניתין

רבי יוסי היא!

[ששכח התנא ולא הזכיר שמו בתחילה וכשנזכר חזר והזכיר שמו. רש"י חולין קד ב ד"ה כל האומר].

שנינו במשנה: אמר רבי יהודה: מצינו

כי אדם המתכוון לכתוב תיבה גדולה וכתב רק מקצתה שהוא חייב. וכגון שכתב שם קטן משם גדול, כמו: שם משמעון או משמואל, נח מנחור, דן מדניאל גד מגדיאל.

ומדייקת הגמרא מדבריו של רבי יהודה, שבכל הדוגמאות שהביא ל"שם קטן מתוך שם גדול" הוא נקט דוקא שמות המכילים שתי אותיות שאינן זהות, ומשמע שאין רבי יהודה מחייב אלא על כתיבת שתי אותיות שונות.

שואלת הגמרא:

אלא, רבי יהודה,

האם אכן רק על כתיבת

שתי אותיות

משם גדול

והן שני "שמות"

[כל אות יש לה "שם" שונה] הוא

דמחייב

אבל הכותב

שתי אותיות והן שם אחד,

כגון שהיה בדעתו לכתוב "ששך" וכתב שש,

לא מחייב.

והתניא

בברייתא שרבי יהודה מחייב אפילו בכותב שתי אותיות שוות משם גדול.

דתניא: נאמר בפרשת קרבן חטאת "נפש כי תחטא ... ועשה

מאחת מהנה".

ודרשינן: אם היה הכתוב אומר

"ועשה אחת",

הייתי

יכול

לומר שאינו חייב חטאת על עשיית מלאכה בשבת, כגון מלאכת כתיבה,

עד שיכתוב

את

כל השם,

את כל המילה שהיה בדעתו לכתוב בתחילת הכתיבה.

וכמו כן יכול הייתי לומר שהאורג בשבת אינו חייב על מלאכת האריגה

עד שיארוג את כל הבגד

שהתחיל לאורגו.

וכמו כן יכול הייתי לומר שהעושה מלאכת עשיית "בתי נירין", וכגון העושה בתי נירין בנפה, לא יהיה חייב

עד שיעשה

את בתי הנירין של

כל הנפה.

תלמוד לומר

"ועשה

מאחת",

דמשמע שאפילו על עשיית מקצת מהמלאכה חייבין חטאת.

שמא תאמר:

אי

מהמיעוט של

"מאחת"

דרשינן,

יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת, ולא ארג אלא חוט אחד, ולא עשה אלא בית ניר אחד בנפה,

יהיה חייב.