Sanhedrin 90a — o Talmud em português

ה

מחלוקת

של רבנן ורבי שמעון לגבי נביא שהדיח, אם עונשו בסקילה או בחנק, אינה אלא אם הדיח לעבוד עבודה זרה בלבד.

ושני אופנים נאמרו בזה -

א.

בעוקר

את כל

הגוף דעבודת כוכבים

שהוא אומר שנצטוה ברוח הקודש מפי הגבורה להתנבאות לעקור את כל האיסור של עבודה זרה מן התורה.

ב.

ו

ב

קיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים

אם הוא מתנבא לעקור אפילו רק חלק מהאיסור של עבודה זרה.

ודוקא בעבודה זרה סוברים רבנן שעונשו בסקילה, משום שהפרשה של נביא שהדיח מדברת רק בעבודה זרה, כמו שנאמר "נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם".

ופסוק זה מדבר כשהוא עוקר את כל הגוף של עבודה זרה.

ואילו עוקר רק מקצת למדנו

דרחמנא אמר

בסוף אותה פרשה [שם ו] "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך".

ואנו דורשים "

מן הדרך

" -

אפילו מקצת

מן

הדרך

, שאפילו נתנבא לבטל רק מקצת מאיסור עבודה זרה הוא חייב סקילה.

אבל עוקר הגוף דשאר מצות

אם הוא מתנבא לעקור אפילו מצוה שלימה משאר המצוות

דברי הכל בחנק

.

משום ששאר מצוות, שייך לפרשה אחרת של נביא שמתנבא מה שלא שמע, ושם לא נאמר לשון "הדחה" - כדי שנלמוד גזירה שוה ממסית שענשו בסקילה - אלא נאמר "ומת הנביא ההוא" וסתם מיתה הוא בחנק.

וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות

אם נתנבא לעקור רק חלק ממצוה בשאר מצוות

דברי הכל פטור

ואפילו מחנק.

משום שבפרשה זו של המתנבא מה שלא שמע, נאמר "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא ציויתיו לדבר".

ואנו דורשים "דבר" שלם - ולא חצי דבר, שעל חצי מן המצוה אינו נענש כלל במיתה.

מתיב רב המנונא

: תניא: נאמר בפרשת נביא שהדיח "להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה".

ואנו דורשים מהיתור של המלים "ללכת בה" -

"

ללכת

-

זו מצות עשה

ש"ללכת" משמע לעשות בקום ועשה.

"

בה

" -

זו מצות לא תעשה

[שלומדים גזירה שוה ממה שנאמר בקרבן חטאת "אשר חטא בה" שמדבר בלא תעשה].

ואי סלקא דעתך

שכל פרשת נביא שהדיח מדברת רק

בעבודת כוכבים

, אם כן מצות

עשה, בעבודת כוכבים היכי משכחת לה?

אלא ודאי שמדובר גם בשאר מצוות?

ומתרצת הגמרא:

תרגמה רב חסדא

: שיתכן בעבודה זרה מצות עשה של [שם יב ג] "

ונתצתם

את מזבחותם" שאותה ניבא נביא השקר לעקור.

רב המנונא אמר: מחלוקת

רבנן ורבי שמעון היא

בעוקר

את כל

הגוף

של המצוה

בין בעבודת כוכבים בין בשאר מצות

משום שפרשת נביא שהדיח מדברת גם בשאר מצוות, כפי שמוכח מזה שדורשים מ"ללכת" שהכוונה למצות עשה, ורב המנונא לא נראה לו התירוץ של רב חסדא שמדובר במצות "ונתצתם".

ו

כמו כן הם חולקים ב

קיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים

כאשר התנבא לעקור רק חלק מאיסורי עבודה זרה, משום

דרחמנא אמר

"

מן הדרך

" -

אפילו מקצת מן הדרך

.

אך פסוק זה מדבר עדיין רק על עבודה זרה בלבד, משום ש"ללכת" [שממנו לומדים שאר מצוות] נאמר רק לאחר מכן, והוא אינו מדבר בעוקר חלק מהמצוה אלא כפי משמעות הכתוב "ללכת בה" דהיינו שעוקר את כל המצוה.

אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור

לגמרי.

תנו רבנן: המתנבא לעקור דבר מן התורה, חייב

.

ואם התנבא

לקיים מקצת ולבטל מקצת

בשאר מצוות

רבי שמעון פוטר

.

ובעבודת כוכבים, אפילו

לבטל רק מקצת, כגון שהוא

אומר: היום עיבדוה

את העבודה זרה

ולמחר בטלוה

תבטלו את העבודה זרה

דברי הכל חייב

.

ונחלקו האמוראים כיצד לפרש את הברייתא הזאת -

אביי סבר לה כרב חסדא

בנוגע לביאור המחלוקת של רבנן ורבי שמעון,

ו

לכן

מתרץ לה

את הברייתא

כרב חסדא

.

רבא סבר לה כרב המנונא, ו

לכן

מתרץ לה כרב המנונא

.

אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב חסדא

-

המתנבא לעקור דבר מן התורה

היינו שעוקר את כל הגוף בשאר מצוות, ולכן

דברי הכל בחנק

ואפילו לרבנן, שהרי פרשת נביא המדיח שעונשו בסקילה מדברת רק בעבודה זרה, ואילו שאר מצוות שייך לפרשה של מתנבא מה שלא שמע, שעונשו בחנק.

לקיים מקצת ולבטל מקצת

בשאר מצוות

רבי שמעון פוטר

לגמרי,

והוא הדין לרבנן

שרק "דבר" שלם ולא חצי דבר.

ובעבודת כוכבים אפילו אמר היום עיבדוה ולמחר בטלוה חייב

מיתה.

באיזו מיתה?

מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה

לפי רבנן הוא חייב סקילה משום נביא המדיח. ולפי רבי שמעון הוא חייב חנק כדין נביא המדיח לשיטתו.

רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא

-

המתנבא לעקור דבר מן התורה

היינו שעוקר את כל הגוף

בין בעבודת כוכבים

ו

בין בשאר מצות, חייב

מיתה.

מר כדאית ליה ומר כדאית ליה

לפי רבנן הוא חייב סקילה משום נביא שהדיח, ולפי רבי שמעון הוא חייב חנק כדין נביא שהדיח לשיטתו.

לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצות, רבי שמעון פוטר

לגמרי

והוא הדין לרבנן

ש"ללכת בה" משמע שהוא עוקר את כל המצוה.

ובעבודת כוכבים אפילו אומר

לו

היום עיבדוה ולמחר בטלוה חייב

מיתה.

מר כדאית ליה ומר כדאית ליה

לפי רבנן הוא חייב סקילה, ולפי רבי שמעון הוא חייב חנק.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: בכל

דבר שבתורה

אם יאמר לך נביא

המוחזק לנביא אמת:

עבור על דברי תורה

מפני שהוא צורך השעה, כגון אליהו הנביא בהר הכרמל שאמר לעבור על איסור שחוטי חוץ

שמע לו!

חוץ מעבודת כוכבים שאפילו

הוא

מעמיד לך חמה באמצע הרקיע

ואומר לך: עבוד עבודה זרה

אל תשמע לו!

תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: הגיע תורה לסוף דעתה של עבודת כוכבים

שיש לה כח לשנות את הטבע

לפיכך נתנה תורה ממשלה בה

כלומר

שאפילו

אם תראה שהנביא שאומר לעבוד עבודה זרה מושל ועושה כרצונו, כגון שהוא

מעמיד לך חמה באמצע הרקיע

כמו שנאמר [שם יג ב] "ונתן אליך אות או מופת"

אל תשמע לו!

תניא: אמר רבי עקיבא: חס ושלום שהקדוש ברוך הוא מעמיד חמה לעוברי רצונו

שלא יתכן שנביא שקר יוכל להעמיד חמה באמצע רקיע

אלא

מה שנאמר "ונתן אליך אות או מופת", היינו

כגון חנניה בן עזור, שמתחילתו

היה

נביא אמת ולבסוף

נעשה

נביא שקר

.

ואף כאן מדובר שהנביא נתן את האות על נבואה אחרת בעודו נביא אמת, ולאחר מכן כשנעשה נביא שקר הוא אומר לעבוד עבודה זרה על סמך האות ההוא שהוחזק בו לנביא אמת.

שנינו במשנה:

וזוממי בת כהן

.

ודנה הגמרא:

מנהני מילי

שהעדים זוממים בבת כהן נידונים במיתת הבעל ולא במיתתה?

אמר רב אחא בריה דרב איקא: דתניא: רבי יוסי אומר: מה תלמוד לומר

[דברים יט יט] "

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

" שהיה לו לכתוב רק "כאשר זמם" בלבד, ולמה נכתב "לאחיו"?

אלא

לפי שכל

העדים

המזוממין שבתורה

זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן

כלומר הואיל ותמיד הבועלים נידונים באותה מיתה של הנבעלת, אם כן ודאי שהעדים זוממים אף הם יענשו באותה מיתה שזממו להם.

אך

בת כהן

שזינתה, שהדין הוא שרק

היא בשריפה ואין בועלה בשריפה

, מעתה לגבי העדים

זוממין, איני יודע

באיזו מיתה לחייבם?

אם לו הוקשו

שמחייבים אותם את המיתה שזממו לו דהיינו חנק.

אם לה הוקשו

ומחייבים אותם שריפה כפי שזממו לה?

כשהוא אומר

"

לעשות לאחיו

" הרי אנו למדים:

לאחיו

-

ולא לאחותו!

שבכל מקום שהעדים באים לחייב בעדותם איש ואשה, ודין האיש שונה מזו של האשה, הרי מחייבים אותם במיתת האיש ולא במיתת האשה.

הדרן עלך פרק אלו הן הנחנקין

--- title: "חברותא - סנהדרין — פרק אחד עשר - חלק" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02360.html#HtmpReportNum0010L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0010L5" --- פרק אחד עשר - חלק

Оригинал главы פרק אחד עשר - חלק

הקדמה

כתב הרמב"ם : "וכל אלו הדברים [ענייני מלחמת גוג ומגוג וימות המשיח] וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו - עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו.

ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים [להלן בפרקנו ] תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".

מכל מקום, היות והפרק שלפנינו עוסק [בין היתר] ברבים מן העניינים שיארעו באחרית הימים, על כן מהראוי להקדים ולהביא בתמצית את עיקרי מאורעות אחרית הימים המוזכרים בפרקנו, או השייכים למוזכר בפרקנו.

ואלו הם:

א. מלחמת גוג ומגוג [וביאת אליהו הנביא].

ב. ביאת המשיח. ג. תחית המתים, חורבן העולם, ועולם הבא.

א

.

מלחמת גוג ומגוג

.

כתב הרמב"ם : "קודם מלחמת גוג ומגוג, יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: "הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'". ואינו בא וכו' אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים.

ויש מן החכמים שאומרים, שקודם ביאת המשיח יבא אליהו".

כתוב בספר יחזקאל [פרק לח]: "והיה ביום ההוא ביום בוא גוג על אדמת ישראל נאם ה' אלקים תעלה חמתי באפי: ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל: ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וגו': ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תפול".

עיקרה של מלחמה זו הוא, שיבוא מלך ששמו "גוג" [ושמה של ממלכתו הוא "מגוג"], ויקבץ את כל הממלכות לעלות למלחמה על ירושלים.

אותו חיל יצליח בסופו של דבר לכבוש את ירושלים, כפי שנאמר בזכריה [יד, ב]: "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה, ונלכדה העיר ונשסו הבתים וגו'".

לאחר מכן ילחם בהם ה' מהשמים, כפי שנאמר בספר יחזקאל [לח, כב]: "ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש אש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו ועל עמים רבים אשר אתו".

ואף הגוים עצמם יהרגו איש את רעהו, כפי שנאמר [יחזקאל לח, כא]: "חרב איש באחיו תהיה".

הרמב"ם כתב, שמלחמה זו תהיה בתחילת ימות המשיח. אבל במדרש רבה איתא, שהמלחמה תהיה קודם ביאת המשיח.

ב

.

ביאת המשיח

בתחילה יבוא משיח בן יוסף, והוא יהרג בזמן מלחמת גוג ומגוג .

אחריו יבוא משיח בן דוד .

המשיח יחזיר מלכות בית דוד ליושנה. יבנה את בית המקדש, ויקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו קודם חורבן הבית. דהיינו, מקריבין קרבנות, עושין שמיטין ויובלות, וכיוצא בזה.

ישנם סימנים המוכיחים על האדם שהוא המשיח, כפי שכתב הרמב"ם [פי"א מהל' מלכים]: "הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו וכו' וילחם מלחמות ה' וכו'. אבל אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי".

כמו כן מובא בפרקנו, שהמשיח יהיה "מורח ודאין". שיוכל לדון ולהכריע את הדין על פי הריח.

ג

.

ימות המשיח

.

אמר שמואל : אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד. והיינו, שלא יהיה בימות המשיח שינוי מהנהגת העולם בדרך הטבע.

אבל, העולם ישוב למצבו קודם חטא אדם הראשון. ולכן, למרות שאמרנו שלא יהיה חדש תחת השמש בימות המשיח, בכל זאת מצאנו בחז"ל דברים מופלאים שיהיו באותם ימים. כגון:

"ונתנה הארץ יבולה", לא כדרך שעושה עכשיו, אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון, ביום שנזרעה, בו ביום עשתה פירות.

עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות.

עתידה ארץ ישראל שתוציא פת אפויה וכתונת פסים. ועוד כגון אלו.

ובנבואת ישעיה נאמר: "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" .

יש אומרים , שבאותם ימים יקומו משה ואהרן לתחיה, להורות לעם את הדרך ילכו בה, ואז יתנו לאהרן תרומות. ויש אומרים שעמם יקומו גם הצדיקים שציפו לגאולה.

התועלת באותם ימים היא, שיהיו ישראל פנויים לעסוק בתורה וחכמתה, כדי שיזכו לחיי עולם הבא .

בפרק שלפנינו מובאות מספר דעות, כמה זמן ימשכו ימות המשיח. יש אומרים ארבעים שנה, ויש אומרים שבעים שנה, ועוד ועוד דעות.

ג

.

תחית המתים

,

חורבן העולם באלף השביעי

,

ועולם הבא

.

כבר הבאנו לעיל, שיש אומרים שתהיה תחיה אחת בתחילת ימות המשיח, בה יקומו משה ואהרן וצדיקי ישראל.

לאחר מכן, תהיה תחיה כללית, לכל ישראל שיזכו לה . ומטרתה של אותה תחיה היא, לתת גמול לגוף עם הנשמה יחדיו, כפי שהיו קודם מיתתם, על הטוב שעשו בעולם הזה .

וכתב הר"ן , שזמנה של תחית המתים הוא לאחר שיכלו ימי המשיח. כלומר, לפי השיטה [שהובאה לעיל] שימות המשיח ימשכו ארבעים שנה, הרי שתחית המתים תהיה לאחר ארבעים שנה מזמן ביאת המשיח. וכן כיוצא בזה.

נחלקו הראשונים בענין תחית המתים, האם אותו מצב שיהיה בתחית המתים, שהנשמה נמצאת בתוך הגוף, ימשך לנצח , וזהו בעצם עולם הבא.

או, שאחר כך תפרד הנשמה מהגוף אל עולם הנשמות, ותקבל שם שכרה. וזהו עולם הבא. ועל אותו זמן אמרו חז"ל: צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה .

בגמרא בהמשך הפרק מובא: "אמר רב קטינא, שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב. שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ובפשטות הכוונה היא על הזמן שבין ימות המשיח לעולם הבא, כפי שיתבאר שם.

בביאור אותו חורבן, ישנן מספר שיטות:

יש אומרים , שהעולם יחרב עד שיהיה במצב של קודם הבריאה, תוהו ובוהו.

ויש אומרים , שאין הכוונה כלל על חורבן העולם, אלא שיחרב ויתבטל היצר הרע.

ויש אומרים , שאין הכוונה לאלף אחר מלבד ששת אלפי שנות העולם הזה. אלא אחד מאותם אלפים, דהיינו האלף השישי, יהיו בו פורעניות וצרות רבות.

ומצאנו עוד שיטה , שאכן יחרב העולם, אבל לא יהיה זה באלף השביעי, אלא באלף החמישים, שהוא יובל. ועד אז, בכל אלף שביעי יחרב העולם שביעית החורבן, עד שבשנת החמישים יחזור העולם לתוהו ובוהו, כפי שהיה קודם הבריאה.

מתניתין:

כל

עם

ישראל

יש

להם חלק

לעולם הבא

. שנאמר: "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ

נצר מטעי

מעשה ידי להתפאר". והיינו, עמך כולם, אף החוטאים, לאחר שקיבלו את עונשם, והומתו בד' מיתות - צדיקים הם, וירשו עולם הבא .

ואלו

הם

שאין להם חלק לעולם הבא

א.

האומר

ש

אין תחיית המתים מן התורה

[כלומר, שאומר שאין רמז לתחיית המתים מן התורה, אף שהוא מודה שאכן תהיה תחיית המתים] .

ב.

ו

האומר ש

אין תורה מן השמים.

ג.

ואפיקורוס

[בגמרא יתפרש מיהו אפיקורוס ].

רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים

[בגמרא יתפרש מהם ספרים חיצונים], אין לו חלק לעולם הבא.

ו

כן

הלוחש על המכה ואומר: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך",

אין לו חלק לעולם הבא .

אבא שאול אומר: אף ההוגה את

שם

השם באותיותיו.

שאסור להגות את השם כפי שהוא כתוב, אלא צריך לאמרו בלשון אדנות .

שלשה מלכים

שמלכו בישראל,

ו

כן

ארבעה הדיוטות

שהיו בישראל -

אין להן חלק לעולם הבא.

ואלו הם אותם

שלשה מלכים

:

ירבעם,

אחאב,

ומנשה.

רבי יהודה

חולק על תנא קמא ו

אומר: מנשה

-

יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר: "ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו

וידע מנשה כי ה' הוא האלקים".

אמרו לו: למלכותו

אמנם

השיבו

הקדוש ברוך הוא, שכך היא משמעות הכתוב: "וישיבהו ירושלם למלכותו". אבל -

ולא לחיי העולם הבא השיבו.

ואלו הם

ארבעה

ה

הדיוטות

שאין להם חלק לעולם הבא:

בלעם,

ודואג,

ואחיתופל,

וגחזי.

ובגמרא יתבאר מנין לנו שאותם מלכים והדיוטות אין להם חלק לעולם הבא.

גמרא:

והוינן בה:

וכל כך למה?

כלומר, מה חמור כל כך בזה שאומר שאין תחיית המתים מן התורה, עד שעונשו הוא שלא יחיה לעתיד?

ואמרינן:

תנא

[כך שנינו בברייתא]:

הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים,

ולא יבוא לחיי עולם הבא.

שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא

-

מדה כנגד מדהה

הן .

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה

הן?

שנאמר

בזמן שצר מלך ארם על שומרון, והיה רעב גדול בארץ:

"ויאמר אלישע שמעו דבר ה' וגו' כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון".

דהיינו, שתחת שעד עתה היה יוקר גדול בארץ, עד שהיה נמכר ראש חמור בשמונים כסף, יהיה שבע גדול, שתימכר סאה סולת בשקל.

וכתיב: "ויען השליש אשר למלך נשען על ידו

[דהיינו, השליש שהמלך נשען על ידו]

את איש האלהים, ויאמר: הנה ה' עושה ארבות בשמים, היהיה הדבר הזה?!"

דהיינו, שאמר השליש לנביא בלעג: אפילו אם יעשה ה' ארובות בשמים, ויוריד דרכן חיטים ושעורים על הארץ, האם יתכן שיהיה כדבר הזה!

והשיבו הנביא:

"ויאמר: הנך ראה בעיניך

-

ומשם לא תאכל".

דהיינו, אתה תראה שאכן יהיה הזול הזה, אבל לא תאכל משם, כי תמות מיד.