Sanhedrin 8b — o Talmud em português

ועתה מביאה הגמרא ברייתא, שמשמע ממנה כדברי רבה, והיא קושיא על דברי עולא.

מיתיבי,

ממה ששנינו בברייתא:

וחכמים אומרים: תבעו ממון

-

בשלשה, תבעו נפשות

-

בעשרים ושלשה.

בשלמא לרבה,

הרי הברייתא יכולה להיות מתאימה עם דבריו, לפי שאם

תבעו ממון תחילה

, שהבעל אינו מביא עדים, ומתחילה היתה תביעתו רק להיפטר מכתובתה, דנים אותו

בשלשה,

וכדעת רבה, ואילו אם

תבעו נפשות תחלה

, שחשב להביא עדים שזינתה, ולא באו, והבית דין נתפזרו, אזי

אפילו

תביעת

ממון

סוברים חכמים שדנים אותה דוקא

בעשרים ושלשה

.

אלא,

אבל

ל

פי

עולא קשיא

הברייתא. שהרי לעולא, בכל מקרה מצריכין חכמים עשרים ושלשה, אפילו כשאינו מביא עדים, שמא ישמעו ויבואו עדים, ואם כן, האיך אמרה הברייתא שנידון בשלשה!?

ומביאה הגמרא את תירוצם של רבא ורב חייא, שאכן יש מקרה שאף לעולא יסברו חכמים שדיני ממונות של מוציא שם רע בשלשה, כאשר ברור שהבעל לא יביא עוד עדים, ואז, אם יתהפך הדין, והאב יתבע את הבעל מאה כסף על הוצאת שם רע, אז דינו של הבעל, שהוציא שם רע, יהיה נידון בשלשה.

אמר רבא: אני וארי שבחבורה, תרגימנא,

ביארנו את הברייתא לפי עולא.

ומנו,

מי הוא ה"ארי שבחבורה"?

רבי חייא בר אבין.

וכך תירצנו:

הכא במאי עסקינן

[הברייתא אינה דנה בסתם מקרה של תביעת הבעל, שאז יסברו חכמים שצריכין עשרים ושלשה, אלא במקרה הזה],

שהביא הבעל עדים

על אשתו

שזינתה

, ונתאספו לשם כך עשרים ושלשה דיינים,

והביא האב עדים, והזימום לעדי הבעל.

ועתה התהפך הדין, והבעל שהיה התובע, נהפך להיות הנתבע על הוצאת שם רע, שדינו מן התורה לשלם לאבי הנערה מאה כסף.

ו

בא

האב,

לגבות ממון מהבעל,

במקרה שכזה, מספיק לדון אותו

בשלשה

דיינים בלבד, אפילו לפי חכמים. כי אין חוששין עתה ללעז, שמא יבואו עידי הבעל על זנותה, שהרי התברר לנו שהכל שקר, שהבעל סמך עצמו על עידי שקר, שהוזמו, ועתה אינו יכול עוד לתבוע להיפטר מדמי כתובתה, שהרי טענותיו שקר.

ואין גם חשש לכבודם של ראשונים, כיון שנתהפך הדין, הרי תביעת האב היא תביעה חדשה ודין חדש, ואפשר להתחיל את הדיון החדש בשלשה.

עד כאן פירוש מה שאמרה הברייתא: תבעו ממון, בשלשה.

וכך הוא הביאור בהמשך דברי הברייתא:

ובמקום

שיש חשש שיבוא לדיני

נפשות

, כגון שלא הביא הבעל עדים, ועדיין יתכן שישמעו עדים ויבואו, כדעת עולא לפי חכמים, אזי צריכין מתחלה

עשרים ושלשה.

ג. ועתה מביאה הגמרא הסבר שלישי, של אביי, במחלוקת רבי מאיר וחכמים במשנה בכמה נידון מוציא שם רע.

לדעתו של אביי, מדובר במקרה שעידי הבעל העידו שזינתה, והתרו בה, אבל לא הודיעו לה בשעת ההתראה שמיתתה בסקילה. ולכן, סובר רבי מאיר, שאין סוקלין אותה ואין הורגין אותה, אלא שפטור הבעל מלשלם דמי כתובתה. ועל הדיון בתביעה הזו של הבעל מספיק שלשה. ואילו חכמים סוברים, שבאופן הזה כן יסקלוה, ולכן צריכים בית דין של עשרים ושלשה.

אביי אמר: דכולי עלמא,

בין רבי מאיר ובין חכמים סוברים

חיישינן ללעז.

אם לא הביא הבעל עדים, ובא לדון על הפטור מתשלום כתובתה, חוששין שמא ישמעו ויבואו עדים, ויצטרכו להוסיף דיינים, וילעיזו על השלשה הראשונים על שלא דנו.

ו

כן סוברים שחיישינן

משום כבודן של ראשונים.

כיון שהתאספו עשרים ושלשה, חייבים לגמור בהם אף דיני ממונות משום כבודן של ראשונים.

והכא במאי עסקינן, כגון

שהביא הבעל עדים לפני שלשה, וכשחקרו בית דין את העדים, התברר להם שאכן התרו בה שלא תזנה [כדין עדים שצריכים להתרות], אלא שלא התרו בה שעונשה בסקילה. ולכן סובר רבי מאיר, שאין התראה זו מספיקה לחייבה מיתה, ותשאר רק תביעת הבעל לדיני ממונות, ולכן סובר שזה נידון בשלשה. וחכמים סוברים שהתראה זו מספיקה לדונה במיתה, ולכן צריכים עשרים ושלשה.

ומחלוקת זו אם התראה סתם הוי התראה המחייבת מיתה, או אינה התראה, תלויה במחלוקת של חכמים ורבי יהודה.

והאי תנא הוא,

כמו ששנינו בברייתא [שם נאמר שה"מסית", המסית את חבירו לעבוד עבודה זרה, אינו צריך התראה. ואף שלא התרו בו, נהרג, ובהמשך הברייתא נאמר]:

ושאר כל חייבי מיתות שבתורה

-

אין ממיתים אותם,

את בעלי העבירה,

אלא בעדה,

בעשרים ושלשה,

ועדים, והתראה.

ואין מספיק שיאמרו לו שהדבר אסור לעשותו, אלא

ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בבית דין.

שאם לא כן, הוא אינו נרתע מלעבור העבירה, אבל אין צריכים לפרט לו איזו מיתה מן ארבע מיתות בית דין הוא יענש. אלו הם דברי חכמים.

ו

אילו

רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג.

ובמשנתנו, רבי מאיר סובר כרבי יהודה, וחכמים סוברים כחכמים דרבי יהודה.

ד. ועתה מביאה הגמרא את הסברו של רב פפא, שגם הוא סובר כאביי, שכולי עלמא סוברים שחוששין ללעז ולכבודן של ראשונים. אלא שהוא מעמיד את המשנה באופן שבאו עידי הבעל להעיד על האשה, והם אומרים שלא התרו בה כלל, אבל האשה היא "חברה", היודעת את הדין, ויודעת שנערה המאורסה שזינתה דינה בסקילה.

ולכן, רבי מאיר סובר שלא ימיתוה כיון שלא התרו בה, אף שהיתה חברה, אלא רק ידינוה בדיני ממונות, על תביעת הבעל להיפטר מדמי כתובתה, ואילו חכמים אומרים שימיתוה, ולכן צריכים עשרים ושלשה.

רב פפא אמר: הכא, באשה חברה עסקינן.

מחלוקת רבי מאיר וחכמים היא באשה חברה,

וקמיפלגי

רבי מאיר וחכמים במשנתנו

בפלוגתא,

במה שחלקו

רבי יוסי בן יהודה וחכמים.

דתניא,

שנינו בברייתא:

רבי יוסי בן יהודה אומר: חבר,

תלמיד חכם,

אינו צריך התראה,

ואם עבר עבירה שיש בה מיתת בית דין, נהרג אף שלא התרו בו.

לפי שלא ניתנה

דין

התראה אלא

כדי

להבחין בין שוגג למזיד,

כדי שהמותרה לא יוכל לטעון שלא ידע שדבר זה אסור לעשותו. אבל חבר, יודע ויודע.

וחכמים חולקים עליו, וסוברים שגם חבר צריך התראה, כי יתכן שעל אף שהוא יודע דיני איסור והיתר, ומזיד הוא, בכל זאת, כאן, הוא שוגג באיזה פרט מפרטי האיסור.

וחכמים סוברים כמו רבי יוסי בן יהודה, ולכן ימיתו את האשה, וצריכין עשרים ושלשה.

ורבי מאיר סובר כמו חכמים דרבי יוסי בן יהודה, ולא ימיתוה.

ועתה, בא הבעל לתבוע דמי כתובתה, ולכן הוי בשלשה.

ה. ומביאה עתה הגמרא את הסברו של רב אשי, שגם הוא סובר שכולי עלמא חוששים ללעז, ולכבודן של ראשונים. ולפי האוקימתא שלו, מדובר במשנה כשהעדים לא התרו אותה שאם תזנה ימיתוה בית דין, אלא שאמרו לה שבית דין יחייבו אותה מלקות. ובמקרה כזה, ברור שבית הדין לא ימיתוה, אלא רק ילקו אותה.

ורבי מאיר וחכמים חולקים במחלוקת ששנינו במשנתנו, שלרבי מאיר מספיק בית דין של שלשה כדי להלקותה, וחכמים סוברים שדין מלקות הוא בעשרים ושלשה .

רב אשי אמר

: במשנה מדובר ב

כגון

: