Sanhedrin 83a — o Talmud em português

לא משום זרות

אם עשאן זר,

ולא משום טומאה

אם עשה אותן טמא,

ולא משום מחוסר בגדים

כשעשה אותם כהן ללא בגדי כהונה,

ולא משום שלא

רחוץ ידים ורגלים

ומשמע - מדאמרינן על עבודות אלו שיש אחריהן עבודה "אין חייבין עליהן... משום טומאה" -

הא מקטיר

שהיא עבודה שאין אחריה עבודה אחרת - אם עשה כן בטומאה הרי הוא

חייב;

ו

מאי לאו מיתה

הוא חייב, הרי למדנו: כהן ששימש בטומאה חייב מיתה בידי שמים, ותיקשי לרב ששת שפוטרו!?

ודחינן: אף המקטיר בטומאה

לא

במיתה בידי שמים הוא, אלא

באזהרה

הוא, ומלקות הוא חייב. ומקשינן עלה:

אלא זר נמי לאזהרה!?

כלומר: והרי כך יש לדייק מאותה משנה שאמרה על כל העבודות הללו שאינו חייב משום זרות: "הא מקטיר חייב משום זרות", וכי תאמר אף לגבי זרות שאינו במיתה אלא באזהרה,

והכתיב

"

והזר הקרב יומת

[בידי שמים] "!?

ומשנינן:

הא כדאיתא והא כדאיתא

, כלומר: אין לדמות אותם, ויש לומר, דאם כי זרות הוא לענין מיתה בידי שמים, מכל מקום גבי טומאה אינו אלא לאזהרה.

ואכתי מקשינן: והרי אם אף על עבודה תמה בטומאה אינו חייב אלא מלקות,

מכלל דיוצק ובולל

בטומאה ששנינו שם שאינו חייב עליהם,

לאו נמי לא

עבר!?

והתניא: אזהרה ליוצק ובולל

בטומאה

מניין?

תלמוד לומר

[ויקרא כא] "אמור אל הכהנים בני אהרן...

קדושים יהיו

לאלהיהם,

ולא יחללו

שם אלהיהם"!?

ומשנינן: היוצק והבולל בטומאה אינו אסור אלא

מדרבנן, וקרא

"קדושים יהיו... "

\-

אסמכתא בעלמא

היא.

מיתיבי

לרב ששת מהא דתניא:

ואלו הן שבמיתה

בידי שמים... ו

טמא ששימש

, הרי בהדיא שהוא חייב מיתה בידי שמים, ודלא כרב ששת!?

ומסקינן:

תיובתא

דרב ששת.

גופא

:

ואלו שבמיתה

בידי שמים:

האוכל את הטבל

שלא הורמו ממנו תרומות ומעשרות,

וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, וזר ששימש

במקדש,

וטמא ששימש

במקדש,

וטבול יום ששימש, ומחוסר בגדים

ששימש,

ומחוסר כפרה

[טמא שעדיין לא הביא כפרתו לאחר מלאת ימי טומאתו] ששימש,

ו

כהן

שלא רחץ ידים ורגלים

,

ושתויי יין ופרועי ראש

[שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גילחו את ראשם] ששימשו במקדש -

אבל ערל

,

ואונן, ויושב

ששימשו במקדש:

אינן במיתה, אלא באזהרה

.

ו

בעל מום

ששימש במקדש:

רבי אומר במיתה

.

וחכמים אומרים באזהרה

.

הזיד במעילה

[הנהנה מן ההקדש שיש בו מעילה, במזיד]:

רבי אומר: במיתה

.

וחכמים אומרים: באזהרה

.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה

האוכל את הטבל

:

מנלן

[מנין הוא נלמד]?

דאמר שמואל משום רבי אלעזר

:

מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה, דכתיב

[ויקרא כב] "ואיש [זר] כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש.

ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה

'", וממשמע שאמר הכתוב "את אשר ירימו לה'" לשון עתיד, למדנו לדרוש: אף

בעתידים לתרום הכתוב מדבר

, ואמר הכתוב שלא יחללום לאוכלם בטיבלם -

ויליף

"

חילול

" [ולא "יחללו"] "

חילול

"

מתרומה

שאכלה בטומאת הגוף, שנאמר בה [ויקרא כב]: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב... או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים [תרומה] כי לחמו הוא.

ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו" -

מה להלן

בתרומה שאכלה בטומאה

במיתה

, שהרי אמרה תורה "ומתו בו כי יחללוהו",

אף כאן

גבי אוכל את הטבל -

במיתה

.

ומקשינן:

ונילף

"

חילול חילול

"

מנותר

שנאמר בו [ויקרא יט] "וכי תזבחו זבח שלמים לה'... ביום זבחכם יאכל וממחרת... ואם האכל יאכל ביום השלישי... ואוכליו עוונו ישא, כי את קדש ה' חלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - ונאמר:

מה להלן

גבי אוכל את הנותר

בכרת, אף כאן

באוכל את הטבל

בכרת!?

ומשנינן:

מסתברא

דאוכל את הטבל -

מתרומה

שאכלה כהן בטומאה

הוה ליה למילף, שכן

דומה הוא לו בכמה ענינים, ואלו הן:

תרומה

, היינו: בשניהם יש תרומה, שאף בטבל מעורב תרומה.

חוצה לארץ

, היינו: שניהם אינם נוהגים בחוצה לארץ; אבל נותר נהג במדבר, ובשעת היתר הבמות.

הותרה

, היינו: יש היתר לאיסורם, שהטבל יש לו היתר על ידי הפרשת תרומה עליו; והטמא לאחר שטבל מותר בתרומה.

ברבים

, כלומר: לשון חילול הנאמר בשניהם בלשון רבים הוא נאמר ["יחללו", "יחללוהו"], מה שאין כן בנותר שלשון חילול נאמר בו בלשון יחיד ["חלל"].

פירות

, היינו: הן הטבל והן התרומה פירות הם, תאמר בנותר שאינו שייך בפירות.

פיגול ונותר

, כלומר: אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה פיגול ונותר, ואל תלמד מקדשים שנוהג בהם פיגול ונותר.

ומקשינן:

אדרבה מנותר הוה ליה למילף, שכן

אף לו דומה הטבל בכמה ענינים, ואלו הם:

פסול אוכל

, היינו: הן טבל והן נותר פסולם הוא במאכל, תאמר בכהן טמא שאכל את התרומה, שפסולו בגופו ולא במאכל.

אין לו היתר במקוה

, תאמר בטמא שאכל את התרומה שיש לו היתר במקוה.

ומשנינן:

הנך נפישן

[אלו רבים מאלו], כלומר: הענינים השוים לטבל ולתרומה רבים הם מהענינים השוים לטבל ונותר, ולפיכך מסתבר יותר ללמוד טבל מתרומה מאשר מנותר.

רבינא אמר

: אף בלא טעם זה מתרומה יש ללמוד, ד

חילול דרבים מחילול דרבים עדיף

, כלומר: כיון שבלשון הכתוב - ממנו אנו לומדים את הגזירה שוה - שוה הטבל לתרומה, ששניהם כתובים בלשון רבים, יש לנו ללמוד זה מזה, ולא מנותר שלשון הכתוב בו שונה, שהוא נאמר בלשון יחיד; ודמיון זה עדיף מכל שאר הענינים השוים לטבל ולנותר.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה...

וכהן טמא שאכל תרומה טהורה

:

ומפרשינן:

מנלן?

דאמר שמואל: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה, שהוא במיתה בידי שמים?

מהא

דכתיב

"איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב... או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב...

ושמרו את משמרתי

[מלאכול תרומה בטומאת הגוף]

ולא ישאו עליו חטא

, ומתו בו כי יחללוהו".

ודייקינן בלשונו של שמואל שאמר "מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים":

תרומה

טהורה אין

, אכן חייב עליה מיתה האוכלה בטומאת הגוף, אבל תרומה

טמאה ש

אכלה בטומאת הגוף

לא

חייב עליה מיתה -

ומשום

דאמר שמואל אמר רבי אלעזר: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר

גבי כהן שאכל תרומה בטומאת הגוף: "

ומתו בו כי יחללוהו

",