Sanhedrin 80a — o Talmud em português

אי הכי

כפירושם,

היינו דקתני עלה

[מה ששנינו בברייתא על משנה זו]

אפילו אבא חלפתא

הצדיק

ביניהן

של אותן אחרים, האיך יתפרש לפי דבריכם!?

אלא אמר רבא

:

זו ששנינו: רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין,

הכי קאמר

:

שנים שהיו עומדין, ויצא חץ מביניהם והרג

, ואין בית דין יודעים מי הוא זה ששילח את החץ, הרי

שניהם פטורים

.

ואמר

עלה

רבי יוסי

בברייתא: לכך שנתה המשנה דין זה אשר הוא פשיטא, כדי ללמד:

ואפילו אבא חלפתא

הצדיק

ביניהן

, שלא תאמר: הרי הוא ודאי לא זרק את החץ, ואם כן נחייבנו לשני על פי חזקה זו, קא משמע לן, שאין מחייבין את השני. וחסורי מחסרא משנתנו, ועליה נחלק רבי יהודה:

ו

אילו

שור שנגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים מעליא

[שלא עשו כלום], אין פוטרין את כולן; אלא מאחר שאסורים כולם בהנאה כשור הנסקל, משום שאין אנו יודעים מי הוא זה שנאסר בהנאה, הרי נמצא שכבר הפסידו אותם הבעלים, ולפיכך

סוקלין אותן

[את כולן], כדי לקיים מצות סקילה במחוייב.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן

את כל השוורים

לכיפה

.

ומסייעת הגמרא מברייתא כפי מה שנתבאר באופן מחלוקתם

; והתניא

[בניחותא]:

פרה שהמיתה

את האדם, ומחוייבת היא סקילה,

ואחר כך ילדה

:

אם עד שלא נגמר דינה

הוא ש

ילדה

ולקמן יתבאר מתי עיברה - הרי

וולדה מותר

, ומפרש לה הגמרא לקמן בעמוד זה.

אך

אם משנגמר

דינה הוא ש

ילדה

, הרי אף

וולדה

-

אסור

, ויתבאר בגמרא לקמן.

ועוד מלמדת הברייתא:

נתערב

שור שנגמר דינו לסקילה

באחרים

שלא עשו כלום,

ו

אפילו נתערבו

אחרים באחרים

, כלומר: התערובת הראשונה נתערבה שוב בשוורים אחרים שלא עשו כלום

כונסין אותן

את כולן

לכיפה

, והיינו כשיטת רבי יהודה במשנה, כפי שפירשה רבא.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין, וסוקלין אותן

, וכשיטת חכמים שבמשנתנו, כפי שפירשה רבא.

אמר מר

בברייתא:

פרה שהמיתה ואחר כך ילדה,

אם עד שלא נגמר דינה

-

ילדה

, הרי

וולדה מותרת

:

ומקשינן:

ו

כי

אף על גב דכי נגחה הות מיעברה

, וכי כך הוא הדין אף שבשעת הנגיחה היתה מעוברת עמו!?

והאמר רבא

:

ולד הנוגחת

, כלומר פרה מעוברת שנגחה וילדה הרי הוא

אסור

בהקרבה למזבח כמו אמו שהיא פסולה למזבח, ומשום שאנו אומרים "

היא וולדה נגחו

", ונפסל העובר כמו אמו - וממילא נשמע, שצריך לגמור אף את דין העובר, שהרי אף הוא בכלל הנגיחה; ואם כן למה הולד מותר, והרי דינו ככל נוגח שצריך לדונו ולאוסרו בהנאה!? וכן

ולד הנרבעת

שהיה בבטנה בשעת הרביעה הרי הוא

אסור

בהקרבה למזבח, כי "

היא וולדה נרבעו

", ונפסל העובר למזבח כאמו שהיא פסולה למזבח. אלא

אימא

, כך תשנה את הברייתא:

אם עד שלא נגמר דינה, עיברה וילדה

קודם גמר דין, הרי

וולדה מותר

, שהרי לא היה עמה בשעת נגיחה שיתחייב הוא סקילה ולאוסרו בהנאה, ואף לא היה עמה בשעת גמר דין, כדי שייאסר אף הוא על ידי גמר דינה של אמו.

אבל

אם משנגמר דינה עיברה, וילדה

, הרי

וולדה אסור

, ואף שלא היה עמה לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין, מאחר שיצא עובר זה ממי שהוא אסור בהנאה, וכל היוצ מן האיסור הרי הוא אסור.

ומקשינן על מה דאמרינן: אם משנגמר דינה עיברה וילדה ולדה אסור, ומשום שהולד הוא יוצא מן האסור; והרי לא מכח אמו האסורה בלבד הוא נוצר, אלא אף מכח הזכר המותר הוא נוצר, ואם כן:

הניחא למאן דאמר

"

זה וזה גורם

כלומר: דבר הנגרם והיוצא מדבר אסור ומדבר מותר כאחד -

אסור

".