Versão em texto deste daf: original e tradução
Sanhedrin 78a — o Talmud em português
Sanhedrin 78a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Sanhedrin 78a
אמר ליה רב פפא למר בר רב אשי:
ואי לאו כחו הוא
, כדבריך, אם כן
תיזיל לתחת
[תפול כנגדה]!?
אלא כח כחוש הוא
, כלומר: אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, ומה שלא הלכה למעלה משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו.
תנו רבנן
:
הכוהו
לאדם
עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ומת
:
בין
שהכוהו כל העשרה
בבת אחת, בין
שהכוהו
בזה אחר זה
, הרי כולם
פטורין
.
רבי יהודה בן בתירא אומר
:
בזה אחר זה, האחרון חייב
, ואף שהיכוהו הראשונים מכות שיש בהם כדי להמית, ו
מפני שקירב
האחרון
את מיתתו
.
אמר
פירש
רבי יוחנן: ושניהם
רבנן ורבי יהודה בן בתירא -
מקרא אחד דרשו
: דכתיב [ויקרא כד יז]: "
ואיש כי יכה כל נפש אדם
מות יומת"; וכך דרשו כל אחד מהם:
רבנן סברי
: "
כל נפש
", ללמד שאינו חייב
עד דאיכא
"
כל נפש
", וכיון שמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו, אין זה הכאת "כל נפש" במכתו של האחרון.
ורבי יהודה בן בתירא סבר
: "
כל נפש
", ללמד הוא בא: אפילו אם לא היכה אלא
כל דהוא נפש
, הרי מות יומת.
אמר רבא
:
הכל מודים בהורג את ה
אדם שהוא
טריפה
, וכגון ניקב הוושט או ניקב קרום המוח,
שהוא פטור
, כי מאחר שניכרים חתיכת סימנים שלו, "גברא קטילא" הוא, ואין חייבים עליו.
והכל מודים
בגוסס בידי שמים
ובא אחר והרגו,
שהוא חייב
, שהרי לא נעשה בו מעשה תחילה.
לא נחלקו
:
אלא בגוסס בידי אדם
, וכגון זה שקרוב הוא למות מחמת המכות, אבל לא נעשה טריפה על ידם.
מר
רבנן -
מדמי ליה לטריפה
, וכשם שההורג את הטריפה פטור, כך ההורג את זה הרי הוא פטור.
ומר
רבי יהודה בן בתירא -
מדמי ליה לגוסס בידי שמים
, שההורגו חייב עליו.
ומפרשינן:
מאן דמדמי ליה לטריפה, מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים
[למה מדמה הוא לטריפה יותר מלגוסס]!?
משום ד
גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה
[לא נעשה בו מעשה],
האי
שהכוהו הראשונים -
איתעביד ביה מעשה
[נעשה בו מעשה].
מוסיפה הגמרא לפרש:
ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים, מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה!?
משום ד
טריפה מחתכי סימנים
שלו, אבל
הא לא מחתכי סימנים
.
תני תנא קמיה דרב ששת
:
כתיב: "
ואיש כי יכה כל נפש אדם
, מות יומת", לכך נאמר "כל נפש":
להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמיתו, ו
שוב
בא
אחר והמיתו, שהוא חייב
.
ומקשינן: אם הכהו הראשון מכה ש
אין בו כדי להמית
, הרי
פשיטא
שחייב השני שהמיתו!?
אלא
כך תשנה:
להביא המכה את חבירו ו
יש בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו שהוא חייב, וסתמא ד
ברייתא זו
כרבי יהודה בן בתירא
המחייב את האחרון שהיכה אחר שהכוהו הראשונים מכות שיש בהם כדי להמית, ומשום דדריש "כל נפש" לרבות כל דהוא נפש.
אמר רבא
:
ההורג את הטריפה
, הרי זה
פטור
, ומשום ד"גברא קטילא" קטל, וכדלעיל.
וטריפה שהרג
: אם
בפני בית דין
הרג ולא הוצרכו לעדים, הרי זה
חייב
.
אבל אם
שלא בפני בית דין
הרג, אלא שהעידו עליו עדים שהרג, הרי זה
פטור
.
כתיב [דברים יט טז]: "כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם. ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקרענה באחיו. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ובערת הרע מקרבך"; ולמדו חכמים: עדות שאתה יכול להזימה ולקיים בהם "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" הוי עדות, אבל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות. ד
שואלת הגמרא: אם
בפני בית דין
הרג,
חייב; מאי טעמא?
משום
דכתיב
"
ובערת הרע מקרבך
".
אבל אם
שלא בפני בית דין
אלא על פי עדים הרג, הרי זה
פטור
, ומשום
דהויא לה
עדות זו
עדות שאי אתה יכול להזימה
, שהרי אם יוזמו לא יתחייבו כיון שבאו להרוג את הטריפה,
וכל עדות שאי אתה יכול להזימה, לא שמה עדות
.
ואמר
עוד
רבא
דין כעין זה לענין טריפה שרבע את הזכר:
הרובע את ה
זכר שהוא
טריפה
הרי זה
חייב
.
אבל
טריפה שרבע
את הזכר:
אם
בפני בית דין
רבע, הרי זה
חייב;
ואם
שלא בפני בית דין
רבע, אלא עדים העידו עליו, הרי זה
פטור
.
ומפרשינן טעמא:
אם
בפני בית דין
רבע, הרי זה
חייב
, משום
דכתיב
"
ובערת הרע מקרבך
".
ואם
שלא בפני בית דין
רבע, הרי זה
פטור;
דהוי לה
עדות העדים המעידים על הטריפה שרבע -
עדות שאי אתה יכול להזימה
, וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות.
ומקשינן על רבא:
הא תו
שתי המימרות בטריפה שהרג, וטריפה שרבע -
למה לי!?
ו
הרי
היינו הך
, טעם אחד להם!?
ומשנינן: אכן, אין עיקר חידושו של רבא במימרא השניה מה שאמר על טריפה שרבע, אלא "
הרובע את הטריפה
, חייב" הוא ד
איצטריכא ליה
לרבא; וחידוש הוא, כי:
מהו דתימא ליהוי
הרובע את הטריפה -
כמאן דמשמש
את ה
מת
[רובע זכר מת],
וליפטר
.
קא משמע לן
רבא,
דמשום הנאה הוא
דמחייב כל רובע,
והא
הרובע את הטריפה - נמי
אית ליה הנאה
, ורק משמש את המת הרי הוא פטור, כי משמת עברה חמימותו ולחלוחיתו, ונצטנן, ושוב אין כאן הנאה.
ואמר
עוד
רבא
:
עדים שהעידו בטריפה
שהוא חייב מיתה,
והוזמו אין
הם
נהרגין
, שהרי באו להרוג את הטריפה שהוא גברא קטילא.
אבל
עדי טריפה
[עדים שהם עצמם טריפה]
שהוזמו
על עדות שבאו לחייב את האדם מיתה, הרי אלו
נהרגין
, ומשום שנאמר "ובערת הרע מקרבך".
רב אשי אמר
:
כיון שעדים שהעידו בטריפה אין נהרגין, אם כן
אפילו עדי טריפה שהוזמו, אין נהרגין;
והטעם:
לפי שאינן בזוממי זוממין
, כלומר: העדות שהזימה אותם, היא עדות שאי אתה יכול להזימה, כי אם יוזמו הם לא יתחייבו מיתה, כיון שזממו להרוג עדים שהם טריפה ולא עדים שלמים.
ואמר
עוד
רבא
:
שור טריפה שהרג
את האדם, הרי הוא
חייב
סקילה.
ו
אילו
שור של אדם טריפה, שהרג
, הרי הוא
פטור
.
ומפרשינן:
מאי טעמא?
משום ד
אמר קרא
גבי שור שהרג את הנפש "
השור יסקל, וגם בעליו יומת
", הקישה התורה את מיתת השור למיתת בעליו, ללמד:
כל היכא דקרינא ביה
"
וגם בעליו יומת
",
קרינן ביה
"
השור יסקל
",
וכל היכא דלא קרינן ביה
"
וגם בעליו יומת
" שהרי אין הבעלים יכולים להתחייב במיתת בית דין על ידי עדים כיון שטריפה הם,
לא קרינן ביה
"
השור יסקל
".
רב אשי אמר
:
אפילו שור
שהוא
טריפה נמי שהרג
, הרי זה
פטור
.
ומפרשינן:
מאי טעמא?
כיון דאילו בעלים
טריפה כמו השור הרי
הוו פטירי
[היו פטורים משום שאי אפשר להעיד עליהם],
שור נמי
שהוא טריפה הרי הוא
פטור
, ומשום שהוקשה מיתת השור למיתת בעליו.
שנינו במשנה:
שיסה בו את הכלב
שיסה בו את הנחש, פטור; השיך בו את הנחש [אחז את הנחש והוליכו והשיך את הנחש בבשרו], רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:
אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר
, כאשר תדקדק בטעמם של רבי יהודה וחכמים שבמשנתנו, תמצא שזו היא סברת מחלוקתם:
לדברי רבי יהודה
:
ארס נחש, בין שיניו הוא עומד
, והמשיך את הנחש באחר הרי זה כתוקע סכין בבטנו, ו
לפיכך מכיש בסייף, ו
אילו
נחש, פטור
מן הסקילה שהרי לא עשה הנחש כלום.
לדברי חכמים
:
ארס נחש, מעצמו
של נחש -
הוא מקיא
בנשיכתו, וכשהשיכו זה, עדיין אין בו כדי להמית, ו
לפיכך נחש בסקילה
שהרי הוא זה שנשך והקיא את הארס,
ו
אילו
המכיש
הרי הוא
פטור
, שאין זה אלא גרמא בעלמא.
מתניתין:
המכה את חבירו בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו
בית דין
למיתה
מחמת אותה מכה,
והוקל
המוכה
ממה שהיה
וחזרו ואמדוהו לחיים,
ולאחר מכאן הכביד, ומת
, הרי המכה
חייב
.
רבי נחמיה אומר
:
המכה
פטור, ש
הרי
רגלים לדבר
שלא מת מחמת המכה שהרי הוקל בתחילה.
גמרא:
תנו רבנן: את זו דרש רבי נחמיה
:
כתיב: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב.
אם יקום והתהלך בחוץ
-