Sanhedrin 73a — o Talmud em português

אחרי שלמדנו דין "בא במחתרת", שמותר לכל אדם להרוג את הרודף להרוג, כדי להציל את הנרדף. באה המשנה להשמיענו שישנם עוד עבירות, שדינם הוא שמי שבא לעבור עליהם - מותר לכל אדם להרגם, ונלמד ממקראות התורה.

מתניתין:

ואלו הן שמצילין אותן

את עוברי העבירה -

בנפשן

על ידי נטילת נפשם, כלומר, שמותר לכל אדם להורגם כדי להצילם מן העבירה:

הרודף אחר חבירו להרגו

, כמו ששנינו במשנה הקודמת.

ו

הרודף

אחר הזכר

.

ו

הרודף

אחר נערה המאורסה

לאונסה, והוא הדין לשאר העריות, כמו שיבואר בגמרא.

אבל הרודף אחר בהמה

לרבעה,

והמחלל

הרוצה לחלל

את השבת

ועובד

והרוצה לעבוד

עבודת כוכבים

-

אין מצילין אותן בנפשן

. אלא יביאו אותן לבית דין, והם יענישום.

התנא נקט עבודה זרה שהיא עבירה חמורה, וכן חילול שבת שהוא כעובד עבודה זרה, ללמדנו שאף בעבירה חמורה שהן מיסודי הדת לא ניתן להצילן בנפשן [ואכן ישנם תנאים הסוברים שעבודה זרה ושבת ניתנו להצילן בנפשם] - וכל שכן בשאר עבירות, חייבי כריתות ומיתות בית דין.

ומה שהותר להצילן בנפשן במי שרוצה לעבור עבירה, הוא רק באיסורי עריות.

ולא כל העריות, אלא באלו שיש בהם "פגם" וקלון לנרדף, אבל הרודף אחר בהמה לרבעה - למרות שאיסורו דומה לאיסור עריות - לא ניתן להצילו בנפשו, כיון שלא שייך בבהמה "פגם" וקלון.

גמרא:

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת ממקראות התורה את דין המשנה.

תנו רבנן: מנין

אנו למדים

ל

דין ה

רודף אחר חבירו להרגו, שניתן להצילו בנפשו?

תלמוד לומר

אמרה התורה (ויקרא כא):

"לא תעמוד על דם רעך",

ודרשינן: לא תעמוד מנגד כששופכים את דמו, אלא עשה ככל יכלתך, אף באמצעות הריגת הרודף.

ומקשינן:

ו

האם,

הא

, מקרא זה,

להכי הוא דאתא

בא להשמיענו דרשה זו?!

והלא,

האי

מקרא זה,

מיבעי ליה

הוצרך לדורשו

ל

דרשה אחרת -

כ

מו

דתניא

: ששנינו בברייתא אחרת:

מניין

אנו למדים

ל

מי ש

רואה את חבירו

שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו

להמיתו,

או לסטין באין עליו

-

שהוא חייב להצילו?

תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך

" לא תעמוד מנגד! אלא הצילהו!

אם כן, מנין לנו ללמוד שמותר להצילו עלי ידי הריגת הרודף?

ומתרצינן:

אין הכי נמי

, הפסוק: "לא תעמוד על דם רעך", אכן בא ללמדנו לחיוב הצלה גרידא -

ואלא

עדיין צריך בירור -

הדין של "

ניתן להצילו בנפשו"

-

מנלן

מנין נדרש?

מדרשה זו:

אתיא

נלמד

מ

דרשת

"קל וחומר", מ

דין

נערה המאורסה

שניתן להצילה בנפשו [כמו שיבואר לקמן] -

ומה

דין

נערה המאורסה

הקל, ובמה קולתו,

שלא בא

להורגה,

אלא

בא

לפוגמה

לביישה ולזלזלה,

אמרה תורה: ניתן להצילה בנפשו

-

רודף אחר חבירו

החמור, בכך שבא

להרגו, על אחת כמה וכמה

שניתן להצילו בנפשו .

והנה, דרשת קל וחומר זו, אף שהיא מסתברת, יש בה חסרון מטעם "אין עונשין מן הדין", היינו שקל וחומר יכולה ללמד את הדין, או חלק מחלקי הדין, אבל אין בכחה להביא לידי עונש. ובנידונינו רצו לחייבו מיתה מדרשת הקל וחומר.

לכן מקשה הגמרא:

וכי עונשין מן הדין?!

ומתרצינן: אכן, אינה דרשת קל - וחומר, אלא -

דבי

בישיבת

רבי, תני: הקישא הוא

. לימוד רוצח מנערה המאורסה הוא מ"היקש", היינו, שהתורה השוותה ביניהם, והרי הוא כמפורש במקרא, ולכן נדרש גם לגבי עונש.

ומהו ההיקש?

אמרה התורה (דברים כב): "כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש... ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה, והחזיק בה האיש ושכב עמה - ומת האיש אשר שכב עמה לבדו.

ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה".

וקשה , למה הוצרכה התורה להביא "משל": "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"? והלא פירשה התורה היטיב שהיא פטורה כי היא אנוסה. ["משל" מביאים בדבר שאינו מובן כל כך, והמשל מקרבו אל ההבנה, ואילו בנערה המאורסה הדברים מובנים בפשטות].

לכן דרשו חז"ל, שהתורה באה להקישם - "להשוותם", כדי שילמדו זה מזה, וילמדו זה על זה. כלומר, מדין רוצח נלמד דין בהלכות נערה המאורסה [כמו שיבואר בדף הבא, דין "יהרג ואל יעבור"].

וממה שכתבה התורה: "כאשר" יקום "כן" הדבר הזה, באה התורה להשוותם לגמרי, כדי שנלמד גם מנערה המאורסה לדין רוצח.

דרך דרשה זו נקראת: "הרי זה בא ללמד ונמצא למד". כלומר, רוצח שבא ללמד על נערה המאורסה - נמצא למד הימנה, את הדין של "ניתן להצילו בנפשו".

וכן שנינו: אמרה התורה:

"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש", וכי מה למדנו מרוצח מעתה?

הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה. מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו

[כמו שיבואר] -

אף רוצח ניתן להצילו בנפשו

.

ומבררת הגמרא:

ונערה המאורסה, גופה,

עצם הדין שניתן להצילה בנפשו, [שממנו למדים רוצח] -

מנלן?

כ

מו

דתנא דבי

בישיבת

רבי ישמעאל

-

דתנא דבי רבי ישמעאל

: אמרה התורה: "צעקה הנערה

ואין מושיע לה

" - הא

אם יש מושיע

צריך להושיע, והתורה לא הגבילה אותו במה יושיע, משמע שאין לדבר גבול, ואף

בכל דבר שיכול להושיע,

ואף להרגו.

הרי שנערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, וממנה נלמד רוצח .

וטרם שהגמרא ממשיכה לפרש את המשנה ולדרוש את המקראות שמהם נלמד דין רודף, היא מבררת את הברייתא ששנינו בדין "לא תעמוד על דם רעך".

גופא

שנינו בגוף הסוגיא:

מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

ומקשינן:

ו

האם

הא

, דין זה

מהכא נפקא

נלמד מפסוק זה, והלא

מהתם נפקא

, למדנוהו מפסוק אחר?

שנינו בברייתא:

אבידת גופו

כגון נטבע בנהר,

מניין

שאתה מצווה על השבתו, כשם שאתה חייב להחזיר לו אבידת ממונו?

תלמוד לומר

בפרשת השבת אבידה (שם): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו - ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו".

המלים

"והשבותו לו"

המיותרים באים לדרשה: השב את גופו לעצמו .

ואם כן, קשה, למה הוצרכה התורה לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

ומתרצינן:

אי מהתם

אם היה נאמר רק: "והשבותו לו",

הוה אמינא

היינו אומרים,

הני מילי

דברים אלו - שחייבים להחזיר לו את נפשו - אמורים רק

בנפשיה

[ברש"י:

בנפשו

] הוא עצמו הרואהו אם יש לו יכולת חייב להצילו,

אבל מיטרח

אם צריך להטריח עצמו,

ומיגר אגורי

או שצריך לשכור בממונו מצילים,

אימא

היינו אומרים:

לא

חייב -

קמשמע לן

באה התורה להשמיענו: "לא תעמוד על דם רעך" - לא תעמוד מנגד, אלא חזור ככל יכלתך, טרח! ושכור מצילים! כדי שלא ייאבד דם רעך .

הגמרא חוזרת לדרוש ממקראות את דיני המשנה.

תנו רבנן: אחד

בין

הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר

עריות שהם

חייבי מיתות בית דין, ואחר

עריות שהם

חייבי כריתות

-

מצילין אותן בנפשן.

אבל

אלמנה לכהן גדול

, כהן גדול הרודף אחר אלמנה לאנוס אותה, וכן

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט

, אף שהן איסורי ערוה ויש בעבירה זו פגם, שהאשה נעשית "חללה" -

אין מצילין אותן בנפשן

, כיון דאינם חייבי מיתות בית דין וכרת, אלא לאו בלבד.

במה דברים אמורים שמצילין אותן בנפשן, אם על ידי ההריגה יצילו את האשה שלא תיפגם, אבל אם

כבר נעבדה בה עבירה

וכבר נפגמה -

אין מצילין אותה בנפשו

.

אם

יש לה מושיע

על ידי דבר אחר בלא הריגה, כגון למנוע ממנו או לפוצעו -

אין מצילין אותה בנפשו

, שהרי התורה לא ציוותה להרוג דוקא, אלא להושיע לה בכל היכולת, ובודאי שעדיף לעשות כן בלי הריגה.

רבי יהודה אומר: אף

האשה

האומרת

למציליה: "

הניחו לו

ואל תרדפו אחריו", ואינה אומרת כן מרצון, אלא אנוסה היא לומר כן, מיראתה

שלא יהרגנה

הרודף קודם שישיגוהו - אין מצילין אותה בנפשה. [וטעמו יבואר בגמרא].

ומבררינן:

מנא הני מילי

, מנין אנו דורשים דברים אלו?

אמר קרא

(שם):

"ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות

". כי "אין מושיע לה", ומשמע: הא אם יש מושיע לה בכל דבר שהוא יכול להושיע, - חייבים להושיע.

והנה, כבר נאמר: "ולנערה לא תעשה דבר", למה כתבה התורה: "אין לנערה חטא מות", ומלים אלו מיותרות לדרשה.

וכן יש כאן דרשת "מקרא ומסורת", כי בתורה כתוב "נער" וקרינן "נערה".

ודרשינן:

"נער"

-

זה זכור.

נערה

-

זו נערה המאורסה.

חטא

-

אלו חייבי כריתות.

מות

אלו

חייבי מיתות בית דין.

והתורה באה לרבות בכל אלו, וללמדינו שניתן להצילן בנפשן.

ולכאורה, למה הוצרך לרבות כל אלו, הרי יכלה התורה לכתוב באחד מהם, ונלמד ממנו את השאר?

ומתרצינן:

צריכי

הוצרכה התורה לכתוב כל אלו, מפני שאי אפשר ללמוד אותם זה מזה -

דאי כתב רחמנא

רק

נער

, היינו אומרים, התורה הקפידה רק על נער,

משום דלאו אורחיה

אין דרכו להיבעל, ויש בכך בושת ובזיון גדול, לכן מצילין אותו בנפשו -

אבל נערה, דאורחה

דרכה והיא דרך כל הארץ, להיבעל -

אימא היינו

אומרים -

לא

ניתן להצילה בנפשן. לכן כתבה התורה: "נערה", להשמיענו שאף נערה מצילין אותה בנפשן.

ו

מאידך -

אי כתב רחמנא "נערה

" ולא נער, היינו אומרים, התורה הקפידה רק על נערה,

משום דקא פגים לה

הבועל פוגם את בתוליה, ומגנה אותה על בעלה -

אבל נער, דלא קא פגים ליה

שלא שייך בו "פגם" -

אימא

, היינו אומרים -

לא

ניתן להצילו בנפשן. לכן כתבה התורה: "נער", להשמיענו שאף נער מצילין אותו בנפשן.

ו

כן.

אי כתב רחמנא

רק

הני

נער ונערה,