Sanhedrin 71b — o Talmud em português

משום,

דכוליה קרא יתירא הוא

, שהיה די לנו אם התורה היתה כותבת: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. ורגמהו כל אנשי עירו באבנים... " וכל שני הפסוקים: "ותפסו בו אביו ואמו והוציאו אותו... ואמרו אל זקני עירו בננו זה... " מיותרים לדרשה.

לכן, מתוך הפסוקים המיותרים - נדרש שהתורה הקפידה לקיים דין בן סורר ומורה במדוייק, כמו שכתוב, ואם חסר אחד מן פרטי הדין, כגון: שהיה אחד מהן גידם - אין מקיימים את כל הדין.

שנינו במשנתינו:

ומתרין בו בפני שלשה.

ומקשינן: שלשה

למה לי?

הרי כל הטעם שצריכים עדים, הוא, בכדי שלא יוכל להכחישם שלא הסרוהו, ואביו ואמו פסולים לעדות, כי הם קרוביו -

ואם צריכים עדים, קשה:

בתרי סגי

, די לנו בשתי עדים, ככל העדויות שבתורה.

ומתרצינן:

אמר אביי

: אכן, לא צריכים שלשה עדים,

והכי קאמר

כך מתפרשת משנתינו:

מתרין בו בפני שנים

שלא ימשיך במעשיו המכוערים,

ומלקין אותו בפני שלשה

דיינים, כשאר חייבי מלקות.

מבארת הגמרא:

מלקות בבן סורר ומורה

-

היכא כתיבא

איך כתובה בתורה, כלומר, מאיזה דרשה דרשינן זאת?

כ

מו

ד

דרשה

רבי אבהו

-

דאמר רבי אבהו

[רבי אבהו דורש דרשתו גבי מוציא שם רע, ששנינו במסכת כתובות (מו) שחייב מלקות]:

למדנו

גזירה שווה:

"ויסרו" ויסרו

" מבן סורר ומורה, נאמר במוציא שם רע (דברים כא): "ולקחו זקני העיר את האיש ויסרו אותו", ונאמר בבן סורר ומורה: "ויסרו אותו", מה בן סורר ומורה לוקה אף מוציא שם רע לוקה.

ובן סורר ומורה מנלן שלוקה?

מ"בן"

ממה שכתוב בו "בן" .

ו"בן"

למדים גזירה שווה

מ"בן"

הכתוב בפרשת מלקות (דברים כה):

"והיה אם בן הכות הרשע

". הרי ש"בן" בא ללמד שחייב מלקות.

שנינו במשנתינו:

חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה...

שנאמר בננו זה - זהו שלקה בפניכם.

ותמהינן: איך דרשינן "בננו זה" לדרשה זו שיהיו שם שלשה ראשונים -

הלא,

האי

פסוק זה -

מבעי ליה

הוצרכנו אותו לדרוש:

"זה" ולא סומין?!

ומתרצינן: יש מקום לדרוש שתי הדרשות -

אם כן

אם הפסוק היה בא להשמיענו רק דרשה זו: "זהו שלקה בפניכם " -

ליכתוב קרא

היתה התורה יכולה לכתוב:

"בננו הוא"

סורר ומורה, והיה נדרש שפיר: "הוא" שלקה בפניכם -

מאי

למה כתבה התורה:

בננו "זה"

שמשמעותו שמראין עליו באצבע: זה הבן! לכן גם דרשינן למעט סומא, שאם היה אחד מהן סומא - פטור.

שמע מינה

מפסוק מיותר זה,

תרתי

שתי הדרשות.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בדין בן סורר ומורה.

שנינו בתחילת הפרק: זמנו של בן סורר ומורה הוא עד שיקיף זקן התחתון.

אם

ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון

-

פטור,

בית דין לא ידונו אותו, כיון דאם היה עושה עכשיו את מעשיו המכוערים, הריהו פטור.

ואם מ

אחר

שנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון

, וחזר ועתה הוא בידינו -

חייב

מיתה. כיון שנגמר דינו, הריהו כאיש הרוג, ואין לנו יותר ענין לחפש בזכותו ולהצילו .

גמרא:

הגמרא דנה בדין מדיני בן נח - ואינו שייך לדין בן סורר ומורה - משום, שרצתה לדמותו לענינינו.

אמר רבי חנינא: בן נח

גוי

שבירך את השם

בגיותו, - והיא אחת משבע מצוות שנצטוו עליהן בני נח -

ואחר כך נתגייר

פטור .

והחידוש הוא, אף שאם היה נשאר בגיותו היה חייב מיתה, כיון שנתגייר הופקע ממנו חיובו.

והטעם:

הואיל ונשתנה דינו

שבגיותו היה נדון אף בעד אחד ובדיין אחד בלי התראה, ואילו עתה, אם היה עושה כן, דנים אותו בעדים וסנהדרין של עשרים ושלשה ובהתראה -

ונשתנה

(נשתנה) מיתתו

, שבגיותו היה נידון בהרג - והוא סייף - ועתה אם היה עושה כן היה נדון בסקילה, לכן הוא פטור.

הגמרא דנה בדברי רבי חנינא, ומנסה להוכיח דבריו ממשנתינו.

האם

נימא מסייעא ליה

שמשנתינו מסייעת לרבי חנינא. שנינו:

ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כף הקיף זקן התחתון

-

פטור

-

מאי טעמא

מדוע פטור -

האם

לאו משום דאמרינן: הואיל ואישתני

והקיף זקן התחתון -

אישתני?

וזו סיוע לדברי רבי חנינא.

ודוחה הגמרא:

לא!

איננו פטור משום סברת "אישתני",

אלא

-

שאני

שונה

הכא

דין בן סורר ומורה, מפני

דאי עביד השתא

את מעשיו המכוערים

, לאו בר קטלא הוא

אינו בן מות כלל, שהתורה פטרתו לגמרי -

ואילו בן נח שנתגייר, אם היה מברך את השם עכשיו, היה חייב מיתה. אלא שנשתנה דינו לגבי עדים ודיינים והתראה, וסוג המיתה, אבל לא נשתנה לגמרי.

תא שמע

נוכיח ממשנתינו שלא כדברי רבי חנינא:

אמרה המשנה בסיפא:

אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון

-

חייב.

מוכח, שלמרות שהשתנה, בכל זאת לא נפטר מעונשו.

וקשה על רבי חנינא הסובר שהשינוי פוטרו ? ומתרצינן:

נגמר דינו

-

קאמרת?!

איך אפשר לדמותו לבן סורר ומורה בשכבר נגמר דינו? אם

נגמר דינו

-

גברא קטילא הוא

הריהו בעינינו כמת, לכן ממיתין אותו אף שהשתנה , ואילו בן נח שנתגייר, עדיין לא נגמר דינו .

הגמרא ממשיכה לדון בדין רבי חנינא.

תא שמע

: שנינו ברייתא:

בן נח שהכה את חברו

גוי כמוהו,

ו

כן אם

בא על אשת חבירו, ונתגייר

-

פטור.

הואיל ואם עשה עתה כן, להרוג גוי ולבא על אשת גוי, היה פטור, כדין ישראל שהרג את הגוי או שבא על אשת גוי -

עשה כן

בגיותו

בישראל

, והרג את איש ישראל או בא על אשת ישראל,

ונתגייר

-

חייב

. הואיל ואם עשה כן עתה, היה חייב .

ומקשה הגמרא על רבי חנינא מהסיפא של הברייתא:

ואמאי

חייב, הרי בהתגיירותו השתנה דינו, שבגיותו לא היה נהרג בשני עדים ובסנהדרין ובהתראה, ועתה דנים אותו בעדה עדים והתראה, ולדברי רבי חנינא

נימא: הואיל ואישתני

-

אישתני?

ומתרצינן: דברי רבי חנינא אמורים בבן נח שבירך את השם והתגייר, דאז השתנה גם

דינו ו

גם

מיתתו

, וכדי לפטרו

בעינן

אנו זקוקים לשני השינויים הללו -

והאי

בן נח שהכה את ישראל או שבא על אשת ישראל, אמנם

דינו אישתני

, אבל

מיתתו לא אישתני

שגם ישראל שהרג את ישראל חייב מיתת סייף, וכן גם בהיותו גוי, ולא השתנה דין מיתתו.

ומקשינן: אכן בתירוץ זה מתורץ שפיר כשהרג את ישראל בגיותו. אבל כשבא על אשת ישראל בגיותו ונתגייר, השתנה גם מיתתו מסייף לחנק, ולמה חייב?

בשלמא רוצח

אם הרג את ישראל, לא השתנה מיתתו, כי

מעיקרא

בגיותו - מיתתו

בסייף

ככל מיתות בני נח,

והשתא

אם היה עושה כן, גם מיתתו

בסייף

כדין רוצח בישראל -

אלא אשת איש

ששנתה בברייתא, הרי השתנה מיתתו, כי

מעיקרא

בגיותו, מיתתו

בסייף, ו

אילו

השתא

אם היה עושה כן, מיתתו

בחנק

כדין ישראל הבא על אשת איש?

ומה יענה רבי חנינא? ולמה חייב?

ומתרצינן: מה שאמרה הברייתא: "עשה כן בישראל ונתגייר - חייב", מדובר שעשה כן

בנערה המאורסה, דאידי ואידי

בין אם עשה כן בגיותו ובין אחרי שהתגייר - מיתתו

בסקילה

.

כי דין נערה המאורסה שחייבין עליה סקילה הוא אף בגוי הבא על נערה המאורסה ישראלית, כמו שמבואר בפרק ארבע מיתות (נז א).

ומקשינן: תירוץ זה אינו עולה יפה, כי מהרישא של הברייתא אפשר להוכיח על הסיפא, וכמו שברישא של הברייתא "בא על אשת חבירו", בודאי לא מדובר בנערה המאורסה [כי אין בגויים דיני נערה המאורסה, כי אין להם דיני אירוסין, ואם יבא על ארוסה הריהו פטור, ואשת גוי נאסרה לכל העולם רק על ידי בעילת בעל] כן בסיפא לא מדובר בנערה המאורסה.

והא

הסיפא "

עשה כן בישראל

",

דומיא

להרישא

דאשת חבירו

-

קתני

נשנית?

וחוזרת הקושיא על רבי חנינא, למה כתבה הברייתא בסיפא, שאם עשה כן באשת ישראל - חייב, הרי נשתנה דינו ונשתנה מיתתו מסייף לחנק?

ומתרצינן:

אלא

אמנם מדובר באשת איש -

ובכל זאת לא נשתנה מיתתו, כי אף שבגיותו היה חייב סייף, אבל היות שסייף חמורה מחנק, הרי חנק כלולה בסייף, כי מיתה

קלה

והיא חנק

במיתה חמורה מישך שייך

כלולה במיתה החמורה. כלומר, אף בגיותו היה חייב "חנק", אלא שחייב יותר מחנק, ומחנק לחנק לא נשתנה מיתתו. ולכן אמרה הברייתא שהוא חייב חנק.

אבל בבן נח שבירך את השם, נשתנה מיתתו מסייף הקלה לסקילה החמורה ממנה, ולא שייך סקילה בסייף. כי הקלה כלולה בחמורה, ואין החמורה כלולה בקלה.

ומקשינן:

הניחא,

תירוץ זה: "קלה בחמורה מישך שייכא" ניחא,

ל

דעת

רבנן דאמרי: סייף חמור

מחנק, לכן מתורץ היטיב שלא נשתנה דינו אלא מחנק לחנק -

אלא

עדיין אינו מתורץ לדעת

רבי שמעון דאמר: חנק חמורה

מסייף, ולדעתו

מאי איכא למימר

איך יתרץ רבי חנינא את הברייתא.

הרי בגיותו חייב סייף הקלה, ועתה כשנתגייר, אם היה עושה כן היה מתחייב חנק החמורה, ולמה חייב, הרי השתנה מיתתו מקלה לחמורה?

ומתרצינן: רבי שמעון

סבר לה כתנא דבי מנשה, דאמר: כל מיתה האמורה לבני נח

בעוברם על שבע המצוות,

אינה

סייף

אלא חנק

-

ולכן, לא השתנה מיתתו, דבגיותו חייב חנק ועתה בגירותו גם חייב חנק על איסור אשת איש.

ומקשינן: לדברי רבי שמעון הסובר שחנק חמורה מסייף, וכן סובר שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק, עדיין אין הברייתא מתורצת, כי -

בשלמא

בבא על

אשת איש, מעיקרא

בגיותו, חייב

חנק

והיא סתם מיתה האמורה בבני נח,

והשתא

אם עשה כן אחרי שנתגייר - גם כן חייב

חנק

, ולכן חייב, כי לא נשתנה מיתתו -

אלא

מה יענה רבי חנינא לדעת רבי שמעון, ב

רוצח

, הרי

מעיקרא

בגיותו חייב

חנק, ו

אילו

השתא

בגירותו חייב

סייף

, כדין ישראל שרצח את ישראל, ואם כן השתנה מיתתו, ולמה חייב?

ומתרצינן:

קלה בחמורה מישך שייכא

, גם מעיקרא בגיותו היה חייב סייף, אלא שהתחייב אף בחנק החמורה ממנה, וגם עתה בגירותו חייב סייף, ולא השתנה מיתתו.

הגמרא מביאה ברייתא לסיוע לדברי רבי חנינא.

האם

לימא

ברייתא זו

מסייעא ליה

-

שנינו: נערה המאורסה ש

סרחה

זינתה, ומיתתה בסקילה,

ואחר כך

טרם שסקלוה אחרי שדנו אותה -

בגרה

, ועתה, אם היתה סורחת, היתה נידונת בחנק כשאר אשת איש -

תידון בחנק.

ויש לדון:

בסקילה מאי טעמא לא

נידונת, הרי זינתה בנערותה?

האם

לאו, משום ד

אמרינן:

הואיל ואישתני

גופה, מנערה לבוגרת,

אישתני

מיתתה? -

אין הכי נמי שאי אפשר לפוטרה לגמרי, כיון שאף בנערותה התחייבה בחנק, כמבואר, שמיתה חמורה כוללת עמה את הקלה, ועתה חייבת גם חנק ולא נקרא השתנה מיתתה -

אבל היות שגופה השתנה, לכן נידונת בחנק ולא בסקילה, אף שעשתה כן בנערותה והתחייבה סקילה -

ומוכח ששינוי הגוף גורם לשינוי. וכל שכן בבן נח שבירך את השם, שהשתנה גם דינו וגם מיתתו, הריהו פטור לגמרי - כדברי רבי חנינא.

ודחינן: גירסא זו בברייתא: סרחה ואחר כך בגרה תידון ב"חנק", אינה גירסא נכונה,

הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא

לתלמידו ששנה לפניו את הברייתא:

תני!

שנה את גירסת הברייתא:

תידון ב"סקילה".

כמו שהיא חייבת בנערותה, כן חייבת עתה, ומה שהשתנה גופה אינו משנה מיתתה.

ואין מכאן ראיה לרבי חנינא, כי בהחלט יתכן שבן נח שבירך את השם, אינו פטור לגמרי, אלא נידון בסייף [ולרבי שמעון בחנק] מיתתו הקלה .

מתניתין:

בן סורר ומורה נידון על שם סופו

מפני שירדה תורה לסוף דעתו, סופו לכלות נכסי אביו, ומבקש הרגלו ואינו מוצא, ויצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות . אמרה תורה:

ימות זכאי ואל ימות חייב

.

שמיתתן של רשעים

-

הנאה להם

שאין מוסיפין לחטוא,

והנאה לעולם

ששקטה כל הארץ.

ואילו מיתה

לצדיקים

-

רע להם

שהיו מוסיפין זכויות בחייהם,

ורע לעולם

שהיו מגינין על דורם, ומוכיחין את הדורות.

יין ושינה לרשעים

-

הנאה להם, והנאה לעולם

שכל זמן ששותין וישנים, אינם חוטאים, ואינם מריעים לבריות.

ו

יין ושינה

לצדיקים

-

רע להן

אין עוסקין בתורה,

ורע לעולם

שאם היו עוסקים בתורה, היתה זכות התורה מגינה על הדור. וכשהן מתבטלים מתורה - פורענות בא לעולם.

פיזור

שנפרדין זה מזה,

לרשעים

-

הנאה להן והנאה לעולם

שאין יכולים להתייעץ עצות רעות זה עם זה, ולסייע זה את זה.

ולצדיקים

-

רע להם, ורע לעולם.

וכן בהיפך:

כנוס לרשעים

-

רע להם ורע לעולם, ולצדיקים

-

הנאה להן והנאה לעולם.

שקט לרשעים

-

רע להן ורע לעולם,

שיש להם פנאי לעשות מעשי רשע.

לצדיקים

-

הנאה להן והנאה לעולם.