Sanhedrin 6b — o Talmud em português

נגמר הדין,

שהמפשרים אמרו את פשרתם: איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב -

אי אתה רשאי לבצוע.

ומביאה הגמרא סימן להמשך הברייתא:

סרמ"ש בנק"ש סימן

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע

אם הדין כבר בא לידי דיינים אסור להם לבצוע, אלא חייבים לפסוק לפי הדין.

וכל

דיין

הבוצע הרי זה חוטא

.

וכל המברך

משבח

את הבוצע

-

הרי זה מנאץ

את ה'

ועל זה

הדיין

נאמר "בוצע ברך נאץ ה'".

ונדרש: "בוצע ברך" מי שמברך את הבוצע הריהו "נאץ ה'".

אלא

כשבאים שני בעלי הדין,

יקוב הדין את ההר, שנאמר: "כי משפט לאלקים הוא", וכן משה

היה

אומר: יקובהדיןאתההר

.

אבל אהרן

היה

אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו

, שאם היה שומע שיש מחלוקת בין בעלי דינים היה רודף אחריהם ומטיל שלום ביניהם קודם שיבואו לדין,

שנאמר

על אהרן: "כי שפתי כהן ישמרו דעת,

תורת אמת היה בפיהו

,

ועולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון.

וממשיכה הברייתא דרשה אחרת על הפסוק "ובוצע ברך נאץ ה' "

רבי אליעזר אומר

:

הרי ש

אדם

גזל סאה

של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך

ברכת "אשר קדשנו במצותיו וצונו על הפרשת חלה"?

אין זה מברך

את ה'

אלא מנאץ

.

ועל

אדם

זה נאמר

"

ובוצע ברך

[מי שמברך על ביצוע שהוא לשון גזילה דכתיב [משלי א] "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", הריהו

נאץ ה"

'.

ומביאה הגמרא עוד דרשה על הפסוק: "ובוצע ברך נאץ ה'".

רבי מאיר אומר: לא נאמר

הפסוק

בוצע אלא כנגד יהודה

, שנאמר:

ויאמר יהודה אל

אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו

לכו ונמכרנו לישמעאלים", ופירוש הפסוק הוא: בוצע ברך:

וכל המברך את יהודה

על מה שאמר "מה בצע",

הרי

זה

מנאץ

, שהיה לו לומר להחזיר את יוסף לאביו, שהרי היו דבריו נשמעין לאחיו,

ועל זה

, המברכו,

נאמר "ובוצע ברך נאץ ה'".

עד כאן שנינו דעת מי שאומר "אסור לבצוע".

ואילו -

רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע. שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריהם"

. ולכאורה דברי הפסוק סותרים:

והלא במקום שיש משפט

-

אין שלום, ובמקום שיש שלום

-

אין משפט.

אלא הביאור הוא:

איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה ביצוע.

ועוד דרשה דורש רבי יהושע בן קרחה שמצוה לבצוע:

וכן בדוד, הוא אומר

, הפסוק משבח את דוד:

"ויהי דוד עושה משפט וצדקה

לכל עמו", וגם בדברי פסוק זה יש סתירה:

והלא כל מקום שיש משפט

-

אין צדקה, ו

מקום שיש

צדקה

-

אין משפט, אלא

ביאור הפסוק:

איזהו משפט שיש בו צדקה, הוי אומר זה ביצוע.

ומה יענה התנא קמא הסובר אסור לבצוע, על משמעות הפסוק שמשמע שדוד היה עושה ביצוע.

ומתרצת הברייתא שתנא זה דרש את הפסוק בדרשה אחרת.

אתאן לתנא קמא

דרשה הבאה היא לדברי התנא קמא, הסובר אסור לבצוע: כשהיה דוד המלך

דן את הדין וזיכה את הזכאי וחייב את החייב

לפי שורת הדין

וראה

דוד

שנתחייב עני בדין

ואין לו לשלם -

ושילם לו

דוד

מתוך ביתו, וזה משפט וצדקה

-

משפט לזה וצדקה לזה

, והיינו:

משפט לזה

למי שזכה בדין

שהחזיר לו ממון

המגיע לו לפי שורת הדין,

וצדקה לזה

העני שנתחייב בדין

ששילם לו מתוך ביתו

.

על דרשה זו מקשה רבי:

קשיא ליה לרבי: האי לכל עמו

האם זה נקרא שעשה צדקה לכל עמו, צדקה

"לעניים"

מיבעי ליה, היה צריך להיות כתוב.

אלא

רבי אומר:

אף

על

פי שלא שילם מתוך ביתו, זהו משפט וצדקה, משפט לזה וצדקה לזה, משפט לזה שהחזיר לו ממונו, וצדקה לזה

-

שהוציא גזילה מתחת ידו,

והצילו מאיסור גזילה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין

-

עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה

-

אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו,

אבל

משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה

-

אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו. שנאמר: "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריש נטוש"

אם באת לפטור ולהשליך את המריבה [שנמשל למים ] פטור אותה בראשית מדון, לפני שתדע היכן שהדין נוטה, ונדרש:

קודם שנתגלע

[כמו נתגלה ]

הריב אתה יכול לנטשו

ולרדוף אחר השלום, אבל

משנתגלע הריב אי אתה יכול לנטשו.

ריש לקיש

[ויש גורסין רבי יהושע בן לקיש או רבי יהודה בן לקיש]

אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה

בעל מריבה ומטריח את הדיינים,

עד שלא תשמע

דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה

-

אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם

כי הדיין מפחד

שמא נתחייב

בעל דין

החזק ונמצא חזק רודפו

את הדיין , לכן מותר להישמט מן הדין. אבל

משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה,

ואף שרואה שהדין נוטה לחובת הבעל דין קשה

אי אתה יכול

להישמט

ולומר להן איני נזקק לכם, שנאמר: "ולא תגורו מפני איש"

התורה מצווה את הדיינים לא לפחד מפני איש.

רבי יהושע בן קרחה דורש את הפסוק: "לא תגורו מפני איש" מלשון כניסה, היינו כניסת דיבורים, שתיקה.

רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין

אנו יודעים את דין זה:

לתלמיד שיושב לפני רבו

ובא דין לפני רבו

וראה זכות לעני וחובה לעשיר

ורבו טועה בדין,

מניין

אנו יודעים

שלא ישתוק

שירא מכבוד רבו אלא יחווה את דעתו,

שנאמר: "לא תגורו מפני איש" ואמר רבי חנין

[ויש גורסים: רבי חנן אומר]:

לא תכניס דברים מפני איש.

ודורשו מלשון "אגירה" דהיינו כניסה.

וממשיכה הברייתא להזהיר את העדים שתהיה יראת שמים על פניהם -

ויהיו עדים יודעים את מי הן מעידין

שהם כאילו מעידין בהקב"ה, שמטריחין אותו - כביכול להחזיר ממון לבעליו, ועוד ידעו העדים

ולפני מי הן מעידין

שהרי אלקים נצב בעדת אל, ועוד ידעו העדים -

ומי עתיד להיפרע מהן

שהקב"ה עתיד להיפרע מהם בהעידם עדות שקר

שנאמר: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב

[והיינו העדים ]

לפני ה'".

וכן מוזהרים הדיינים:

ויהיו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל"

.

וכן ביהושפט

מלך יהודה

הוא אומר: "ויאמר אל השופטים: ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה'

ועמכם בדבר המשפט".

שמא יאמר הדיין מה לי

להיכנס

בצער הזה,

שאם אטעה אענש -

תלמוד לומר: "ועמכם בדבר המשפט"

לפי מה שעמכם - שלבבכם נוטה לפי טענות בעלי הדין - לפי אותן הדברים תשפוטו ואין עליכם עונש, ש

אין לדיין

לירא מעונש ולהימנע מן הדין

אלא לפי מה שעיניו רואות

האמת והצדק, כן ידון, ואין לו לירא מעונש.

התנא קמא אמר בתחילת הברייתא: "נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע" ועתה מבארת הגמרא, מה נקרא "גמר דין".

היכי דמי גמר דין

, מה נקרא "גמר דין".

אמר רב יהודה אמר רב

: שכבר אמר הדיין:

איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי

.

אחרי ששנינו כמה דעות בענין פשרה, באה עתה הגמרא לפסוק הלכה.

אמר רב: הלכה כרבי יהושע בן קרחה

שסובר "מצות לבצוע".

ומקשה הגמרא -

איני

והלא רב אינו סובר כך. ולמה.

והא רב

הונא תלמודיה דרב הוה,

היה תלמיד של רב, ובודאי פסק כמוהו.

וכי הוה אתי

בעלי דין

לקמיה דרב הונא, אמר להו

שאל את בעלי הדין:

אי דינא בעיתו

האם אתם רוצים דין

אי פשרה בעיתו

או שאתם רוצים פשרה. הרי דאינה מצוה.

ומתרצת הגמרא שאינה סתירה, שגם רבי יהושע בן קרחה הסובר "מצוה לבצוע" כוונתו שמצווה להציע לפני בעלי הדין, אם רוצים דין או פשרה.