Sanhedrin 69a — o Talmud em português

ורבה מסיים דרשתו:

ואמר רחמנא

ואם אין ל"

איש

" גואל, ולא אמרה: ואם אין "לו" גואל, כדי ללמדנו: "ואם" אין "לאיש" גואל, על "

איש

" אתה מסופק אם יש לו גואל, אם אין, ולכן

אתה צריך לחזור עליו אם יש לו גואלין, ואם לאו

, ועד שאינך ברור שאין לו גואל, אינך יכול להפקיע זכות הגואל ולתתו לכהן -

ואילו

קטן אי אתה צריך לחזור עליו

. כי

בידוע

שאין לו גואלין

. ובלי בדיקה הנך נותן לכהן את הקרן והחומש .

וזו דרשת רבה ש"קטן אינו מוליד".

איתביה אביי

: אביי מקשה על רבה מברייתא שנשנתה לגבי שפחה חרופה.

נאמר בתורה (ויקרא יט): ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש... בקרת תהיה.

ודרשו חכמים: "בקרת תהיה" - שהיא חייבת מלקות.

הבועל חייב להביא קרבן אשם. כמו שנאמר שם: והביא את אשמו לה' .

שנינו ברייתא: אם היה נאמר בתורה: "

איש

",

אין לי

שהשפחה חייבת מלקות

אלא איש

גדול בן שלש עשרה -

בן תשע שנים ויום אחד שראוי לביאה, מניין

שהאשה חייבת מלקות על ביאתו?

תלמוד לומר

: לכן כתבה התורה

ו

"

איש

", הוי"ו באה לרבות בן תשע .

הרי שסברה הברייתא שבן תשע ראוי לביאה?

אמר ליה

רבה לאביי: אין כאן קושיא, והדברים אינם סותרים, כי

יש לו

הוא אכן ראוי לביאה, אבל -

ואינו מוליד

.

ודוגמא לכך:

כתבואה

שאינה גמורה,

שלא הביאה שליש דמי

, שאם אתה זורעה אינה מצמחת, כך קטן בן תשע, אינו מוליד.

דבי

בישיבת

חזקיה

תנא: נאמר בתורה בפרשת רוצח (שמות כא): "

וכי יזיד איש

", ויכלה התורה לכתוב: "וכי ירשיע איש", לכן דרשינן "יזיד" מלשון בישול, כמו שיבואר, -

איש מזיד

מתבשל שכבת זרעו

ומזריע, ואין קטן מזיד ומזריע

.

אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: מאי משמע דהאי

"

מזיד

" -

לישני דבשולי הוא?

דכתיב

(בראשית):

ויזד יעקב נזיד

, בישל תבשיל.

ומקשינן מדברי רבי ישמעאל, להוכיח שקטן מוליד.

והא תנא רבי ישמעאל

: נאמר בתורה: "כי יהיה לאיש "בן", ודרשינן:

בן ולא אב

. [דרשת רבי ישמעאל אינה מאמר רב חסדא. שרב חסדא מיירי בקטן שהוליד, אין ה"בן" נעשה סורר ומורה, ואילו רבי ישמעאל מיירי, בקטן שהוליד, אין ה"אב" נעשה בן סורר ומורה].

וסבר המקשן שכוונת רבי ישמעאל היא לדרוש, שאם כבר נולד לו בן אינו נעשה בן סורר ומורה.

היכי דמי

, באיזה אופן דיבר רבי ישמעאל?

אילימא

אם נאמר, כדבריך, שקטן אינו מוליד, מוכרח לומר,

דאיעבר

שאשתו התעברה ממנו כשהוא היה

בתר

אחרי

דאייתי

שהביא

שתי שערות

, ושהה תשעת ירחי לידה,

ואוליד

ונולד לו בן

מקמי

לפני

דלקיף זקן

, כי אחרי כן אינו נעשה בן סורר ומורה, ועל אופן זה באה הדרשה של רבי ישמעאל למעטו, משום שיש לו בן -

אי אפשר לומר כן, כי

מי איכא שהות כולי האי?

האם יש אורך זמן מרובה כל כך בין הבאת שתי שערות להיקף זקן?!

והא אמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה

מעת הבאת שתי שערות עד הקפת זקן

אינו אלא שלשה חדשים בלבד

, כמו שיבואר.

וממילא אי אפשר לומר כן, דבאופן זה פטרתו התורה, כי בלי הולדת בן הריהו פטור משום שכבר הקיף זקן, ולמה הוצרך לפטרו משום שכבר הוליד בן?

אלא, לאו

האם לא מדובר, באופן

דאיעבר

אשתו התעברה ממנו

מקמי

לפני

דלייתי

שמביא

שתי שערות, ואוליד

ובנו נולד

מקמיה

לפני

דלקיף זקן

, ואילו משום ימיו [גילו] היה נעשה בן סורר ומורה, ובאה דרשת רבי ישמעאל לפטרו משום שהוליד. -

ושמע מינה: קטן מוליד!

קושית הגמרא היא בהנחה שהניחו כי דרשת רבי ישמעאל: בן ולא אב, ומאמר רבי כרוספדאי: כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים, הם שני דברים, לכן הקשו, איך אפשר בתוך שלושה חדשים לעבר אשה ולהוליד.

ומתרצת הגמרא, שמאמר רבי כרוספדאי הוא אכן דרשת רבי ישמעאל, כלומר, קטן אינו מוליד, והתורה לא באה למעט בן שכבר הוליד כי אינו במציאות. אלא ממעטת ומגבילה את הזמן לשלושה חדשים, שהוא הזמן שאם אשתו מעוברת - עיבורה ניכר עליה, כי ההכרה היא אחרי שלשה חדשים. וגזירת הכתוב היא, שאם עברה עליו תקופה שאורכה כמתחילת הריון עד הכרת העובר פטור , ומכאן המקור למאמר רבי כרוספדאי.

ומתרצינן :

לא

אין כאן ראיה שקטן מוליד, ומדובר

דאיעבר בתר

אחרי

דאייתי שתי שערות, ואוליד בתר דאקיף זקן

-

ודקא קשיא לך

ומה שהקשית, ממאמר

דרבי כרוספדאי

, פירושו הוא -

כי אתא

כשהגיע

רב דימי

מארץ ישראל,

אמר: אמרי במערבא

בארץ ישראל:

בן

סורר ומורה

ולא

מי שאשתו מעוברת והוכר עוברה, והוא "

הראוי לקרותו

להיקרא

אב

", ולמדים שהכרת העובר היא בשלשה חדשים ממה שנאמר בתמר (בראשית לח): "ויהי כמשלש חדשים ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך". היינו, שהוכר עוברה .

גופא

למדנו בגוף הסוגיא:

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי: כל ימיו של בן

סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד

.

ומקשינן:

והא אנן תנן

הרי שנינו במשנתינו:

משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן

, ולא דוקא שלשה חדשים .

ומתרצינן: יש כאן שתי הגבלות -

הקיף זקן

, ששנינו במשנתינו, ונדרש מ"לאיש בן" - בן הסמוך לגבורתו של איש, ואם הקיף הזקן -

אף על גב דלא מלו שלשה חדשים

, אינו נעשה בן סורר ומורה.

מלו שלשה חדשים

והוא מאמר רבי כרוספדאי, הנדרש מדרשת רבי ישמעאל: "בן" - ולא "הראוי לקראותו אב", ואם מלאו שלשה חדשים -

אף על גב דלא הקיף זקן

, אינו נעשה בן סורר ומורה.

רבי כרוספדאי אמר שאשה שימי עיבורה הם תשעה חדשים, ניכר עוברה בסוף חודש השלישי.

הגמרא דנה, באשה שימי עיבורה הם שבעה חדשים , בכמה זמן ניכר עוברה, האם בשלשה חדשים כבכל אשה, או שליש ימי עיבורה שהם שני חדשים ושליש, כשם שהיולדת לתשעה ניכר עוברה בשליש ימי עיבורה.

ויש בכך נפקא מינה להלכה: אשה צריכה - מתקנת חז"ל - להשהות נישואיה בין בעל לבעל שלשה חדשים, ["ימי הבחנה"] כדי להבחין בזרעה שיוולד לה, אם הם בני הראשון או השני. כי אם לא תשהה, הולד שיוולד לה, לא יוודע בנו של מי הוא, ויש לכך השלכות להרבה דיני תורה. וכשתשהה שלשה חדשים יוכר עליה עיבורה אם היא מעוברת מהראשון, ואת אי - עיבורה מהראשון אם אינה מעוברת ממנו.

אשה שעברה על תקנת חכמים ולא שהתה ונשאה ונתעברה, והוכר עוברה אחרי שני חדשים ושליש מנשואיה מהשני וילדה בתום שבעה חדשים מנשואיה להשני. מעתה, אם הכרת העובר של יולדת לשבעה היא לשני חדשים ושליש, הרי הולד ספק מן השני ספק מן הראשון. אבל אם הכרת העובר היא אחרי שלשה חדשים, אין כאן ספק, והולד הוא ודאי מן הראשון.

יתיב

ישב

רבי יעקב מנהר פקוד

[שם מקום]

קמיה דרבינא

תלמיד לפני רבו,

ויתיב וקאמר משמיה

בשם

דרב הונא בריה דרב יהושע

:

שמע מינה

נשמע

מד

ברי

רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי

, האומר שזמן הכרת העובר הוא שלשה חדשים:

יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה

שהם שני חדשים ושליש -

ואיך נשמע כן?

דאי סלקא דעתך עוברה ניכר לשליש ימיה, למה לי

לומר שימי בן סורר ומורה הם

שלשה

חדשים, הלא

בתרי ותילתא

בשני חדשים ושליש

סגיא,

מספיק להיות זמנו של בן סורר ומורה.

כלומר, אם התורה אמרה, מדרשת רבי ישמעאל, שימיו הם מתקופת היותו ראוי להוליד עד תקופת היותו ראוי להכרת העובר, למה לא נצמצם את זמן הזה בהתאם ליולדת לשבעה. הרי התורה לא קבעה "זמן" אלא תקופה, ולמה לא ניחס תקופה זו להאפשרות ש"אם" היה מעבר אשה היולדת לשבעה, היה ניכר עוברה בפחות משלושה חדשים.

אלא, משמע שגם יולדת לשבעה - הכרת עוברה היא לשלשה חדשים.

[ולפי דברים אלו יוצא שלצד שהעובר ניכר לשני חדשים ושליש, אם בן סורר ומורה יעשה מעשיו המכוערים בשני שלישי חדש השלישי של אחרי הבאת שתי שערות, לא ייעשה בן סורר ומורה.]

אמר ליה

רבינא לרב יעקב מנהר פקוד: אין הוכחת רב הונא בריה דרב יהושע הוכחה, כי

לעולם אימא לך

באמת אפשר לומר: יולדת לשבעה

עוברה ניכר לשליש ימיה

-

ובכל זאת אם יעשה מעשיו המכוערים בשני שליש החדש השלישי, אכן ייעשה בן סורר ומורה, כי מי אמר לך ללכת אחרי האפשרות "אם" היה מעבר אשה היולדת לשבעה,

זיל בתר רובא

נלך אחר הרוב, ורוב נשים יולדות לתשעה, ואין מתחשבים באפשרות שאינה כל כך רגילה, והיא רק במיעוט נשים.

אמרוה רבנן

התלמידים אמרו דחיית רבינא,

קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע

. ולא הסכים לכך -

אמר ליה

[

להו

] רב הונא בריה דרב יהושע:

ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא?

! התורה אמרה: ושפטו העדה

"

והצילו העדה

", מוטל על הדיינים לעשות כל מה שביכולתם להציל את הנידון, ובן סורר ומורה הזה שעשה מעשיו המכוערים בסוף חודש השלישי, יכלו להציל אותו מסקילה, בטענה שזמנו הוא בהתאם ליולדת לשבעה -

ואת אמרת

ואתה אומר:

זיל בתר רובא?!

האמוראים דנים בשאלה זו. אם בדיני נפשות הולכים אחר הרוב לחומרא, דהיינו, במקום שכתוצאה מהליכה אחר רוב יתחייב הנידון מיתה, ואם ילכו אחר המיעוט יפטר ממיתה, האם הולכים אחר הרוב, כשם שהולכים אחר הרוב בשאר דיני התורה, או לא מטעם "והצילו העדה".

אהדרוה רבנן

החזירו את דברי רב הונא בריה דרב יהושע,

קמיה דרבינא

.

אמר להו

רבינא:

ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא?!

והתנן

שנינו משנה, שממנה יש להוכיח שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב:

המשנה מדברת בחקירות עדים, עידי נפשות, שאם יסתרו זה את זה עדותם בטלה, ויזוכה הנידון -

שני העדים מעידים על אירוע שאירע [לדוגמא] ביום אחד בשבת, אלא כשחוקרים אותם על ימי החודש -

אחד

מהעדים

אומר: בשנים בחודש, ואחד אומר: בשלשה

בחודש. -

עדותן קיימת

ואינם סותרים זה את זה, משום שאנו מתרצים דבריהם,

שזה

האומר בשנים בחודש,

יודע בעיבורו של חודש,

שחדש שעבר היה בן ל"א יום, ולכן לפי חשבונו - האמיתי - היה האירוע בשנים בחודש.

ו

אילו

זה

האומר בשלשה

אינו יודע בעיבורו של חודש

ולפי חשבונו - המוטעה - היה בשלשה בחודש. ויש אנשים הרבה שאינם יודעים בעיבורו של חודש .

ואי סלקא דעתך

אם כדבריך, ש"

לא אזלינן בתר רובא

" בדיני נפשות,

נימא

נאמר:

הני

עדים לא טעו, אלא

דוקא קא מסהדי

הם מעידים במדויק,

ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי

ומכחישין זה את זה. וראוי לנו לומר כן כדי להציל את הנידון ממיתה. -

אלא

למה אין אומרים כן, האם

לאו משום דאמרינן: זיל בתר רובא, ורובא דאינשי עבדי דטעו

, קורה מקרה שהם טועין ואינם יודעים

בעיבורא דירחא

. ומצרפין עדותן לחייב את הנידון למיתה .

הרי ההוכחה שהולכים אחר רוב אף בדיני נפשות.

אמר רבי ירמיה מדיפתי: אף אנן נמי תנינא

שנינו עוד משנה שממנה יש להוכיח שאף בדיני נפשות הולכים אחר הרוב.

המשנה מונה והולך דינים של קטנה מבת שלש שנים עד היותה גדולה. והכלל בכל דינים אלו הוא: פחותה מבת שלש שנים אינה בת ביאה כלל, אלא כנותן אצבע בעין, וכשהיא בת שלש שנים ביאתה ביאה, אלא שאינה בת עונשין.

בת שלש שנים ויום אחד

:

מתקדשת בביאה

. קטנה אין לה "יד" להתקדש, ומעשיה אינם נחשבים כלום. ואילו אביה יכול למסרה לקידושין לאיש אחר, בקידושי כסף ושטר וביאה. אם האיש מקדשה בכסף ושטר, הרי היא קנויה לו לגמרי, והיא אשת איש לכל דבריה, ואף בהיותה פחותה מבת שלוש שנים. אבל אם מסרה לאיש אחר לקידושי ביאה, אינה מתקדשת בהיותה פחותה מבת שלש שנים, שאין זו ביאה, אלא מעת היותה שלש שנים.

ואם בא עליה יבם

-

קנאה

. אם היתה נשואה לאיש בקידושי אביה, כנ"ל, ומת בעלה בלא בנים, הרי היא זקוקה להתייבם ככל יבמה.

ואם בא עליה יבם, שקידושי ביאה הן הם קידושי יבמה [מן התורה], קנאה, והיא אשתו לכל דיני התורה, ליורשה - את נכסיה את מתה, ולירש נכסי בעלה המת, ולהיטמא לה אם הוא כהן והיא מתה, ואינה זקוקה עוד ליבום - שלכן מגרשה בגט ולא בחליצה.

ואילו אם היא פחותה מבת שלוש שנים, אין ביאתה ביאה, והיא זקוקה ליבום או חליצה, ככל אשה "שומרת יבם".

וחייבין עליה משום אשת איש

. אם השיאוה אביה, כנ"ל. ובא עליה איש אחר, ביאתו בה היא ביאה, ויתחייב עליה כבכל אשת איש. [היא פטורה שהרי אינה בת עונשין]. ופחותה מבת שלוש, לא חייבין עליה.

ומטמא

[ומטמאה]

את בועלה לטמא משכב התחתון כעליון

. אשה נדה מטמאה משכבה [מצעות וכדומה] והם נעשים "אב הטומאה" לטמא אדם וכלים, היינו, שאם אדם וכלים נגעו במשכבה, נטמאו. דין זה הוא אף בתינוקת בת יום אחד.

הבועל את הנדה, נטמא, כמו שאמרה התורה: "ותהי נדתה עליו". אבל אינו חמור כמוה, ומשכבו נעשה רק "ראשון לטומאה", ואינו מטמא אדם וכלים כנדה אלא אוכלין ומשקין בלבד. [טומאה זו קראוה חז"ל: "תחתון כעליון", וכוונתם להדגיש שאין משכבו התחתון נעשה אב הטומאה כטומאת משכב הנדה בעצמה, אלא ראשון "כעליונו של זב"].

האמור, שהבועל את הנדה מטמא משכב תחתון כעליון, הוא רק בבת שלש שנים, שבעילתו בעילה היא, ואילו אם היא פחותה מבת שלוש שנים, אינו אלא כנוגע בנדה, ונהיה טמא טומאה קלה, שהיא טומאה עד הערב.

נישאת לכהן אוכלת בתרומה

. בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה. מן התורה אוכלת מאירוסיה, ואילו חכמים גזרו שלא תאכל עד כניסתה לחופה.

חופה זו תלויה בביאה, דהיינו אם ביאתה ביאה, חופתה מזכה אותה באכילת תרומה, ולכן, בת שלש שנים שאביה קיבל בה קידושין מאיש כהן, והכניסה לחופה, כיון שביאתה ביאה, חופתה מאכילתה בתרומה, ואילו פחותה מבת שלש שנים שאין ביאתה ביאה - אין חופתה חופה, ואינה אוכלת תרומה.

בא עליה אחד

מכל

הפסולין פסלה מן הכהונה

. אשה שנבעלה לגוי, חלל, נתין וממזר אסורה להינשא לכהן, והיא פסולה לכהונה.

דין זה אמור רק בבת שלש שנים, שביאתה ביאה, ולא בפחותה מכך.

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה

כגון אביה ואחיה חמיה וגיסה -

מומתין עליה

, הרי הם חייבים מיתה, והיא פטורה שהרי אינה בת עונשין.

ובפחותה מבת שלש שנים, גם הם פטורין שאין זו ביאה.