Sanhedrin 55b — o Talmud em português

מדייקת הגמרא:

מאי לאו,

מדסיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.

כלומר, כיון שבסיפא הוזכר טעם הכולל בתוכו תקלה וקלון, אם כן, הטעם שהוזכר ברישא "לפי שבאה לאדם תקלה על ידה", מיותר, ובודאי בא ללמדנו, שאף במקום שיש תקלה בלא קלון חייבת מיתה.

והיכי דמי?

באיזה מקרה יש תקלה בלא קלון?

כגון,

עובד כוכבים, הבא על הבהמה!

ומוכח שאף במקרה זה יהרגו את הבהמה.

דוחה הגמרא:

לא

מסתבר להעמיד את הרישא בעובד כוכבים הבא על הבהמה, ואת הסיפא בישראל.

אלא, אמנם ה

סיפא

עוסקת במקרה שיש

תקלה וקלון,

אך ה

רישא,

שנאמר בה "תקלה" לא באה להשמיענו שחייבת מיתה אף בלא קלון, אלא

הא קא משמע לן, דאפילו קלון בלא תקלה, נמי מיחייבי.

והיכי דמי?

באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה? כגון:

ישראל הבא על הבהמה בשוגג,

הסבור מותר לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

וכ

מו

דבעי

[שהסתפק]

רב המנונא.

דבעי רב המנונא, ישראל הבא על הבהמה בשוגג, מהו?

האם הורגים את הבהמה?

וצדדי הספק: האם

תקלה וקלון בעינן, והכא קלון איכא, תקלה ליכא,

כדלעיל.

או דילמא, קלון

כשלעצמו מחייב מיתה,

אף על פי שאין תקלה?

אמר רב יוסף: תא שמע

, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא:

"

אשה

בת שלש שנים ויום אחד,

קים להו לרבנן שאין בתוליה חוזרים, ומאז היא ראויה לביאה.

ולכן, אם רצה אביה לקדשה בביאה,

מתקדשת בביאה.

ואם

נישאת, ומת בעלה בלא בנים, והרי היא זקוקה ליבום, ו

בא עליה יבם, קנאה

בביאה זו. ואם רצה לגרשה, צריך לתת לה גט .

ו

כן, אם קיבל אביה קידושין בשבילה,

חייבין עליה משום אשת איש.

ו

אם בא עליה בימי נידותה,

מטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון.

ואם

ניסת

על ידי אביה

לכהן,

הרי היא כאשתו לכל דבר, ו

אוכלת בתרומה

.

ואם

בא עליה אחד מן הפסולים,

כגון עובד כוכבים, חלל, נתין, או ממזר,

פסלה מן הכהונה

.

ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה, והיא,

שאינה בת עונשים,

פטורה".

מדייקת הגמרא: משמע בברייתא, שאם בא עליה

אחד מכל

ה

עריות, ואפילו בהמה,

מתחייב מיתה

.

והא הכא, דקלון איכא,

אך

תקלה ליכא,

שהרי אין בה דעת, והרי היא בכלל שוגג,

ו

בכל זאת

קתני "מומתין על ידה".

מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.

דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה,

כיון דמזידה היא

44 , תקלה נמי איכא,

ו

אף על פי שהקטנה אינה נהרגת, משום ש

רחמנא הוא דחס עלה,

מכל מקום, רק

עלה דידה חס, א

ך על ה

בהמה

הרובעת

לא חס.

אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.

אמר רבא: תא שמע

, בא ושמע ראיה לספיקו של רב המנונא:

"

אדם

בן תשע שנים ויום אחד,

שביאתו ביאה,

הבא על יבמתו, קנאה

בביאה זו.

ו

הרי היא כאשתו לכל דבר, ואינו יכול לגרשה אלא על ידי גט. אך כיון שאין לו דעת לכתוב גט

אינו נותן גט עד שיגדיל.

ו

אם בא על הנדה,

מטמא כ

בועל

נדה, לטמא משכב תחתון כעליון.

ולא רק כנוגע בעלמא, הטמא טומאת ערב.

ואם היה אחד מן הפסולים, ובא על אשה,

פוסל

אותה בביאה זו.

ו

מכל מקום, אם היה כהן, ובא על אשה לשם קידושין,

אינו מאכיל

ה בתרומה. כיון שאין קנינו קנין עד שיגדל. ואינה נקראת "קנין כספו".

ו

אם רבע בהמה,

פוסל את הבהמה מעל גבי המזבח.

כדין בהמה הנרבעת .

ו

אם היו שני עדים שנרבעה,

נסקלת על ידו.

ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, מומתים על ידו".

מבואר בברייתא, שאם רבע בהמה, הבהמה נסקלת על ידו.

מדייקת הגמרא:

והא הכא, דקלון איכא,

אך

תקלה ליכא,

שהרי אין לו דעת, והרי הוא בכלל שוגג,

ו

בכל זאת

קתני "נסקלת על ידו".

מוכח, שגם במקום שיש קלון בלא תקלה, הבהמה נהרגת.

דוחה הגמרא: משם אין להביא ראיה,

כיון דמזיד הוא, תקלה נמי איכא,

ו

אף על פי שהוא אינו נהרג, משום ש

רחמנא הוא דחס עלויה,

מכל מקום, רק

עלה דידיה חס, א

ך על ה

בהמה

הנרבעת

לא חס.

אך במקום שאין תקלה כלל, שמא אף הבהמה לא תהרג.

ראיה נוספת:

תא שמע,

שנינו בסיפא דמשנתנו:

"דבר אחר, שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה".

והנה, טעם זה, כולל בתוכו גם תקלה וגם קלון. "ויאמרו" זהו קלון. ו"שנסקל", היינו תקלה, שנהרג אדם על ידה.

מדייקת הגמרא:

מאי לאו,

האם לא מסתבר להעמיד את כל המשנה בישראל, ולדייק,

מדסיפא תקלה וקלון, רישא קלון בלא תקלה,

[כדחיית הגמרא לעיל].

והיכי דמי?

באיזה מקרה יש קלון בלא תקלה?

כגון:

ישראל הבא על הבהמה בשוגג,

הסבור מותר לבא על הבהמה, שאינו נהרג, אך יש בו קלון.

דוחה הגמרא:

לא!

אין להביא מכאן ראיה לפשוט את ספיקו של רב המנונא.

כיון שאפשר גם לדייק איפכא: מד

סיפא תקלה וקלון, רישא תקלה בלא קלון.

והיכי דמי? עובד כוכבים הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה מרב ששת

[כדברי הגמרא לעיל, כשרצתה לפשוט את ספיקו של רב ששת].

וכיון שאין ראיה מהמשנה לכאן או לכאן, אי אפשר לפשוט את ספיקותיהם של רב ששת או רב המנונא

.

:

מתניתין:

לעיל [נג' א'], שנינו בין הנסקלים, את המגדף. המשנה שלפנינו תבאר באיזה אופן המגדף חייב, וכיצד דנים אותו.

המגדף, אינו חייב

סקילה,

עד שיפרש השם.

עד שיוציא מפיו את השם ו"יברך" [כינוי במקום יקלל]. ובאופן שיבואר בגמרא.

ברם, אם שמע את השם יוצא מפי אחר ו"ברכו", פטור.