Sanhedrin 34b — o Talmud em português

אלא, אמר רב פפא,

דוגמא לטעם אחד היוצא משני מקראות הוא

כדתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר

[

שמות כט

]

"כל הנגע במזבח יקדש",

אפילו פסול, יקדש, ולא ירד,

שומע אני

שהמזבח מקדש

בין ראוי בין שאינו ראוי,

כגון שאור ודבש, או צבי, או חולין, שאינם ראויים להקרבה כלל -

תלמוד לומר

[

שמות כט

]

"כבשים". מה כבשים ראויין

-

אף כל ראוי.

רבי עקיבא אומר

: [

שמות כט

]

"עולה", מה עולה ראויה

-

אף כל ראוי.

ותרוייהו מאי קא ממעטו

-

פסולי

שלא נראו להרבה מעולם.

מר מייתי לה,

לומד זאת

מ"כבשים", ומר

לומד זאת

מייתי לה מ"עולה".

-

אך דוחה הגמרא שהם נחלקו בדין, ואין זה טעם אחד:

והאמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו. מאן דמייתי לה

הלומד

מ"כבשים", כבשים

-

אין. אבל עולת העוף

-

לא. ומאן דמייתי לה מ"עולה"

-

אפילו עולת העוף נמי!

אלא, אמר רב אשי,

דוגמא לטעם אחד היוצא משני מקראות הוא

כדתניא

:

נאמר לגבי שוחט קדשים חוץ לעזרה, [

ויקרא יז

]

"דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך"

-

לרבות את הזורק

דם קדשים בחוץ שהוא חייב כרת כמו השוחט קדשים בחוץ,

דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר

: [

ויקרא יז

] נאמר לגבי מעלה קדשים בחוץ

"או זבח"

-

לרבות את הזורק.

ותרוייהו מאי קא מרבו

-

זריקה

של דם קדשים בחוץ, לומר שחייב עליה כרת.

מר מייתי לה,

לומד זאת,

מ"דם יחשב", ומר מייתי לה מ"או זבח".

ותמהה הגמרא שאין זה טעם אחד:

והאמר רבי אבהו: שחט וזרק

בחוץ בשגגה בהעלם אחד,

איכא בינייהו: לדברי רבי ישמעאל

הלומד זורק בחוץ מריבוי הכתוב לגבי שוחט קדשים בחוץ,

אינו חייב אלא

חטאת

אחת.

ואילו

לדברי רבי עקיבא,

הלומד זורק בחוץ מריבוי הכתוב לגבי מעלה קדשים בחוץ,

חייב שתים,

כדין שוחט ומעלה קדשים בחוץ, שחייב שתי חטאות כיון שיש בהן שתי כריתות.

ומתרצת הגמרא:

הא איתמר עלה, אמר אביי: אף לדברי רבי עקיבא נמי,

הלומד זורק מהכתוב לגבי מעלה,

אינו חייב

השוחט וזורק בחוץ

אלא

חטאת

אחת,

על אף שיש כאן שתי כריתות, כיון שאין עליהן אלא אזהרה אחת. לפי שהאזהרה נאמרה רק לגבי המעלה קדשים בחוץ, ואילו השוחט והזורק נלמדים גם הם מהאזהרה הזאת,

דאמר קרא

[

דברים יב

]

"שם תעלה עולותיך, ושם תעשה"

-

ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות,

שכאן הקישה התורה את השוחט והזורק בחוץ לאיסור אזהרה של מעלה בחוץ, כי רק במעלה בחוץ נאמרה אזהרה, וכיון שכולם אזהרה אחת הם, לא חייבים עלהם אלא חטאת אחת.

שנינו במשנה:

דיני ממונות דנין ביום ובלילה.

(סימן: משפ"ט מענ"ה מט"ה).

ודנה הגמרא:

מנהני מילי?

אמר רבי חייא בר פפא: דאמר קרא

[

שמות יח

]

"ושפטו את העם בכל עת".

ומקשה הגמרא:

אי הכי, תחלת דין נמי

תהא בלילה!?

כדרבא, דרבא רמי,

הקשה שיש סתירה, לכאורה, בדברי הכתוב:

כתיב "ושפטו את העם בכל עת",

בין ביום ובין בלילה.

ו

מאידך

כתיב

[

דברים כא

]

"והיה ביום הנחילו את בניו",

ומשמע שמשפט הנחלות, שהם דיני ממונות, צריך להיות דוקא ביום

הא כיצד?

יום

-

לתחלת דין, לילה

-

לגמר דין,

כי הפסוק "ושפטו את העם בכל עת" מתייחס בעיקר לגמר הדין, שהוא עיקר המשפט, ואמר הכתוב שהוא בכל עת, אפילו בלילה.

ואומרת הגמרא:

מתניתין,

הסוברת שגמר דין יכול להיות בלילה, היא

דלא כרבי מאיר.

דתניא, היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר

[

דברים כא

]

"על פיהם יהיה כל ריב

בין אנשים בדיני ממונות

וכל נגע". וכי מה ענין ריבים אצל נגעים?

אלא, מקיש

הכתוב

ריבים לנגעים,

ללמדנו:

מה נגעים

אינם נראים לכהן אלא

ביום, דכתיב

[

ויקרא יג

]

"וביום הראות בו"

-

אף ריבים

אין דנים אותם אלא

ביום.

ו"ריבים" כוללים גם את גמר הדין, וגילה ההיקש שגם גמר דין אינו נעשה אלא ביום, לדברי רבי מאיר.

ומה נגעים שלא ב

כהנים

סומין

-

דכתיב

[

ויקרא יג

]

"לכל מראה עיני הכהן"

-

אף ריבים שלא ב

דיינים

סומין.

ומקיש

הכתוב גם

נגעים לריבים,

ללמדנו:

מה ריבים שלא ב

דיינים

קרובים

לנידון -

אף נגעים שלא ב

כהנים

קרובים,

למנוגע.

שמא תאמר,

אי מה ריבים בשלשה

דיינים -

אף נגעים בשלשה

כהנים

. ודין הוא: ממונו

של אדם נידון

בשלשה, גופו, לא כל שכן?

תלמוד לומר

[

ויקרא יג

]

"והובא אל אהרן הכהן או אל אחד". וגומר. הא למדת, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

ההוא סמיא,

דיין סומא,

דהוה בשבבותיה

שגר בשכנות

דרבי יוחנן, דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.

ותמהה הגמרא:

היכי עביד הכי?

איך עשה כך רבי יוחנן, ששתק על כך?

והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.

ותנן: כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון. ואמר רבי יוחנן

על המשנה הזאת, שהיא באה

לאתויי סומא באחת מעיניו,

שגם הוא פסול לדון, מחמת ההיקש של ריבים לנגעים, וכדברי רבי מאיר. וכיון שמשנה זאת נישנית בלי חולק, הלכה כמותה, ואם כן, מדוע שתק רבי יוחנן לדיין הסומא שגר בשכנותו!?

ומתרצת הגמרא:

רבי יוחנן סתמא אחריתא אשכח

: הוא מצא את משנתנו, שגם היא נשנית בלי חולק, האומרת

דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה,

והיא דלא כרבי מאיר, ואינה סוברת את היקש של ריבים לנגעים.

ותמהה הגמרא:

מאי אולמיה

במה עדיף כוחה

דהאי סתמא מהאי סתמא?

ומתרצת:

אי בעית אימא: סתמא דרבים,

משנתנו המכריעה כחכמים, שהם רבים,

עדיף

לפסוק על פיה.

ואי בעית אימא: משום דקתני לה,

שאת משנתנו שנה רבי כאן, במסכת סנהדרין,

גבי הלכתא דדינא.

שכאן הוא עיקר המקום להשמיע את ההלכה. ואילו המשנה של כל הכשר לדון כשר להעיד שנה רבי במסכת נדה, בין שאר כללים דומים [כמו "כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז"]. ולכן הכריע רבי יוחנן כסתמא דמשנתנו.

ועתה באה הגמרא לדון בדברי רבי מאיר:

ורבי מאיר, האי "ושפטו את העם בכל עת",

שמשמע כי אפשר לדון גם בלילה,

מאי דריש ביה?

-

אמר רבא: לאיתויי יום המעונן,

לומר, שאף על פי שהוא אינו ראוי לראיית נגעים, ראוי הוא לדון בו, על אף שהוקשו ריבים לנגעים.

דתנן: אין רואין את הנגעים שחרית,

מוקדם בבוקר,

ובין הערבים,

שאין אור היום חזק אז,

ולא בתוך הבית, ולא ביום המעונן, מפני ש

מחמת חולשת האור,

מראית

נגע

כהה נראית עזה,

ויבואו לטמא את הנגוע שלא כדין.

ו

כמו כן

לא

רואים נגעים

בצהרים

-

מפני ש

אור החמה חזק ביותר ומבלבל את הראיה, עד שמראית נגע

עזה נראית כהה,

ויבואו לטהר שלא כדין את הנגוע הטמא.

ועוד דנה הגמרא בדברי רבי מאיר:

ורבי מאיר, האי "ביום הנחילו את בניו", מאי עביד ליה?

מדוע הוצרך הכתוב לומר זאת, והרי לפיו למדנו זאת מהיקש ריבים לנגעים.

ההוא

קרא

מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן

:

"והיה ביום הנחילו את בניו", מלמד הכתוב

כי רק

ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, דשכיב ביממא ירתון ליה בניה,

רק מי שמת ביום יורשים אותו בניו, ואילו

מאן דשכיב בליליא, לא ירתון ליה בניה!?

הרי לפי הדרש הזה של הפסוק, צריך לומר כי רק מי שמת ביום מוריש נכסיו לבניו, ומי שמת בלילה לא יוריש!?

דלמא "דין נחלות" קא אמרת,

שמא התכוונת לומר כך, שאין דנים את דין הנחלות אלא ביום, כשאר דיני ממונות?

ומנלן שחלוקת נחלות דינה הוא כדיני ממונות?

דתניא

: בסוף פרשת נחלות נאמר,

"והיתה לבני ישראל לחוקת משפט". אורעה

[נסתיימה]

כל הפרשה כולה, להיות דין.

למדנו מכאן, שההנחלה צריכה להיות על ידי שלשה, כמו דין.

וכן למדנו מכאן לכל דיני ממונות, להיות דנים תחילתן ביום, כדין נחלות, שנאמר בהן "והיה ביום הנחילו את בניו".

וכדרב יהודה.

דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר

את החולה. רצו, כותבין

את העדות כפי ששמעו מפי החולה היאך הוא מנחיל את נכסיו.

רצו, עושין דין.

שהרי שלשה הם, ויכולים לדון ולומר, כך הדין שפלוני יטול חלק זה, ופלוני חלק זה, שדמיהם מכוונים בשוה, וכיוצא בזה.

וכותבים להם פסק דין שלא יוכלו עוד לערער אחד על חבירו.

אך אם היו

שנים, כותבין

עדות,

ואין עושין דין.

שאין בית דין פחות משלשה.

ואמר רב חסדא לא שנו אלא

כשנכנסו לבקרו

ביום.

אבל

אם נכנסו לבקרו

בלילה, אפילו שלשה,

רק

כותבין

עדות

, ואין עושין דין,

אפילו לאחר מכן, כשהאיר היום.

מאי טעמא? משום

ד

בשעת כניסתם

הוו להו עדים.

שהרי אינם יכולים לדון בלילה.

ו

למחרת כשבאו לדון, אינם יכולים לדון על פי ראייתם בלילה, כי

אין עד נעשה דיין.

אמר ליה: אין, הכי קאמינא!

שנינו במשנה:

דיני נפשות דנין ביום וכו'.

ודנה הגמרא:

מנהני מילי?

אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא

[

במדבר כה

] לגבי החוטאים בבעל פעור,

"והוקע אותם לה' נגד השמש",

בעוד השמש מאירה.

אמר רב חסדא: מניין ל"הוקעה" שהיא תלייה?

-

דכתיב

שאמרו הגבעונים [

שמואל ב' כא

]

"והוקענום לה'

[את בני שאול]

בגבעת שאול, בחיר ה'."