Sanhedrin 26a — o Talmud em português

ובני העיר הבינו את הרמז,

ומיגנזו כולי עלמא

וכולם התחבאו.

כי אתי,

כשהגיע שר העיר,

אמר ליה

אבוה דרבי זירא לשר העיר:

ממאן נבעי?!

ממי נגבה מעות. הלא תושבי העיר מועטין. ונתרצה שר העיר בדבר מועט.

כי ניחא נפשיה

, בעת פטירתו של אבוה דרבי זירא,

אמר להו

צווה לביתו:

שקולו

קחו

תליסר מעי

שלוש עשרה מטבעות

דציירי לי בסדינאי

שקשרתי לי בסדיני ושמרתי עליהם,

והדרו ליה

והחזירוהו

לפלניא

לפלוני,

דשקלתינהו מיניה

שלקחתי אותם ממנו,

ולא איצטריכו לי

ולא הוצרכתי לתתם לשר העיר.

וזו צדקותו וישרותו.

שנינו במשנתנו:

אמר רבי שמעון: בתחילה היו קוראין אותן אוספי שביעית,

משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית.

ומבארת הגמרא:

מאי קאמר

רבי שמעון? מהו בתחלה ומהו בסוף, מי הם האנסין, ולמי קראו אוספי שביעית וסוחרי שביעית, ומה הנפקא מינה איך קוראים להם?

פירות שביעית מותר לאוספם לצורך אכילה, וכשמגיע זמן הביעור שאינם נמצאים עוד בשדות, כל מין בזמנו, חייבים לבערם [לדעת רש"י פסחים נב ב הכוונה להפקירם במקום דריסת רגלי חיה ובהמה]. ואסור לסחור בפירות שביעית, שנאמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ודרשינן: לאכלה, ולא לסחורה.

אמר רב יהודה: הכי קאמר

רבי שמעון:

בתחילה היו

חכמים

אומרין: אוספי שביעית

לצורך אכילה,

כשרין.

סוחרין, פסולין.

משרבו

האנסין, שהם

ממציאי מעות לעניים, ואזלי עניים ואספו להו

, שמשלמים לעניים כדי שיאספו את פירות השביעית עבורם,

ומייתי להו,

ויביאו להם את הפירות עבור המעות, ועל ידי כך הם "סוחרי שביעית".

חזרו לומר

, שאותם שנקראו בעבר אוספים יקראו סוחרים,

ואחד זה ואחד זה,

בין האוספין ובין הסוחרים -

פסולים.

אך הגמרא מקשה על כך מלשון המשנה.

קשו

התקשו

בה

באוקימתא זו

בני רחבה

: וכי

האי

ממציאי מעות לעניים הם

"משרבו האנסין"?

הרי

"משרבו התגרין"

הסוחרים,

מיבעי ליה

, היה מתאים לרבי שמעון לומר?

ומבארת הגמרא ביאור אחר.

אלא,

גם

בתחלה היו אומרים: אחד זה ואחד זה

, בין הסוחרין ממש ובין האוספין לצורך עצמן -

פסולין,

משום שהיו ממציאים מעות לעניים.

אבל

משרבו האנסין, ומאי נינהו, ארנונא,

שהמלך אנס את בעלי השדות לתת מס כך וכך כורין לשנה מתבואת השדה, ונמצא שלא אספו פירות שביעית במטרה לעבור על איסור, אלא לצורך מסי המלך, לכן אינם חשודים להעיד עדות שקר.

וטרם שהגמרא מסיימת לפרש את דברי רבי שמעון, מביאה ראיה, שהיה להם עסק עם ארנונא, שבעבורה התירו איסור שביעית.

כ

מו

דמכריז רבי ינאי: פוקו

, צאו לשדות,

וזרעו בשביעית, משום ארנונא.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר דברי רבי שמעון.

ולכן -

חזרו לומר אוספין

-

כשרין. סוחרין

ממש

פסולין.

[ופירוש המשנה הוא: חזרו לקרוא אותם, לפסולי עדות, סוחרי שביעית. כלומר, שרק הם פסולים].

מספרת הגמרא סיפור בענין שביעית .

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, הוו קאזלי

הלכו

לעבר שנה בעסיא

.

פגע בהו

פגש אותם

ריש לקיש, ואיטפיל בהדייהו,

התלווה אליהם, כי

אמר, איזיל,

אלך

ואיחזי

ואראה

היכי עבדי עובדא,

איך עושים מעשיהם בעיבור השנה.

חזייה

ראה ריש לקיש,

לההוא גברא

לאיש אחד

דקא כריב,

חורש שדהו בשנת השביעית. מחה ריש לקיש

ואמר להן

לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק:

כהן וחורש!

זהו כהן שחורש בשביעית [והגמרא תבאר שהכהנים נחשדו על השביעית] .

אמרו לו

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לריש לקיש:

יכול

החורש לתרץ עצמו,

ולומר: אגיסטון אני בתוכו

. רק שכיר אני, והקרקע הוא של נכרי. או, שהוא שכיר לבעל הקרקע שעובד את אדמתו לארנונא, וכמבואר לעיל שהתירו משום ארנונא.

תו

עוד

חזייה

ראה ריש לקיש,

לההוא גברא

לאיש אחד,

דהוה כסח בכרמי,

קוצץ זמורות גפנים יבשים, ואסור לעשות כן בשביעית, שהוא תולדה של זורע. שיש בכך תועלת לגידול הגפנים.

מחה ריש לקיש,

ואמר להן

, לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק:

כהן וזומר!

זהו כהן שזומר בשביעית.

אמרו לו

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק לריש לקיש:

יכול

הזומר לתרץ עצמו, ו

לומר

שאינו זומר לצורך עבודת האדמה, אלא

לעקל בית הבד אני צריך

את הזמורות, לצורך עבודת בית הבד, לעשות מהם חבלים לקשור את קיבוץ הזיתים בעת שמטעינין עליו קורה לסחוט אותם. וזה אינו תולדה של זורע, ומותר בשביעית .

הגיב ריש לקיש על דבריהם ו

אמר להם: הלב יודע אם

עושה כן

לעקל,

או

לעקלקלות

לעבור על איסור שביעית. [כלומר, שהפריזו על המדה בלמדם זכות על עוברי עבירה].

וטרם שהגמרא ממשיכה לספר, היא מבררת את סדר הדברים, וכן למה אמר להם "כהן".

הי

איזה מבין שניהם

אמר להו ברישא

בתחילה, האם על זה שחרש או על זה שזמר.

אילימא

אם נאמר,

הא קמייתא

זה הראשון, "כהן וחורש"

אמר להו ברישא

ואחר כך אמר "כהן וזומר" כמו שמסופר קשה,

הא נמי

גם בהזומר

לימרו

היו יכולים ללמד זכות ולומר:

אגיסטון אני בתוכו?

אלא

צריך לשנות סדר הדברים,

הא

הזומר,

אמר ליה ברישא

זה היה קודם,

והדר אמר להו הך

, כהן וחורש, כיון שאי אפשר לומר שצריך לעצים, או תירוץ דומה, לכן אמרו דבר חדש, שיכול לומר אגיסטון אני בתוכו.

ומבארת הגמרא:

מאי שנא כהן,

למה אמר להן שהוא כהן. הלא איסור שביעית הוא לכל ישראל?

משום ד

כהנים

חשידי אשביעית,

על איסור שביעית. כיון שהם מורים היתר לעצמם בחושבם, כשם שהותר להם תרומה וקדשי קדשים, כן הותרה להם שביעית, שהיא מקדושת ארץ ישראל.

והגמרא מוכיחה שכהנים חשודים על השביעית - ולכן החמירו עליהם חכמים.

דתניא

,

תרומה "עולה" במאה. דהיינו סאה תרומה שנפלה למאה סאים של חולין, ואינה ניכרת התרומה, הרי היא בטלה ברוב, וכל המאה סאה מותרין באכילה לישראלים. ואילו אם נפלה לפחות ממאה, אינה בטילה, ואסורה לישראלים. ואז, מוכרין את כל הסאין [שהתרומה בתוכם] לכהנים. והמכירה היא בזול, כלומר, פחות ממחירם בשוק, כי קוניהם מועטים, רק כהנים, והמה משיגים תרומה בחינם.

והברייתא דנה בתרומה שנפלה לפירות שביעית, בעוד שמותר לאכלם, דהיינו לפני זמן הביעור.

סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית

-

תעלה,

כלומר, הרי היא בטילה. ומותרין כל הסאין באכילה לזרים. אבל אם נפלה

לפחות מיכן,

ממאה סאים, שאז אינה בטילה -

ירקבו

. יניחו אותם עד שירקבו, ואסור לאכלם.

והוינן בה

, וכשהיינו באותה סוגיא, הקשינו:

אמאי ירקבו!?

הלא יש עצה אחרת, ש

ימכרנו לכהן בדמי תרומה

בזול, ויקבל בעל הפירות מחיר זול על הפירות חולין דשביעית. כי מותר למכור פירות שביעית [באקראי ], אם ייאכלו לפני זמן הביעור,

חוץ מדמי אותה סאה

של התרומה, שאותה אסור למכור, כי מצות נתינת תרומה לכהן היא נתינת חנם. ולמה ירקבו?

ואמר רבי חייא משמיה דעולא: זאת אומרת,

התחדש כאן,

נחשדו כהנים על השביעית

, [להשהותם עד לאחר זמן הביעור ].

לכן אמר "כהן וחורש", "כהן וזמר".

עתה חוזרת הגמרא לספר:

אמרו

רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק על ריש לקיש:

טרודא הוא דין!

קנתרן הוא זה ומטרידנו בדבריו. ולכן,

כי מטו להתם

, כאשר הגיעו לעלייה שבה מעברין את השנה, ולא רצו שיטרידם ריש לקיש,

סליקו לאיגרא,

עלו למעלה לעלייה,

שלפוה לדרגא מתותיה,

העלו אתם את הסולם, כך שלא יוכל ריש לקיש לעלות אליהם.

אתא

ריש לקיש

לקמיה

לפני

דרבי יוחנן, אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

בני אדם החשודין על השביעית

, כלומר, המסנגרין על רשעים עובדי שדותיהן בשביעית, האם הם

כשרין לעבר שנה?!

הדר

חזר בו ו

אמר: לא קשיא לי

, כי,

מידי דהוה

דבר זה דומה

אשלשה רועי בקר

שמסופר בפרק שני [יח ב] ששמעו אותם חכמים אומרים, עדיין לא הגיע תקופת האביב.

ורבנן אחושבנייהו סמיך

. הסתמכו על בקיאותם בעונות השנה וחשבונותיהם. וכמו ששם הסתמכו על שלושת רועי בקר, כן אפשר להסתמך על רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק.

והדר

, ושוב חזר בו ו

אמר: לא דמי

עובדא זו לעובדא ההיא. כי

התם,

שם שמעו חכמים את חוות דעתם [ובלי חוות דעתם גם היו מעברין, כמבואר שם]

והדור אימנו רבנן,

חזרו חכמים ונמנו במנין - שלשה, חמשה, ושבעה הנצרך לעיבור השנה -

ועיברוה לההיא שתא

את השנה ההיא. מה שאין כן

הכא

, במעשה של רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק, איך אפשר לסמוך עליהם על עיבור שנה, הרי

קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין,

אינם נאמנין, וצריכין לבית דין נאמנין.

אמר רבי יוחנן: דא עקא

, זו צרה, שאתה קורא להם רשעים .

כי אתו

, כשהגיעו רבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק

לקמיה

לפני

דרבי יוחנן, אמרו ליה

לרבי יוחנן: ריש לקיש

קרי לן "רועי בקר", ולא אמר מר ולא מידי!?

ולא מחית בו?!

אמר להו

רבי יוחנן:

ואי קרי לכו,

אם היה קורא

לכם רועי צאן,

שהם גרועין יותר מרועי בקר,

מאי אמינא ליה,

מה יכולתי לומר לו?

ועתה מבארת הגמרא:

מאי קשר רשעים?

היכן מצינו שקשר רשעים אינו מן המנין.

בעת המצור שעשה סנחריב מלך אשור על ירושלים בימי חזקיהו המלך, בספר מלכים [פרק יח כ] ובספר ישעיהו [פרק לו לט] בא רבשקה בשליחות מלך אשור, וחירף וגידף את ה' אלהי ישראל ואת עם קדושו ונחלתו. ומסופר שם שרצה לדבר עם המלך חזקיהו "ויצא אליו אליקים בן חלקיהו אשר על הבית, ושבנא הסופר ויואב בן אסף המזכיר". ובהמשך כתוב שם כמה פעמים שהם היו המוליכים ומביאים של המלך חזקיהו.

ובספר ישעיהו [פרק כב] כתוב ששלח ה' את ישעיהו הנביא לשבנא אשר על הבית, ומקללו קללות נמרצות, והעביר את משרתו לאליקים בן חלקיהו. ולא נאמר שם על מה קללו, מה חטאו ומה גרם לחטאו.

הגמרא מבארת כאן את מעשיו, ודורשת חלק מן הפסוקים, וכן ש"קשר רשעים אינו מן המנין".

שבנא

הממונה על בית המלך,

הוה דריש

היה דורש

בתליסר רבוותא,

לפני שלושה עשרה רבוא בני אדם. ואילו

חזקיה

המלך

הוה דריש

היה דורש

בחד סר רבוותא

באחד עשר רבוא בני אדם.

כי אתא

כשבא

סנחריב וצר עלה דירושלים, כתב שבנא פתקא

פתק,

שדא

ושלחו

בגירא

עם חץ לסנחריב, ובו היה כתוב

"שבנא וסיעתו

ואנשיו [שהם יותר מאנשי חזקיה]

השלימו

אתך, ורוצים לעובדך. ואילו

חזקיה וסיעתו לא השלימו".

ונדרש ממה שנאמר בספר תהילים

"כי הנה הרשעים ידרכו קשת, כוננו חצם על יתר".

כלומר, שעל ידי חץ, הראה רשעותו, שהלשין על אדוניו המלך חזקיה .

הוה קא מיסתפי

היה מפחד

חזקיה מיניה

מן שבנא,

אמר: דילמא חס ושלום נטיה

נוטה

דעתיה

רצונו

דקודשא בריך הוא בתר

שבנא, משום שהוא ה

רובא

שרוב העם הם עם שבנא, וחשב שצריך ליבטל אל הרוב, ו

כיון דרובא מימסרי

רוצים להתמסר לסנחריב,

אינהו

הוא וסיעתו

נמי מימסרי

צריכין להתמסר.

בא הנביא

ישעיהו ו

אמר

לו:

"לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר"

אל תחשוב בדעתך שמנינו של שבנא נחשב כרוב,

כלומר, קשר רשעים הוא

, התחברות של רשעים,

וקשר רשעים אינו מן המנין

, אינם נחשבים כרוב .

הלך

שבנא

לחצוב לו קבר בקברי בית דוד,

ברוב גאוותו למרוד במלכות רצה להיקבר בקברות המלכים.

בא נביא

ופגשו במקום הקברות

ואמר לו: "מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר".

אינך שייך לבני המלוכה, וקרוביך אינם קבורים כאן.

עוד כתוב שם שאמר לו הנביא:

"הנה ה'

מטלטלך טלטלה גבר".

אמר רב: טלטולא דגברא קשי

קשה יותר

מדאיתתא

מטלטול האשה .

עוד כתוב שם:

"ועטך עטה"

[לפי פשוטו פירש שם רש"י: מלשון "עיט", יפריחוך כעוף בגלות]. ודרשינן:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא

: הפסוק

מלמד

אותנו

, שפרחה בו צרעת. כתיב הכא: "ועטך עטה", וכתיב התם

בפרשת מצורע:

"ועל שפם יעטה"

ודרשינן: מה התם צרעת, אף כאן צרעת.

עוד כתוב שם:

"צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים,

שמה תמות, ושמה מרכבות כבודך קלון בית אדוניך". צנוף מלשון מצנפת, דהיינו סבב יסבבוך חיילות סנחריב כדור כחומה , להגלותך אל ארץ רחבת ידים, שמה תמות, ושמה, תמורת מרכבות כבודו, יהיה לו קלון בית אדוניו.

תנא

שנינו ברייתא:

הוא בקש

את

קלון בית אדוניו

ורצה למרוד בחזקיה,

לפיכך נהפך כבודו

שחשב שאם ישלים עם סנחריב יהיה לו כבוד

לקלון

. ואיך?

כי הוה נפיק איהו

, כשבא שבנא לצאת עם סיעתו מחוץ לעיר, ויצא לפני סיעתו, וכשהיה בחוץ

אתא גבריאל

המלאך,

אחדיה

לדשא

סגר את שערי העיר

באפי משרייתיה

בפני סיעתו שלא יוכלו לצאת.