Rosh Hashaná 9a — o Talmud em português

ומתרצינן:

ורבנן

דורשים מהפסוק "יובל היא שנת החמישים", ללמדך, שבאותה שנה רק את

"שנת חמישים"

בלבד

אתה מונה

.

ואי אתה מונה

בה את אותה השנה לשני מנינים:

א.

שנת חמישים

ליובל שעבר.

ב.

ואחת

ליובל הבא.

שאין מתחילים למנות ליובל הבא חמישים שנה החל משנת היובל עצמה. אלא רק החל משנה שאחרי היובל.

והפסוק בא לדעת רבנן,

לאפוקי

להוציא

מדרבי יהודה, דאמר שנת חמישים עולה

לכאן ולכאן!

ולדעתו היא נחשבת גם לשנת היובל שעבר, וגם שנה ראשונה למנין השמיטה הבאה.

קא משמע לן

, השמיענו הפסוק -

דלא

.

והגמרא חוזרת לבאר את הברייתא, הסוברת כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא. ששנינו בה:

יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחילתה כך מתקדשת והולכת בסופה, ואל תתמה, שהרי "מוסיפין מחול על הקודש".

והוינן בה:

וד"מוסיפין מחול על קודש

" -

מנלן

, מנין למדים זאת?

דתניא

: נאמר [שמות לד כא]: "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות,

בחריש ובקציר תשבות

".

ופסוק זה צריך ביאור: וכי רק חרישה וקצירה נאסרו בשבת? והלא יש שלשים ותשע אבות מלאכות, שנאסרו בשבת?!

רבי עקיבא אומר

, אם כי תחילת הפסוק הוא בענין שמירת שבת, סופו של הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", בהכרח שהוא מתייחס לשביעית, ולא לשבת.

כי לא יתכן לומר שבשבת יהיה אסור רק חריש וקציר, שהן עבודות השדה, ולא שאר המלאכות.

אך שביעית, שאסורים בה מן התורה רק ארבע מלאכות השדה והאילן [זריעה, זמירה, קצירה, בצירה], אפשר לומר שהפסוק מזכיר רק את שתי מלאכות השדה, ומהן נדע גם את שתי מלאכות האילן, זמירה ובצירה, המקבילות לחריש ולקציר:

א. זמירה, שהיא מלאכה המביאה לצמיחת האילן, נלמדת מ"חריש" האמור בפסוק, שמשמעות ה"חריש" הזה הוא מלאכת זריעה, כי באמצעות החרישה מהפכים את הזרעים לתוך הקרקע.

ב. בצירה נלמדת מ"קציר" האמור בפסוק, שהרי גם הבצירה היא מלאכת קצירה.

אך גם אם יתכן להעמיד את הכתוב הזה באיסור מלאכה בשביעית, עדיין יש להקשות, שהרי הוא מיותר.

כי

אינו צריך

הכתוב הזה

לומר

ש

חריש וקציר של שביעית

אסורים.

שהרי כבר נאמר

[ויקרא כה, ד ה] בענין שביעית:

"שדך לא תזרע

. את ספיח קצירך לא תקצור". ואם כן, מה בא הכתוב הזה ללמדנו? .

אלא

אם פסוק זה "אינו ענין" לשביעית עצמה, "תנהו ענין" והעמידו לענין איסור

חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית

.

והיינו, שפסוק זה אינו מיותר אלא יש בו חידוש, שאינו נלמד ממקום אחר.

ובו לימדה תורה, שיש איסור אפילו בשנה השישית, ערב השמיטה, לחרוש חרישה לפני השביעית לתועלת גידולי הקרקע שיצמחו בשביעית!

ומכאן למדנו שיש מצות "תוספת" לשביעית בתחילתה, לפני שהשביעית התחילה.

ו

אילו הקציר שהוזכר בפסוק, בא לחדש שנוהגים דיני שביעית אפילו ב

קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית

.

והיינו, בתבואה שגדלה והביאה שליש בשביעית, ולא נקצרה עד מוצאי שביעית.

והשמיענו הכתוב שחייבים לנהוג באותה תבואה, הן בקצירתה, והן בקדושתה, כדין תבואה שגדלה ונקצרת בשביעית עצמה.

ומכאן למדנו שיש תוספת לשביעית בסופה, אחרי שהשביעית הסתיימה. ו

רבי ישמעאל

חולק על רבי עקיבא ו

אומר

: הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אינו מדבר בענין השביעית ולא בענין תוספת שביעית, אלא בענין שבת עצמה. וכמו שתחילת הפסוק אמורה בשבת: "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות".

ובא הכתוב לומר:

מה

כמו

חריש

שנאסר בשבת, המדובר בחריש

רשות,

ולא של מצוה, שהרי אין שום חרישה שהיא חובה.

ואפילו החורש והזורע לצורך קיום מצות העומר או מצות שתי הלחם, אין כל מצוה בחרישתו ובזריעתו, עד שנתיר לו חרישה וזריעה בשבת לצורך מצות העומר.

שהרי אם מצא שדה חרושה או זרועה, הרי היא ראויה לקצור ולהביא ממנה תבואה לצורך העומר.

ולא התירה התורה חרישה וזריעה לצורך העומר, היות ואין מצוה בחרישה או בזריעה לשם גידול תבואה עבור מצות הקרבת העומר.

ונמצא שהקציר שאסרה תורה בשבת הוא רק קציר של רשות ולא של מצוה [כי לא שייך "קציר מצוה"].

אף קציר

שאסרה תורה בשבת הוא דוקא קציר של

רשות.

יצא

מכלל איסור זה,

קציר העומר

, שמותר לעשותו בשבת, היות

שהוא

קציר

מצוה

.

כי אפילו אם יש לפנינו חיטים קצורות, מצוה לקצור אחרות לשם מצות העומר. וכאן התירה התורה לקצור את קציר העומר בשבת.

ומעתה, נמצינו למדים, לדברי רבי עקיבא, מהו המקור לדין שמוסיפים מן החול על הקודש.

אך עדיין יש למצוא את המקור לכך לפי רבי ישמעאל.

ומבארת הגמרא:

ורבי ישמעאל

, שאינו דורש מהפסוק הזה את תוספת שביעית. אם כן, הדין ש

"מוסיפין מחול על קדש"

-

מנא ליה!?

נפקא ליה

, דין זה יוצא לו

מדתניא

:

נאמר [ויקרא כג לב] בענין יום הכיפורים:

"ועניתם את נפשותיכם בתשעה

לחדש [תשרי] ".

יכול

שיהיו חייבים להתענות

בתשעה

לחדש?

תלמוד לומר

בהמשך הפסוק: "בתשעה לחדש,

בערב!

"

שמשמעותו: בערב, שלאחר התשעה לחדש - אז תתחיל מצות התענית.

אי "בערב", יכול

שמצות העינוי מתחילה רק

משתחשך?

תלמוד לומר: "בתשעה

לחדש". ואילו משתחשך הרי זה כבר עשרה לחדש, ולא תשעה, ובהכרח, שמצות העינוי מתחילה מבעוד יום

! הא כיצד?

מתחיל ומתענה מבעוד יום.

וכאן הכתוב

מלמד שמוסיפין מחול על קדש.

מיום התשיעי שהוא חול, על יום העשירי שהוא קדש.

אין לי

מקור ללמוד שמוסיפין מחול על קדש

אלא בכניסתו

של יום הכיפורים, לפני שהתחיל יום הכיפורים.

ביציאתו

של יום הכיפורים -

מנין

שמוסיפין עליו?

תלמוד לומר

בהמשך הפסוק:

"מערב עד ערב"

.

כלומר, עד הערב [הלילה] שאחרי יום הכיפורים, ועד בכלל.

ומכאן שמוסיפין על יום הכיפורים גם ביציאתו.

ו

אין לי

מקור ללמוד שמוסיפין מחול על קדש,

אלא

ב

יום הכיפורים

, שבו דיבר הכתוב.

שבתות

-

מנין

שיש לנו להוסיף עליהן מן החול על הקודש בכניסתן ובצאתן?

תלמוד לומר

בהמשך הפסוק ההוא: " [מערב עד ערב]

תשבתו"

.

ומילה זו מיותרת היא, ובאה ללמד שאף בשבת, שנאמר בה דין שביתה מכל מלאכה, מוסיפין מחול על קדש.

ימים טובים

-

מנין

שמוסיפין מחול על קדש?

תלמוד לומר

בהמשך הפסוק: " [מערב עד ערב תשבתו]

שבתכם".

ומילה זו מיותרת. ובאה לרבות שיש עוד ימים שמצוה להוסיף עליהם מחול.

הא כיצד?

כל מקום שיש בו שבות

[דין שביתה ממלאכה] -

מוסיפין

בו

מחול על קדש.

ועתה הגמרא מקשה על רבי עקיבא, הסובר שלומדים מ"בחריש ובקציר תשבות" שמוסיפין מחול על הקדש:

ורבי עקיבא, האי

, פסוק זה, של

"ועניתם את נפשותיכם בתשעה

לחדש בערב" -

מאי עביד ליה?

מה הוא ילמד מפסוק זה, והלא לשיטתו אין הכתוב צריך ללמדנו שמוסיפין מחול על קדש, שהרי דין זה נלמד כבר מ"בחריש ובקציר תשבות"!

ומתרצינן:

מיבעי ליה

, פסוק זה נצרך הוא לדרשה אחרת,

לכדתני חייא בר רב מדפתי

:

דתני חייא בר רב מדפתי

: נאמר

"ועניתם את נפשותיכם בתשעה".

ודברי הפסוק הזה צריכים ביאור:

וכי בתשעה

ביום

מתענין?

והלא בעשירי

בלבד

מתענין,

שהרי נאמר "בתשעה לחודש - בערב!"

אלא

, בא הכתוב

לומר לך

:

כל האוכל ושותה בתשיעי

-

מעלה עליו הכתוב

:

כאילו התענה תשיעי ועשירי

.

וכך אמר הכתוב: אכילת תשעה בחדש נחשבת כעינוי. וכיון שהאכילה בתשיעי חשובה כעינוי, מצוה להרבות באכילה ושתיה בתשיעי.