Rosh Hashaná 21a — o Talmud em português

ומתרצינן: מאחר שסדר החדשים הוא אחד מלא ואחד חסר [היות שכל 29 יום וחצי בקירוב הלבנה מתחדשת. ובמשך 59 יום עוברים 2 חדשים], הרי תמוז הוא חודש חסר. ואם עשו גם את אב חסר, נמצא שהיו שני חדשים חסרים, זה אחר זה.

ו

תרי ירחי חסירי

-

קלא אית להו

. כאשר שני חדשים חסרים זה אחר זה, הרי זה דבר יוצא דופן, ויש קול לדבר, והקול מגיע לפני תשרי אף למקום שאין שלוחי בית דין [שהיו יוצאים באלול] מגיעים.

[וכן לענין פסח: הרי טבת חסר לפי סדר החדשים. ואם חיסרו את טבת ושבט זה אחר זה, הקול מגיע אף למקומות הרחוקים, לפני הפסח].

ועתה הגמרא מביאה כאן כמה מעשים הקשורים לעיבור החדש ועיבור השנה:

לוי אקלע לבבל בחדסר בתשרי

. לוי הזדמן לבבל בי"א תשרי על פי חשבונם של בני בבל.

אמר: בסים תבשילא דבבלאי

-

ביומא רבה דמערבא!

טעים תבשיל הבבלים ביום צום הכיפורים שבארץ ישראל.

כלומר, בבבל חישבו את אלול חודש חסר, כפי סדר החדשים. אך בארץ ישראל עיברו את אלול באותה שנה. ונמצא שיום הכיפורים חל בי"א תשרי לפי חשבון בני בבל.

אמרי ליה: אסהיד!

בא והעד בפני בית דין שעיברו את אלול, ונסמוך על דבריך.

אמר להו: לא שמעתי מפי בית דין

שאמרו ביום העיבור [יום השלשים ואחד]

"מקודש"

.

ולהלן [עמוד ב] שנינו שאין השלוחין יוצאים לגולה להעיד על עיבור החדש עד שישמעו מבית דין שקידשוהו, ואף על פי שהם יודעים שלא קידשוהו ביום השלשים, ועל כרחם יקדשו ביום העיבור.

מכריז רבי יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי

, כל מקום בגולה שמגיעים לשם השלוחים שבניסן לפני פסח, אבל השלוחין שבתשרי אינם מספיקים להגיע לשם לפני סוכות. מפני שהשלוחים היו הולכים רק בימות החול, ולא בשבתות וימים טובים, ובתשרי אין השלוחים יכולים ללכת בראש השנה וביום הכיפורים.

אזי,

ליעבדו תרי יומי

. יעשו שני ימים טובים אפילו בפסח, אף על פי שהגיעו השלוחים והודיעום, כי גזרו

גזירה

על

ניסן

-

אטו תשרי

.

כי אם יעשו יום אחד בלבד בניסן, על פי עדות השלוחים, יבואו לעשות גם יום אחד בסוכות, על פי החשבון, בלא עדות השלוחים, ויש לחוש שמא יטעו בחישובם.

רבי אייבו בר נגרי ורבי חייא בר אבא

, תלמידי רבי יוחנן,

איקלעו לההוא אתרא דהוה מטו שלוחי ניסן

. הזדמנו למקום שמגיעים שלוחי ניסן,

ולא מטו

, ולא מגיעים אליו

שלוחי תשרי

.

ועבדי חד יומא

, ועשו בני המקום יום אחד בלבד, על פי עדות השלוחים,

ולא אמרי להו ולא מידי

. ולא מחו בידם.

שמע רבי יוחנן

רבם,

ואיקפד

.

אמר להו

: וכי

לאו אמרי לכו

, וכי לא אמרתי לכם,

היכא דמטו

היכן שמגיעים

שלוחי ניסן, ולא מטו

ולא מגיעים

שלוחי תשרי, ליעבדו תרי יומי, גזירה ניסן אטו תשרי?!

ועתה מבארת הגמרא איך נהגו ביחס ליום כיפור בגולה:

אף על פי שהשלוחין לא היו מגיעים לבבל לפני יום הכיפורים, לא היו צמים שם אלא יום אחד.

ואילו

רבא

החמיר על עצמו, ו

הוה רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי

. היה מתענה יומיים שמא עיברו את אלול.

זימנא חדא אשתכח כוותיה

, ופעם אחת נמצא שאכן חל יום הכיפורים חל ביום השני, שבו צם רבא, היות ועיברו את החודש.

רב נחמן

היה רגיל לצום יום אחד בלבד.

פעם אחת

יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי

, התענה כל יום הכיפורים.

לאורתא

, לפנות ערב, לקראת צאת יום הכיפורים,

אתא ההוא גברא

, בא איש אחד, ו

אמר ליה

לרב נחמן:

למחר

-

יומא רבה במערבא!

מחר חל יום הכיפורים בארץ ישראל, מפני שבית דין עיברו את חדש אלול.

אמר ליה

רב נחמן:

מהיכא את?

מהיכן אתה?

אמר ליה: מדמהרייא.

אמר ליה

רב נחמן: "דמהרייא", בראשי תיבות -

דם תהא אחריתו

של רב נחמן.

כלומר: אתה מצריך אותי לצום יומיים רצופים, ועל ידי כך אני אמות.

קרי

רב נחמן

עליה

, על אותו אדם את הפסוק [איכה ד]

"קלים היו רודפינו".

הגמרא מביאה מעשה בענין עיבור השנה:

ונקדים לבאר כמה דברים בענין תקופות השנה.

א. השנה מחולקת לארבע תקופות: תקופת תשרי, תקופת טבת, תקופת ניסן, תקופת תמוז.

ב. תקופות אלו אינן שייכות לשנת הלבנה, אלא לשנת החמה, שהיא 365 יום, וכל תקופה היא רבע שנת החמה.

ג. היום שחלה בו התקופה:

תקופת טבת חלה ביום הקצר ביותר בשנה.

תקופת תמוז חלה ביום הארוך ביותר בשנה.

ואילו תקופת תשרי וניסן, שתיהן חלות בימים שהיום והלילה שווים בהם.

ד. להלכה, היום שבו חלה התקופה נחשב יום ראשון לתקופה הבאה, ולא יום אחרון לתקופה הקודמת ["יום תקופה מתחיל"]. סנהדרין יג א.

ה. מאחר שאנו מחשבים את החדשים לפי מהלך הלבנה ולא לפי החמה, נמצא שאין התקופות חלות כל שנה בתאריך זהה.

ו. נאמר [דברים טז]: "שמור את חדש האביב ועשית פסח" - "אביב" היינו בישול התבואה. ומכאן שפסח צריך לחול בתקופת ניסן, שהיא הזמן שהתבואה מבשילה בו.

וכאשר חודש ניסן עומד לחול בתקופת טבת, מוסיפים אדר שני, ומעברים את השנה, כדי שניסן יחול לאחר שתצא תקופת טבת, ותכנס תקופת ניסן:

ז. נחלקו תנאים במסכת סנהדרין [יג א - ב], כמה ימים מתוך חודש ניסן צריכים להיות בתקופת ניסן של החמה.

שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא

:

כד חזית

, לכשתראה,

דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן

, שתקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בניסן, ובששה עשר עצמו חל יום התקופה, ומתחילה תקופת ניסן, ונמצא שיום טוב ראשון של פסח שהוא בט"ו, חל בתקופת טבת, ושאר החג חל בתקופת ניסן -

עברה לההיא שתא!

עבר את אותה שנה, כדעת "אחרים" [כינוי לרבי מאיר] הסוברים כן.

ולא תחוש לה

. אל תחשוש ותאמר שאין לפסוק כאחרים מאחר שזו דעת יחיד. ואילו לשאר התנאים [בסנהדרין יג א - ב] אין מעברים את השנה באופן זה אלא אם כן נמשכת תקופת טבת יותר [כמבואר במסכת סנהדרין שם].

מפני שהכתוב מסייע לדעת אחרים.

דכתיב

[דברים טז]:

"שמור את חדש האביב"

.

כלומר,

שמור אביב של תקופה

. שמור זאת, שתקופת ניסן שבה מתבשלת התבואה הנקראת אביב,

שיהא בחדש ניסן

.

וכאילו נאמר בתורה שמור את האביב, שיהיה ב"חודש".

ו"חודש" הוא מלשון חידוש. ואין שום חידוש בחמה, אלא רק בחדשי הלבנה. שהלבנה מתכסה בסוף החודש, וחוזרת ומתחדשת, והולכת וגדלה, עד י"ד בחודש, שאז היא מגיעה לשיא גודלה, ומכאן ואילך הרי היא הולכת וקטנה.

ומכאן, שכוונת התורה לומר, שתקופת ניסן של החמה תחול בתוך ארבעה עשר הימים הראשונים שבחדש ניסן. לפי שכל אותו הזמן הלבנה היא בחידוש, עד אמצע החודש, שאז היא מתמעטת והולכת.

ולכן, אם תקופת ניסן חלה בט"ו ניסן, אין צורך לעבר את השנה, אלא יש תקנה לדבר, שבית דין מעברים את אדר, ונמצא שתקופת ניסן תחול ביום י"ד.

אבל כאשר התקופה חלה בט"ז ניסן, לא די לנו אם נעבר את חודש אדר, לעשותו שלשים יום, שהרי אז תחול התקופה בט"ו ולא בי"ד.

הלכך, מעברים את השנה, ותקופת ניסן תחול בט"ז אדר ב', ונמצא שחודש ניסן כולו חל בתקופת ניסן של החמה.

ועתה הגמרא מביאה מעשה הקשור לענין קביעות החדשים:

אמר להו רב נחמן להנהו נחותי ימא

, ליורדי הים:

אתון דלא ידעיתו בקביעא דירחא

, אתם שאינכם בקיאים בסדר קביעות החדשים, אזי, בניסן,

כי חזיתו סיהרא דמשלים ליומא

, כאשר תראו שהירח נראה כל הלילה עד הנץ החמה -

בעירו חמירא

. בערו את החמץ שבידכם.

ומקשינן:

אימת משלים

, באיזה תאריך הירח זורח עד הנץ החמה?

בחמיסר

, בט"ו בחודש!

והא אנן מארביסר מבערינן!

הרי צריך לבער את החמץ בי"ד ניסן ולא בט"ו ניסן!

ומתרצינן:

לדידהו, דמגלו להו עלמא

. ליורדי הים, שכל העולם גלוי לפניהם, ואין שום דבר שמפריע להם לראות את קצה השמים -

מארביסר משלים

. כבר בי"ד לחודש הירח נראה עד הנץ החמה.