Rosh Hashaná 16a — o Talmud em português

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו שבאחד בתשרי הוא ראש השנה לשנים, ובדרך אגב נשנו במשנה כל ארבעת ראשי השנים.

משנתנו מבארת מהו הדין שהקדוש ברוך הוא דן את העולם בראש השנה. ובדרך אגב נשנו במשנה ארבעה זמנים שבהם העולם נידון:

בארבעה פרקים

[זמנים] בשנה

העולם נידון

:

א.

בפסח

העולם נידון

על התבואה

, איזו כמות תגדל בשנה הזו.

ב.

בעצרת

[בשבועות] העולם נידון

על פירות האילן

, כמה פירות יגדלו בשנה הזו.

ג.

בראש השנה

-

כל באי עולם עוברין לפניו

, לפני הקב"ה,

כבני מרון

ככבשים [והגמרא תפרש את כוונת דברי המשנה].

שנאמר

[תהלים לג]:

"היוצר

, רואה

יחד

, בסקירה אחת, את

לבם

.

והוא

המבין אל כל מעשיהם"

[וגם זה יתבאר בגמרא].

ד.

ובחג

הסוכות

נידונין על המים

על הגשמים שירדו בשנה הזו.

גמרא:

שנינו במשנה: בפסח [נידונין] על התבואה.

והוינן בה:

הי תבואה?

באיזו תבואה מדובר כאן?

אילימא הא תבואה דקיימא

, אם נאמר שמדובר בתבואה העומדת בשדות במחובר, ומוכנה עתה בתקופת הפסח להקצר, הרי יש לשאול:

כל הני הרפתקי דעדו עלה

-

אימת איתדון!?

כל המאורעות שעברו על התבואה עד עתה, אימתי מתי הן נדונו?

אלא

בהכרח, הדין הוא על

תבואה דמזדרעא

, שעתידה להזרע בחשון הבא.

והוינן בה:

למימרא, דחד דינא מתדנא!?

האם ניתן לומר שהתבואה נידונה רק פעם אחת בשנה, בפסח בלבד?

והתניא: תבואה שאירע בה קרי

, הפסד הבא מידי שמים, כגון ברד או שדפון,

או

שאירע בה

אונס

, הפסד על ידי אדם.

אם ההפסד אירע

קודם הפסח

, בהכרח שהיא כבר

נידונית

על ההפסד הזה

לשעבר

, קודם שנזרעה, בפסח של השנה שעברה.

ואם ההפסד אירע

לאחר הפסח,

בהכרח שהיא

נידונית להבא

, בפסח שלאחר זריעתה, דהיינו בפסח האחרון.

וכן,

אדם שאירע בו קרי

, נזק בידי שמים,

או אונס

בידי אדם, אם אירע הדבר

קודם יום הכיפורים

בידוע שהוא

נידון לשעבר

, ביום הכיפורים שעבר נגזר עליו הנזק.

ואם אירע הדבר

לאחר יום הכיפורים,

בידוע שהוא

נידון להבא

, ביום הכיפורים שעבר זה עתה [בזמן הקרוב].

אמר

ענה

רבא

: אכן

שמע מינה

מדברי הברייתא כי

תרי דיני מתדנא

. התבואה נידונת בשני דינים, דין אחד בפסח שלפני זריעתה, ודין שני בפסח הסמוך לזמן הקצירה.

וזו כוונת משנתנו: בפסח העולם נידון על התבואה, הן על התבואה העומדת להקצר, והן על התבואה העומדת להזרע בחשון.

קיימים שני מיני תבואה: זרעים הנקראים "אפלים", המתאחרים מלהתבשל זמן רב, ואותם זורעים בחודש חשון כדי שיספיקו לגדול עד ניסן או אייר, ואלו הן החיטה והכוסמת.

ויש זרעים "חריפים", הממהרים להתבשל. וזורעים אותם סמוך לניסן, והם מספיקים לגדול עד ניסן או אייר.

אמר אביי

: מאחר שאמרנו שבפסח העולם נידון, בין על התבואה שכבר צמחה, ובין על התבואה העומדת להקצר.

הלכך, כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא

כאשר אדם רואה שהזרעים האפלים הנזרעים בחשון מצליחים וגדלים יפה, הרי זה סימן שבפסח שעבר נגזר דין התבואה לטובה.

ולכן,

ליקדים וליזרע חרפא, דעד דמטי למדייניה

-

קדים סליק!

יקדים בזריעת הזרעים החריפים [שהדרך לזורעם סמוך לניסן], ויזרעם מוקדם ככל האפשר, כדי שעד שיגיע פסח הבא, כבר יספיקו לגדול קצת, ואפילו אם בשנה הבאה יגזר על התבואה דין קשה, בכל זאת התבואה שכבר גדלה קצת אינה מתקלקלת במהרה.

הגמרא מנסה לברר מיהו התנא ששנה את משנתנו שבארבעה פרקים העולם נידון:

ומקשינן:

מני מתניתין?

מיהו התנא ששנה את משנתנו? הרי יש להוכיח ש

לא רבי מאיר

הוא,

ולא רבי יהודה, ולא רבי יוסי ולא רבי נתן

. וכדלהלן:

דתניא: הכל

[אדם, תבואה, פירות האילן והמים],

נידונים בראש השנה

.

וגזר דין שלהם

-

נחתם ביום הכיפורים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה

.

וגזר דין שלהם

-

נחתם כל אחד ואחד בזמנו

המיוחד לו:

בפסח

נחתם

על התבואה

.

בעצרת

נחתם

על פירות האילן.

בחג

הסוכות -

נידונין על המים

.

ואדם נידון בראש השנה, וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.

רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום

ויום.

שנאמר

[איוב ז]:

"ותפקדנו לבקרים"

. אתה ה' דן את האדם כל בוקר ובוקר.

רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה

[זמן].

שנאמר

[בהמשך הפסוק]:

"לרגעים תבחננו"

. מלמד הכתוב שבכל רגע הקב"ה בוחן ודן את האדם.

הגמרא מנסה לתרץ את דברי משנתנו:

וכי תימא

, ואם תאמר כי

לעולם

משנתנו כ

רבי יהודה היא. וכי קתני מתניתין

, ומה ששנינו במשנתנו "בארבעה פרקים העולם נידון" הכוונה היא

אגזר דין

, שהדין נחתם באותם פרקים.

אי אפשר לתרץ כך. שהרי:

אי הכי

, אם אכן כך הוא, שלפי רבי יהודה נשנית משנתנו, וכונת המשנה אינה לדין, אלא לגזר דין -

קשיא "אדם

"!

שהרי במשנתנו שנינו אדם נידון בראש השנה, ואם כוונת המשנה היא לגזר דין, הרי רבי יהודה אומר שגזר דינו של אדם נחתם ביום הכיפורים!

אמר

תירץ

רבא: האי תנא

של משנתנו -

תנא דבי

של בית מדרשו של

רבי ישמעאל היא!

דתנא דבי רבי ישמעאל: בארבעה פרקים העולם נידון

:

א.

בפסח על התבואה.

ב.

בעצרת על פירות האילן.

ג.

בחג

הסוכות

נידונין על המים.

ד.

ואדם נידון בראש השנה

.

וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים.

וכי קתני מתניתין

, ומה ששנינו במשנתנו "העולם נידון", מדובר

אתחלת דין.

והגמרא מבארת את טעמו של רבי יוסי שאמר אדם נידון בכל יום:

אמר רב חסדא: מאי טעמיה דרבי יוסי?

ועוד לפני שהגמרא מסיימת להביא את דברי רב חסדא, מיד היא תמהה: הרי אין צורך לפרש מהו טעמו של רבי יוסי, שהרי טעמו

כדקאמר

הוא עצמו, ש

טעמיה

משום שנאמר

"ותפקדנו לבקרים"!

ומפרשינן את דברי רב חסדא:

אנן, הכי קאמרינן

, כך הקשינו:

מאי טעמא לא אמר

רבי יוסי

כרבי נתן

שאדם נידון בכל שעה, והרי נאמר "לרגעים תבחננו"?

ובהכרח שטעמו של רבי יוסי הוא משום ש

"בחינה"

זו אינה דין גמור, אלא

עיוני בעלמא היא

, שהקדוש ברוך הוא בודק את מעשה האדם!

ואם כן קשה: הרי

"פקידה" נמי

-

עיוני בעלמא היא!

אף פקידה שהוזכרה בפסוק ["ותפקדנו לבקרים"] אינה דין גמור, אלא בדיקה במעשי האדם בלבד!

ומדוע אמר רבי יוסי שאדם נידון בכל יום?

אלא

, הלכך,

אמר רב חסדא

טעם אחר:

טעמיה דרבי יוסי

הוא, שלמד דבר זה

מהכא

, מהפסוק הזה, שנאמר בתפילת שלמה [מלכים א ח]:

"לעשות משפט עבדו

[שלמה המלך]

ומשפט עמו ישראל, דבר יום ביומו".

מכאן שאדם נידון בכל יום.

ואגב שהבאנו את הפסוק "לעשות משפט עבדו" היא מביאה מימרא נוספת של רב חסדא, שלמד מכאן דבר נוסף:

ואמר רב חסדא: מלך וצבור

הבאים לפני ה' למשפט, ה

מלך נכנס תחלה לדין

.

שנאמר: "לעשות משפט עבדו"

[שלמה המלך],

והדר

ואחר כך נאמר

"ומשפט עמו ישראל"

. ומשמע מסדר הפסוק שהמלך נידון לפני שאר העם.

מאי טעמא

, מהו טעם הדבר?

איבעית אימא

, אם תרצה תוכל לומר

לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי

. אין זה דרך ארץ שהמלך ימתין לעם מחוץ למקום המשפט.

ואיבעית אימא

, המלך נכנס לדין

מקמי דליפוש

, לפני שירבה

חרון אף

מחמת עוונות העם.

אמר רב יוסף: כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי

, כדעת מי מן התנאים אנו עושים כיום, כאשר אנו מתפללים בכל יום על רפואת תלמידי החכמים [שהם תשושי כח] ועל החולים שיבריאו?

כמאן

-

כרבי יוסי

שאדם נידון בכל יום.

ואיבעית אימא, לעולם

אנו סוברים

כרבנן

.

ו

אף על פי כן אנו מתפללים על החולים יום יום,

כדרבי יצחק

:

דאמר רבי יצחק: יפה צעקה

[תפילה]

לאדם, בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין.

שבכח התפילה לקרוע את גזר הדין.

והגמרא מביאה עתה ברייתא המבארת מנין למדו חז"ל שהעולם נידון בארבעת הפרקים שנשנו במשנתנו:

תניא: אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא

:

א.

מפני מה אמרה תורה: הביאו עומר בפסח!?

וכמו שנאמר בויקרא [פרק כג]: "והניף את העומר. ממחרת השבת [יום טוב ראשון של פסח] יניפנו הכהן".

מפני שהפסח, זמן

הדין על ה

תבואה הוא

.

ולכן

אמר הקדוש ברוך הוא

לישראל:

הביאו לפני עומר בפסח

מן התבואה,

כדי שתתברך לכם

ה

תבואה שבשדות.

ב.

ומפני מה אמרה תורה: הביאו שתי הלחם בעצרת?

וכמו שנאמר: "והקרבתם מנחה חדשה לה'. לחם תנופה שתים. וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש", דהיינו חג העצרת [ויקרא כג].

מפני שעצרת, זמן

הדין על

פירות האילן הוא

.

לכן,

אמר הקדוש ברוך הוא

לישראל:

הביאו לפני שתי הלחם בעצרת

שהן מתירים להביא ביכורים מפירות האילן,

כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

ג.

ומפני מה אמרה תורה

[הלכה למשה מסיני]:

נסכו מים בחג

הסוכות על המזבח?

[

מפני שהחג

-

זמן גשמי שנה הוא

].

ולכן,

אמר הקדוש ברוך הוא

לישראל:

נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה.

ד.

ו

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

אמרו לפני בראש השנה

פסוקי

מלכיות

שמוזכר בהם המלכת ה', ופסוקי

זכרונות

שמוזכר בהם שה' זוכר ופוקד הכל,

ו

פסוקי

שופרות

שמוזכר בהם תקיעת השופר:

מלכיות

-

כדי שתמליכוני עליכם

, שתקבלו עליכם את עול מלכותי.

זכרונות

-

כדי שיעלה זכרוניכם לפני

בדין

לט ובה.

ובמה

יעלה זכרונכם לטובה?

בשופר

.

ומאחר שהגמרא אמרה שהשופר מעלה את זכרון ישראל לטובה בדין, היא מביאה מאמר הקשור לזה:

אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל

, ולא בשופר של בעל חי אחר?

מפני ש

אמר הקדוש ברוך הוא

לישראל:

תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם

, שנשחט תמורתו איל,

ו

אז

מעלה אני עליכם כאילו עקדתם

את

עצמכם

לקרבן

לפני.

והגמרא מביאה מאמר נוסף הקשור לענין:

אמר רבי יצחק: למה תוקעין בראש השנה?

ומיד הגמרא תמהה:

למה תוקעין?!

וכי זו שאלה?! הרי

רחמנא אמר

[בתורה]

תקעו!

אלא

כך שאל רבי יצחק:

למה מריעין

תרועה בשופר? ושוב הגמרא תמהה: למה

מריעין?!

וכי זו שאלה?! הרי

רחמנא אמר

[ויקרא כג]:

"זכרון תרועה",

ומכאן שמריעין!

אלא

כך שאל רבי יצחק:

למה תוקעין ומריעין

לפני תפילת מוסף של ראש השנה,

כשהן

[הציבור]

יושבין.