Versão em texto deste daf: original e tradução
Rosh Hashaná 14a — o Talmud em português
Rosh Hashaná 14a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Rosh Hashaná 14a
ואמרינן:
וצריכא
, הוצרך שמואל להשמיענו את כל שלשת המאמרים הללו, כי אי אפשר ללמוד מאמר אחד מחבירו:
דאי אשמעינן
שמואל
"הלכה כרבי שמעון שזורי"
-
הוה אמינא
הייתי אומר שטעמו של שמואל הוא
משום דקסבר "יש בילה"
[וכפי שסובר רבי שמעון שזורי עצמו].
לכן
קא משמע לן
שמואל
"לכל אין בילה
, חוץ מיין ושמן".
ואי אשמעינן
שמואל רק את המאמר
"לכל אין בילה"
-
הוה אמינא
, הייתי אומר שבענין פול המצרי שמקצתו השריש לפני ראש השנה ומקצתו לאחריו,
כרבנן סבירא ליה
לשמואל, שאי אפשר לתרום ולעשר מתוכו אלא אם מפרישים עליו ממקום אחר.
לכן
קמשמע לן
שמואל ש
הלכה כרבי שמעון שזורי
, שאפשר לתרום מתוך הגורן עצמו.
ואי אשמעינן
שמואל רק
הני תרתי
את שני המאמרים האלו בלבד -
הוה אמינא
ש
קשיא דשמואל אדשמואל!
הייתי אומר שיש להקשות מדברי שמואל שאמר "הלכה כרבי שמעון שזורי", על דברי שמואל עצמו שאמר "אין בילה". שהרי רבי שמעון שזורי סובר שיש בילה!
לכן
קא משמע לן
שמואל כי
הכל הולך אחר גמר פרי.
ואי אשמעינן
, ואם היה שמואל משמיענו רק את המאמר
"הכל הולך אחר גמר פרי",
לא היינו מבינים מעצמנו שהלכה כרבי שמעון שזורי שאפשר לעשר את מה שהושרש לפני ראש השנה עם מה שהושרש לאחריו.
משום שאמנם היינו יודעים שאפשר לעשר את מה שהושרש לפני ראש השנה עם מה שהושרש לאחריו. אבל
הוה אמינא
שזה שאמר שמואל "הכל הולך אחר גמר פרי" משמעותו היא ש
אפילו תבואה
[דגן ותירוש ]
וזיתים נמי
, גם הם כלולים ב"הכל", והולכים אף בהם אחר גמר פרי.
לכן
קא משמע לן
שמואל ש
הלכה כרבי שמעון שזורי
רק
במאי דפליג
.
והיינו, כיון שפול המצרי מתעשר אחר השנה שבה נגמר הפרי, הרי מה שאמר שמואל "הכל הולך אחר גמר פרי", כוונתו היא רק בקטניות, שבהן נחלק רבי שמעון שזורי על רבנן.
אבל בתבואה וזיתים הולכים אחר הבאת שליש הבישול.
ומקשינן:
ולשמעינן הני תרתי!
הרי די היה בכך ששמואל ישמיענו את שני המאמרים דלעיל:
א. הלכה כרבי שמעון שזורי.
ב. הכל הולך אחר גמר פרי.
וממילא, היינו מבינים מדבריו שאין בילה. שהרי מאחר ששמואל אמר הלכה כרבי שמעון שזורי, מדוע הוא הוצרך לומר שהכל הולך אחר גמר הפרי? בהכרח, ששמואל בא לומר שלמרות שההלכה היא כרבי שמעון שזורי, אין זה משום שיש בילה אלא משום שהולכים אחר גמר הפרי [ולעולם אין בילה].
ואם כן זה שאמר שמואל
"לכל אין בילה"
\-
למה לי
, לאיזה צורך אמר זאת?
ומתרצינן:
הא קמשמע לן
שמואל, את סוף דבריו "חוץ מיין ושמן",
דליין ושמן יש בילה.
עד כאן התבאר בגמרא מדוע הולכים בתבואה אחר שליש הבישול, ובקטניות הולכים אחר ההשרשה.
ועתה הגמרא מביאה ברייתא שמבארת מדוע הלכו בפירות האילן אחר החנטה, ובירקות אחר הלקיטה:
תניא: רבי יוסי הגלילי אומר
: נאמר [דברים טז]:
"באספך מגרנך ומיקבך"
. בא הכתוב לומר שלומדים את שאר מיני פירות וירקות מגורן ויקב.
מה גורן ויקב מיוחדין
הם בכך
ש
הם
גדילין על מי שנה שעברה
. לפי שהבאת שליש בישולם נחשבת כגמר גידולם, היות ובשעת הדחק אפשר לקוצרם ולאכלם משהביאו שליש.
והרי דרכם להביא שליש בשנה שעברה [לפני השנה שהם נלקטים בה], ונמצא שהם גדלו על ידי המים של שנה שעברה.
ו
לכן אמרה התורה שהן
מתעשרין ל
פי ה
שנה שעברה
.
אף כל
הדברים
שגדילין על מי שנה שעברה
, שהם פירות האילן, שכל גדילת הפירות נעשית על ידי המים של השנה שעברה, שאז חנטו הפירות וכל הפרי גדל מן השרף שהעלה האילן לפני החנטה - הרי הם
מתעשרין
לפי ה
שנה שעברה.
יצאו ירקות
, שאין הם מתעשרים לפי השנה שעברה, מפני
ש
הם
גדילין על
ידי
מי שנה הבאה
. שגמר גידולם של הירקות אינו בשעה שהם מביאים שליש, כי כאשר קוצרים את הירק הוא חוזר וגדל.
אלא גמר הגידול הוא רק בשעת הלקיטה.
ו
לכן, הם
מתעשרין ל
פי ה
שנה הבאה,
שהיא שנת לקיטתם, שהרי הם גדלו על ידי המים של אותה שנה.
רבי עקיבא אומר
: חכמים דרשו את הפסוק באופן אחר:
"באספך מגרנך ומיקבך"
בא הכתוב לומר שלומדים את שאר מיני הפירות והירקות מגורן ויקב.
מה גורן ויקב
הם
מיוחדין
בכך
ש
הם
גדילין על "רוב מים"
על מי גשמים, שהם רוב המים המשמשים להשקיה.
ו
לכן התורה אמרה שהם
מתעשרין ל
פי
שנה שעברה.
אף כל
הדברים
שגדילין על רוב מים
, מי גשמים, דהיינו פירות האילן - הרי הם
מתעשרין ל
פי
שנה שעברה.
יצאו ירקות, ש
אין מי הגשמים מספיקים להם, אלא הן
גדילין על "כל מים
", דהיינו שמשקים אותם אף במים שאובים.
ו
לכן הן
מתעשרין לשנה הבאה.
והוינן בה: מאחר שבין לרבי יוסי הגלילי ובין לרבי עקיבא פירות האילן מתעשרים לפי השנה שעברה [שנת החנטה], והירקות מתעשרים לפי שנת לקיטתם, אם כן
מאי בינייהו?
איזה הבדל יש ביניהם הלכה למעשה?
אמר רבי אבהו: בצלים הסריסין
, בצלים קטנים שאינם גדלים לגודל שאר הבצלים,
ופול המצרי
-
איכא בינייהו
.
ובאופן
דתנן
במסכת שביעית [ב ט]:
בצלים הסריסין ופול המצרי
שמנע מהן
מים
, שלא השקם,
שלשים יום לפני ראש השנה,
הרי הן
מתעשרין לשעבר
כדין שנה שעברה.
ו
אם היה זה ראש השנה של שביעית - הרי הן
מותרין בשביעית
[מפני שהם משתייכים לשנה שעברה].
ואם לאו
[אם לא מנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה] - הרי הן
אסורין בשביעית, ומתעשרין ל
פי דין
שנה הבאה.
וברייתא זו היא כדעת רבי יוסי הגלילי, הסובר שדברים הגדלים על מי שנה שעברה מתעשרין לשעבר. ומאחר שמנע מהם מים שלושים יום לפני ראש השנה, נמצא שגדלו על מי שנה שעברה.
אבל לדעת רבי עקיבא, שמיני הפירות הגדלים על כל מים מתעשרין לשנה הבאה, גם בצלים הסריסין ופול המצרי מתעשרין לפי דין השנה הבאה, מאחר שגם אותם היו משקים.
שנינו במשנה:
באחד בשבט ראש השנה לאילן
, לענין מעשרות פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שגדלו לפני א' שבט על הפירות שגדלו אחר כך. וזהו כדברי בית שמאי. אבל בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו [בשבט].
והוינן בה:
מאי טעמא?
מהו הטעם שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילן?
אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: הואיל ו
כבר
יצאו
ירדו
רוב גשמי השנה
, ומכחם עולה השרף באילנות, והפירות חונטים.
ועדיין רוב התקופה
של ימות הגשמים -
מבחוץ
, שעדיין לא הגיעה.
ומיד תמהינן:
מאי קאמר?
וכי מפני שרוב תקופת ימות הגשמים מבחוץ הגיע זמן חנטת האילן!
אדרבה, היה ראוי לומר שראש השנה לאילן יהיה באדר שאז עברה רוב תקופת הגשמים!
ומתרצינן:
הכי קאמר: אף על פי שרוב
תקופה
של ימות הגשמים
מבחוץ,
בכל זאת ראש השנה לאילן הוא באחד בשבט -
הואיל ויצאו
ירדו
רוב גשמי
ה
שנה.
והגמרא מביאה ברייתא הקשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל, אימתי הוא ראש השנה לאילן:
תנו רבנן
:
מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג
שהוא פרי האילן,
באחד בשבט
של השנה השלישית משנות השמיטה,
ונהג בו שני עישורין
: