Versão em texto deste daf: original e tradução
Rosh Hashaná 13a — o Talmud em português
Rosh Hashaná 13a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Rosh Hashaná 13a
ודלמא לא עייל כלל
, אולי הכתוב מדבר בתבואה שלא התחילה להתבשל בשביעית כלל,
וקאמר רחמנא
-
תשמט ותיזיל!
שאמר הכתוב כי שנת השמיטה ממשיכה לנהוג
עד חג הסוכות,
ואסור לחרוש ולקצור באותו הזמן.
ענה רב אסי ואמר לרבי זירא:
לא סלקא דעתך!
לא יתכן לפרש את הפסוק בתבואה שלא הביאה שליש בשביעית, שהרי מוכח בפסוק אחר שאין הכתוב מדבר אלא בתבואה שהביאה שליש:
דכתיב
[שמות כג]:
"וחג האסיף
[סוכות]
בצאת השנה
באספך את מעשיך מן השדה".
מאי "אסיף"?
מהו האסיף המוזכר בפסוק?
אילימא
, אם נאמר שחג הסוכות נקרא "חג האסיף", והכתוב בא להשמיענו שחג הסוכות הוא
חג הבא בזמן אסיפה
[בזמן שרגילים לאסוף את התבואה מן השדה], אם כן קשה:
הכתיב
בסוף הפסוק
"באספך
את מעשיך מן השדה", ומכאן אנו יודעים שחג הסוכות בא בזמן אסיפה, ומדוע הוצרך הכתוב לקרוא לסוכות "חג האסיף"?
ובהכרח, שאין כוונת הכתוב לומר שחג הסוכות נקרא חג האסיף.
אלא, מאי "אסיף"?
-
קציר!
וכך אמר הכתוב:
"חג" אשר הוא "באספך את מעשיך מן השדה" - ה"אסיף" שאתה קוצר בו נחשב "בצאת השנה", שהוא שייך לשנה השביעית היוצאת.
וקים להו לרבנן
, חכמים יודעים
דכל תבואה שנקצרה בחג
הסוכות,
בידוע שהביאה שליש
מבישולה
לפני ראש השנה
.
וקא קרי לה
, וקורא הכתוב לאותה תבואה
"בצאת השנה",
דהיינו שתבואה זו שייכת לשנה היוצאת.
ומכאן למדו שהתבואה שייכת לשנה שבה היא הביאה שליש מבישולה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: ו
כי
קים להו לרבנן
, וכי חכמים כה בקיאים בטיב גידול התבואה, שיכולים הם להבדיל
בין
גידול של
שליש
לגידול של
פחות משליש,
עד כדי כך שאמרו שאין התבואה ראויה להקצר בחג הסוכות אלא אם הביאה שליש בשנה שעברה?!
אמר ליה
רבי זירא:
לאו אמינא לך
, וכי לא אמרתי לך כבר:
לא תפיק נפשך לבר מהלכתא!
אל תוציא את עצמך מלקבל את ההלכה שבידי חכמים [לדקדק איך יתכן דבר זה ].
שהרי
כל
ה
מידות
שנתנו
חכמים
-
כן הוא,
שנתנו שיעור מצומצם ומדוייק. כגון:
א.
בארבעים סאה הוא
[האדם]
טובל
.
ואילו
בארבעים סאה חסר קורטוב
[מידה קטנה מאוד ]
אינו יכול לטבול בהן.
ב. אוכל
כביצה מטמא
[מטמא או נטמא]
טומאת אוכלין
. שנאמר [ויקרא יא לד] בענין טומאת אוכלין: "מכל האוכל אשר יאכל, יטמא". מלמד הכתוב "אשר יאכל", שרק אוכל הנאכל בבת אחת מקבל טומאה, ושיערו חכמים שבית הבליעה מכיל כביצה בדיוק, לא פחות ולא יותר.
ואילו אוכל בשיעור
כביצה חסר
כמידת
שומשום
-
אינו מטמא טומאת אוכלין.
ג. וכן בגד בשיעור של
שלשה
טפחים
על שלשה
טפחים
מטמא
[נטמא ומטמא] טומאת
מדרס,
מפני שבגד בשיעור זה ראוי לישיבה. ואילו בגד של
שלשה על שלשה חסר נימא
[שערה]
אחת
-
אינו מטמא
טומאת
מדרס.
הדר
[אחר כך]
אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי!
אין ממש במה שהקשיתי: וכי חכמים בקיאים לומר שהתבואה הנקצרת בסוכות הביאה שליש בשנה שעברה.
כי יש להוכיח שחכמים אכן בקיאים בדבר:
דבעו מיניה חברייא מרב כהנא
[ששאלו החברים את רב כהנא]:
עומר
שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ
-
מהיכן הקריבוהו?
הרי הם לא הספיקו לגדל בעצמם תבואה! ו
אם תאמר
שהביאו עומר
דעייל
, שהתבשל
ביד נכרי
לפני שהגיעו לארץ, יש להקשות:
הלא
"קצירכם" אמר רחמנא,
ולא קציר נכרי!
ואי אפשר להקריב את העומר מתבואה שגדלה ביד הנכרי.
ועוד לפני שהגמרא מסיימת להביא את תשובת רב כהנא, ואת סיום דבריו של רבי ירמיה, מיד הגמרא תמהה:
ממאי דאקריבו!?
מנין היו השואלים בטוחים שאכן בני ישראל הקריבו עומר בכניסתם לארץ?
דלמא
, אולי באמת
לא אקריבו
בכניסתם לארץ את קרבן העומר!
ומתרצינן:
לא סלקא דעתך!
לא יתכן לומר שבני ישראל לא הקריבו את העומר בכניסתם לארץ!
משום
דכתיב
[יהושע ה, י יא]: "ויחנו בני ישראל בגלגל,
ויאכלו מעבור הארץ ממחרת
[יום טוב ראשון של]
הפסח".
ומשמע שרק
ממחרת
יום טוב ראשון של
הפסח אכול
, אכלו מתבואת הארץ. אבל
מעיקרא
, לפני הבאת העומר -
לא אכול
.
שהם נמנעו מלאכול את התבואה החדשה קודם הקרבת עומר, ורק לאחריה, כאשר העומר התיר להם לאוכלה, ממחרת היום טוב הראשון של פסח, התחילו לאכול מתבואת הארץ.
ובהכרח
דאקריבו עומר, והדר
ורק אחר כך
אכלי
, אכלו.
ולאחר שהגמרא סיימה את ביאור הענין של הקרבת העומר בשנה הראשונה, היא חוזרת לשאלה ששאלו את רב כהנא:
עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ -
מהיכן הקריבו?
אמר להן
רב כהנא: הם יכלו להביאו מ
כל
דגן
שלא הביא שליש ביד נכרי
לפני שנכנסו לארץ, ומשנכנסו לארץ גמר להתבשל ביד ישראל.
והוכיח מכאן רבי ירמיה, שחכמים בקיאים בטיב גידול התבואה, ויודעים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש:
שהרי היה להם לחכמים לחשוש:
ודלמא
, שמא בשעה שקנו את התבואה מהנכרי כבר
עייל
התבואה שליש בידו,
ולא קים להו
, ואין הם בקיאים להכיר בדבר. ומדוע לא חששו לזה?
אלא
בהכרח ש
קים להו
, חכמים בקיאים בזה, וידעו להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי.
ואם כן,
הכא נמי
, גם בענין תבואה הנקצרת בסוכות -
קים להו
. חכמים בקיאים לומר שודאי הביאה שליש לפני ראש השנה.
אך הגמרא דוחה את ראייתו של רבי ירמיה:
ודלמא לא עייל כלל
, אולי כאשר הגיעו בני ישראל לארץ, בדקו ומצאו תבואה שלא התחילה להתבשל כלל, וממנה הביאו את העומר, וזה דבר הניכר לכל אדם.
אבל, היכא דעייל ריבעא
, בתבואה שכבר התבשלה לפחות רבע מבישולה, עדיין יתכן ש
בין שליש לפחות משליש לא קים להו
. שחכמים לא בקיאים להבחין בדבר!
והגמרא מנסה ליישב את דברי רבי ירמיה:
לא סלקא דעתך!
לא יתכן לומר שהעומר שהביאו ישראל בכניסתם לארץ, לא התחיל להתבשל ביד נכרי!
דכתיב
[יהושע ד יט]:
"והעם עלו מן הירדן
[לארץ ישראל]
בעשור לחודש
הראשון [ניסן] ".
ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל
, ואם תאמר שהקריבו את העומר מתבואה שלא התחילה להתבשל כלל לפני שנכנסו לארץ, אם כן קשה: וכי
בחמשה יומי מי קא מליא!?
וכי בחמשה ימים יכולה תבואה שלא התבשלה כלל להתמלאות?!
אלא בהכרח, שהעומר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ התחיל להתבשל ביד נכרי לפני שנכנסו לארץ, ולא הביא שליש ביד נכרי. ומכאן הוכיח רבי ירמיה שחכמים היו בקיאים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש ביד נכרי, לתבואה שלא הביאה שליש ביד נכרי.
אך הגמרא חוזרת בה מתירוץ זה:
אלא מאי, מה
רצונך לומר, שמדובר בתבואה
דעייל רבעא או דנקא
, שהעומר שהקריבו ישראל הביא רבע או שישית גידולו [שהם פחות משליש] ביד נכרי.
הרי
אכתי
, עדיין גם על זה יש לתמוה: וכי
בחמשה יומי
-
מי קא מליא!?
וכי בחמשה ימים בלבד, תבואה כזאת גומרת להתמלאות?!
אלא, מאי אית לך למימר
, מה אתה מוכרח לומר, שארץ ישראל היא שונה משאר הארצות, משום ש
"ארץ צבי" כתיב בה
[דניאל יא].
ומשמעות הדברים היא, כשם שהצבי מהיר יותר מכל החיות, כך גם ארץ ישראל מהירה להבשיל את פירותיה יותר משאר כל הארצות. ולכן התבואה שהביאה רבע או שישית בכניסתם לארץ, התבשלה כל צרכה בחמשה ימים בלבד.
הכא נמי
גם בזה נאמר, ש
"ארץ צבי" כתיב בה
בארץ ישראל, והרי היא שונה משאר הארצות, ופירותיה ממהרים להבשיל בתוך חמשה ימים את כל בישולם.
ולפי זה, יתכן שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ, בדקו ומצאו תבואה שלא התחילה להתבשל כלל, והיא התמלאה בידם תוך חמשה ימים, עד לקצירת העומר, ואף על פי שאין דרך התבואה להתבשל תוך חמשה ימים.
ובכך נדחתה ראייתו של רבי ירמיה שחכמים בקיאים להבדיל בין תבואה שהביאה שליש לפחות משליש.
ומכל מקום, עדיין יש לומר כדברי רב אסי, גם בלא ראייתו של רבי ירמיה, שחכמים בקיאים ויודעים שכל תבואה שנקצרת בסוכות בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה.
ונאמר [שמות כג]: "וחג האסיף בצאת השנה", ו"אסיף" היינו קציר. וכך אמר הכתוב: כל תבואה הנקצרת בחג הסוכות, שהביאה שליש לפני ראש השנה, הרי היא שייכת לשנה היוצאת.
מתקיף לה רבי חנינא
לדברי רב אסי, ותמה על דבריו:
ומי מצית אמרת דהאי "אסיף
" -
קציר הוא!?
וכי אתה יכול לומר שה"אסיף" המוזכר בענין חג הסוכות, פירושו "קציר"?!
והרי, מדוע אתה [רב אסי] מוציא את המילה "אסיף" מפשוטו של מקרא? מפני שאתה אומר שהמילה "אסיף" מיותרת, היות שנאמר בהמשך אותו פסוק: "באספך את מעשך מן השדה"! יש לדחות את דבריך: כי
והכתיב
במקום אחר בתורה [דברים טז]:
"באספך מגרנך ומיקב ך"
.
ואמר מר
[רבי יוחנן ]:
בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר
. שהכתוב בא ללמד לעשות את סכך הסוכה רק מדברים שהם כעין פסולת הגורן [פסולת התבואה, כגון קש], ופסולת היקב [פסולת הגפנים, כגון זמורות] שהם גדלים מן הארץ, ואינם מקבלים טומאה.
ולפי זה, כך יש לפרש את הפסוק שהביא רב אסי [שמות כג] "וחג האסיף" - חג הבא מפסולת הנאספת מהגרנות ומהיקבים, וזהו שם החג.
והרי זה כאילו נאמר "וחג הסוכות בצאת השנה", והכתוב מוסיף ומבאר אימתי יעשו את חג הסוכות: "באספך את מעשיך [בזמן שרגילים לאסוף את התבואה] מן השדה".
אמר רבי זירא: הא מילתא הואי בידן
, מדברי רב אסי חשבנו ללמוד שבתבואה הולכים בה אחר השנה שהיא הביאה בה שליש.
ואתא
[ובא]
רבי חנינא, שדא ביה נרגא
[השליך בו גרזן].
כלומר, דחה את דברי רב אסי, ואמר שה"אסיף" המוזכר בפסוק אינו מיותר.
אלא
, מאחר שנדחו דברי רב אסי, חוזרת השאלה:
מנלן
שבתבואה הולכים אחר השנה שבה היא הביאה שליש?
ומתרצינן:
כדתניא
בברייתא:
רבי יונתן בן יוסף אומר
: נאמר [ויקרא כה, כ כא] "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית,
ועשת
[ותעשה]
את התבואה לשלש השנים".