Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 87a — o Talmud em português
Pessachim 87a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 87a
--- title: "חברותא - פסחים — פרק שמיני - האשה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02340.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שמיני - האשה
Оригинал главы פרק שמיני - האשה
מתניתין:
א.
האשה
הנשואה,
בזמן שהיא בבית בעלה
, בי"ד ניסן, הרי:
אם
שחט עליה בעלה
קרבן פסח על דעת שהיא תהיה מנויה עליו,
ושחט עליה
גם
אביה
.
תאכל משל בעלה.
שמסתמא דעתה להימנות על קרבן הפסח של בעלה, כל זמן שלא פירשה שדעתה להימנות על פסחו של אביה.
[ואפילו אם היה פסח זה בשעת הרגל הראשון לאחר הנישואין. דכיון שהיא בבית בעלה - דעתה להמנות עמו בקרבן פסחו. מאירי בדעת רש"י].
אבל אם
הלכה
בשעת ה
רגל ראשון
שאחר הנישואין
לעשות
אותו
בבית אביה,
שכך דרך נשים נשואות ללכת ברגל הראשון שאחר נישואיהן לבית אביהן. הרי אם:
שחט עליה אביה
[כיון שהיא בביתו סבור היה שתאכל עמו],
ושחט עליה
גם
בעלה,
שהיה סבור שהיא תחזור לביתו לאכול עמו [מאירי בדעת רש"י].
תאכל במקום שהיא רוצה
. מפני שאנחנו מסופקים, האם בדעתה לאכול אצל אביה או אצל בעלה.
ובגמרא מבואר שמדובר במשנה באשה שלא היתה "רדופה" [מתאוית] לפני י"ד בניסן ללכת לבית אביה תמיד. לכן אנו מסופקים שמא בדעתה לחזור לבעלה ולאכול עמו.
ב.
יתום
שיש לו שני אפוטרופסין,
ששחטו עליו
שני ה
אפוטרופסין
, וכל אחד מהם הימנה את היתום על פסחו -
יאכל
היתום
במקום שהוא רוצה.
כיון שאנו מסופקים על איזה מהם הוא רוצה להמנות.
ג.
עבד של שני שותפין
, שכל אחד מהם הימנה את העבד על פסחו -
לא יאכל משל שניהם.
כי העבד תלוי בדעת רבו. ולא יאכל מפסח של רבו האחד, מפני שחציו שייך לרבו השני, ורבו השני לא נתן לו רשות להמנות על הפסח של אדונו האחר.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין,
כגון עבד שהיה שייך לשני שותפים, ושחרר אחד מהם את חלקו [נמצא שחציו שייך לשותף האחד. וחציו בן חורין]:
לא יאכל משל רבו
, שמסתמא לא היה בדעת רבו, להמנות את חלק בן חורין שבעבד על פסחו.
גמרא:
בכמה מקומות בש"ס נחלקו תנאים אם יש "ברירה". והיינו דבר שעומד בספק, ולבסוף התברר הדבר ויצא מכלל ספק, האם אומרים שהוברר הדבר למפרע שמשעה ראשונה היה עומד לכך.
במשנתנו שנינו: אשה שהלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, ושחט עליה גם אביה וגם בעלה - תאכל במקום שהיא רוצה.
ודייקינן:
שמעת מינה
, יש להוכיח ממשנתינו, ש
יש ברירה
. שהרי בשעת השחיטה לא היה ידוע אם האשה רוצה להמנות על של אביה או על של בעלה, ומכל מקום שנינו שתאכל במקום שהיא רוצה. ובעל כרחך שיש ברירה, ואנו אומרים הוברר הדבר למפרע שדם הפסח [של אביה או של בעלה] נזרק בשבילה!
ודחינן: לעולם אפשר להעמיד משנתנו כמאן דאמר אין ברירה.
ו
מאי
"תאכל במקום שהיא
רוצה"
במקום שהיא רוצה
בשעת שחיטה,
ששאלנו את פיה בשעת שחיטה, ואמרה בזה אני רוצה.
ועתה שואלת הגמרא שמצינו סתירה בין דברי המשנה, שאם הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, ושחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל במקום שהיא רוצה, לבין הברייתא.
ורמינהו
סתירה בין המשנה לברייתא:
שהרי שנינו בברייתא:
אשה
-
רגל הראשון אוכלת משל אביה.
מכאן ואילך
-
רוצה, אוכלת משל אביה. רוצה, משל בעלה.
ומבואר בברייתא שברגל הראשון מסתמא דעתה לאכול משל אביה. ואילו במשנה שנינו שתאכל במקום שהיא רוצה!
ומתרצינן:
לא קשיא
:
כאן
בברייתא, מדובר
ברדופה לילך
באשה שרגילה ללכת לאכול בבית אביה כל ימות השנה. הלכך, כשהלכה ברגל הראשון לבית אביה, מסתמא דעתא לאכול אצלו. אך אם לא היה זה רגל ראשון, אנו מסופקים מה דעתה, ותאכל במקום שהיא רוצה.
ואילו
כאן
במשנתנו, מדובר
בשאינה רדופה
באשה שאינה רגילה ללכת לאכול בבית אביה בכל ימות השנה, לפי שבית בעלה חביב עליה. הילכך, אם הלכה ברגל הראשון לבית אביה אנו מסופקים מה דעתה, ולכן תאכל במקום שהיא רוצה. ואם היה זה רגל שני תאכל משל בעלה. ומביאה הגמרא פסוק שלמדנו ממנו שדרך האשה להיות רדופה לילך ברגל הראשון לבית אביה.
דכתיב: "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום"
[שיר השירים ח].
ואמר רבי יוחנן: ככלה שנמצאת שלמה בבית חמיה
[אצל בעלה].
ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה.
הפסוק "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" מדבר בכנסת ישראל, שנמשלה לאשה הנשאת לבעל. ולכן, אגב כך, מביאה הגמרא עוד מקום שנמשלה כנסת ישראל לאשה נשואה [רש"י לקמן].
כתיב
: [בהושע ב]
"והיה במקום ההוא נאם ה': תקראי
לי
אישי, ולא תקראי לי עוד בעלי"
.
אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה
, שכבר נשאת [וקוראת לבעלה "אישי"]
ולא ככלה בבית אביה
, שהיא עדיין ארוסה [וקוראת לארוס "בעלי"].
ועתה הגמרא מביאה עוד דרשה של רבי יוחנן בספר שיר השירים, אגב שהבאנו דרשת רבי יוחנן בשיר השירים.
נאמר: [בשיר השירים ח]
"אחות לנו קטנה ושדים אין לה"
. שאין לה שדים להניק לאחרים. והיינו, שאין הנאה ממנה.
אמר רבי יוחנן: זו
משל למדינת
עילם, שזכתה
שהיה בה דניאל, שזכה
ללמוד, ולא זכתה ללמד
. שדניאל לא זכה להרביץ תורה בישראל.
אבל לעומתה, בבל, זכתה שגדל בה עזרא הסופר, שלמד בעצמו ולימד את ישראל.
עוד נאמר בשיר השירים ח: "אני
חומה ושדי כמגדלות".
אמר רבי יוחנן
:
"אני חומה"
-
זו תורה
שמגינה על לומדיה כחומה שמגינה על אנשי העיר [רבנו גרשום, בבא בתרא ז ב].
"ושדי כמגדלות"
-
אלו תלמידי חכמים
המניקים לאחרים [שמלמדים אותם תורה], והם כמגדלות המגינים על הדור.
ורבא אמר: "אני חומה"
-
זו כנסת ישראל
שגודרים את עצמם בחומה מלהטמע בין האומות [רש"י בבא בתרא ח א].
"ושדי כמגדלות"
-
אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות
[שמגינים עליהם].
אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: מאי דכתיב
[בתהלים קמד]
"אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם,
בנותינו
כזויות, מחוטבות תבנית היכל"?
"אשר בנינו כנטיעים"
-
אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא
, כנטיעות צעירות שעדיין לא נתקלקלו, ולא אירע בהן שבר.
"בנותינו כזויות" - אלו בתולות ישראל שאוגדות פיתחיהן
ולא נבעלות לאחרים, עד שינשאו
לבעליהן.
וכן הוא
[המקרא]
אומר
שזויות הן מלשון מילוי דם. שנאמר [בזכריה ט]:
"ומלאו כמזרק כזויות מזבח"
.
וכשם ששם זויות הוא לשון מילוי דם, כך גם כאן הוא מלשון מילוי תאוה.
איבעית אימא
יש ללמוד שזויות הן מלשון מילוי,
מהכא
[מכאן]: שנאמר [שם, בהמשך המזמור]
"מזוינו
[זויות שלנו]
מלאים, מפיקים מזן אל זן"
.
ודורשת עתה הגמרא את הכתוב "בנינו כנטיעים, בנותינו כזויות,
מחוטבות תבנית היכ ל"
.
אלו ואלו
, בנינו ובנותינו הם כה מעולים, עד כי
מעלה עליהן הכתוב כאילו נבנה היכל בימיהן.
"מחוטבות" - מלשון חיטוב. "תבנית היכל" - בנין ההיכל.
ואגב שהגמרא מביאה לעיל את הדרשה של רבי יוחנן על הפסוק "תקראי אישי" בהושע ב, מוסיפה הגמרא ומביאה עוד דרשות בספר הושע:
נאמר בהושע [א]:
"דבר ה' אשר היה אל הושע
בן בארי,
בימי עזיה, יותם, אחז, יחזקיה, מלכי יהודה".
בפרק אחד נתנבאו ד' נביאים
, הושע ישעיה עמוס ומיכה. שבכולם נאמר שנתנבאו בזמן עוזיה.
[ואף על פי שבמיכה נאמר [מיכה א] "בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה" ולא הוזכר שם עוזיה. מכל מקום, כיון שכתוב בפסוק "בימי יותם" סתם, משמע שכבר מתחלת מלכותו נתנבא. ואז היה עוזיהו חי אלא שנתנגע, ומלך יותם בנו תחתיו בימיו. תוספות].
ו
הנביא ה
גדול שבכולן
-
הושע.
והראיה:
שנאמר
[בהושע שם]
"תחלת דבר ה' בהושע"
.
ומדייקת מכאן הגמרא שהושע הוא החשוב ביניהם.
שהרי לכאורה יש לתמוה:
וכי בהושע דבר
ה'
תחלה?
והלא ממשה עד הושע
היו
כמה נביאים!
אלא,
אמר רבי יוחנן: "תחלה"
שהיה הושע ראשון בחשיבות
לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק.
ואלו הן: הושע ישעיה עמוס ומיכה.
עוד דורשת הגמרא בספר הושע: נאמר שם [פרק א] "ויאמר ה' אל הושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים, כי זנה תזנה הארץ". ולמה לא אמר כן לשום נביא אחר אלא להושע? אלא שכך היה:
אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע: בניך
חטאו!
והיה
ראוי
לו
להושע
לומר
: הרי
בניך הם, בני חנוניך
[
בחוניך
רש"ש]
הם
שהרי
בני אברהם יצחק ויעקב
הם. ולכן
גלגל רחמיך עליהן!
ו
לא דיו
להושע
שלא אמר כך, אלא אמר
הושע
לפניו
:
רבונו של עולם, כל העולם שלך הוא. העבירם
החלף את ישראל
באומה אחרת.
אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה?
אומר לו: לך וקח אשה זונה, והוליד לך בנים זנונים
שלא תדע אם הם בניך או שהם של אחרים.
ואחר כך אומר לו: שלחה
, גרש את אשת הזנונים
מעל פניך.
אם הוא יכול לשלוח
את אשתו -
אף אני אשלח את ישראל
מעל פני ואחליפם באומה אחרת.
שנאמר: "ויאמר ה' אל הושע: קח לך אשת זנונים וילדי זנונים".
וכתיב: "וילך ויקח את גומר בת דבלים"
"גומר"
על שם מה נקראה כן?
אמר רב שהכל גומרים בה
תאותם.