Pessachim 76b — o Talmud em português

אמר רב

:

בשר שחוטה שמן שצלאו

בתנור אחד

עם בשר נבילה כחוש

, אפילו היה כל אחד מהם בשפוד נפרד ורחוקים זה מזה, הרי בשר השחוטה

אסור

.

כלומר: לא מיבעיא אם היה בשר הנבילה שמן, ובשר השחוטה כחוש, שנאסר בשר השחוטה, כי הבשר השמן מוציא ריח, והוא נכנס בבשר שעמו בתוך התנור, ואוסרו.

אלא אפילו היה בשר הנבילה כחוש שאינו מוציא ריח, הרי אסור בשר השחוטה אם היה הוא שמן.

ו

מאי טעמא

, כי

מפטמי אהדדי

[מפטמין הן זה את זה], הריח היוצא מן הבשר השמן נכנס בבשר הכחוש ומפטמו, ושוב יוצא מן הכחוש ריח לבשר השמן, ואוסרו.

וטעמו של רב, משום דסבירא ליה: ריחא מילתא היא.

ולוי אמר: אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר

נבילה שמן

, הרי זה

מותר

, כי אין הריח היוצא מן הנבילה ונכנס בשחוטה - אוסרו.

ו

מאי טעמא?

כי

ריחא בעלמא הוא, וריחא לאו מילתא היא

.

עביד לוי עובדא בי ריש גלותא

[עשה לוי הוראה למעשה בביתו של ריש גלותא]

בגדי

כחוש

ודבר אחר

[חזיר] שמן, "שנצלו בתנור ובא מעשה לפני לוי והתיר" [רש"י], כי ריחא לאו מילתא היא. (\60)

מיתיבי

ללוי הסובר ריחא לאו מילתא היא:

מהא דתניא:

אין צולין שני פסחים

של שתי חבורות

כאחד, מפני התערובת

, וכדמפרש ואזיל.

מאי לאו

, מפני "התערובת", היינו:

תערובת טעמים

, שנכנס טעם פסח של חבורה זו בפסח של חברתה, ונמצא נאכל טעם פסח של חבורה אחת לחבורה אחרת, ואסור, שהרי אין הפסח נאכל אלא למנוייו.

הרי למדנו: שאותו טעם שאינו אלא ריח בעלמא, מילתא הוא, ואסור להאכילו שלא למנוייו,

וקשיא ללוי?!

ודחינן:

לא

כאשר אמרת לפרש "תערובת", דהיינו תערובת טעמים! אלא משום כך הוא שאסור,

מפני תערובת גופים

[גוף הפסח ולא טעמו], כי יש לחוש שמא יתערבו הפסחים ויחליפו ליתן פסח של חבורה זו לחברתה, ולא יקיימו מצות פסח, ועוד, שנמצא הפסח נאכל שלא למנוייו.

ומסייעינן פירושנו:

הכי נמי מסתברא, מדקתני

ב

סיפא

דברייתא: אין צולין שני פסחים

"אפילו גדי וטלה"

.

והרי:

אי אמרת בשלמא

לפרש

מפני

תערובת

גופין, היינו דקתני

חידוש בברייתא, ש

אפילו גדי וטלה

אסור, כי אף שחשש רחוק הוא שיבואו להחליפם כיון שהמינין שונין, מכל מקום אסור, שמא לא יתנו לבם שכל חבורה נטלה מין שאינו שלה.

אלא אי אמרת

לפרש

מפני תערובת טעמים

, תיקשי, מה חידוש יש בדבר שאסור ליתן בתנור אפילו גדי וטלה?!

הרי:

מה לי גדי וטלה, מה לי גדי וגדי

, אם משום בליעת טעמים אנו אוסרים?!

אלא על כרחך טעם הברייתא: מפני תערובת גופין.

והואיל וסייענו פירושנו הדר מקשינן לרב:

אלא מאי, על כרחיך

מדקתני "אפילו גדי וטלה" -

מפני תערובת גופין הוא דאסור, אבל תערובת טעמים שרי!

ואם כן,

לימא תיהוי תיובתיה דרב

הסובר ריחא מילתא היא, כי הרי לדעתו אף מפני תערובת טעמים יש לאסור?!

אמר

משני

רבי ירמיה: הכא

בברייתא שאמרו "ואפילו גדי וטלה" [רש"י] -

במאי עסקינן: כגון שצלאן

בתנור אחד

בשתי קדירות

, וכל כי האי גוונא אין נכנס ריח הפסח האחד במשנהו, ולפיכך אין איסורן אלא מפני תערובת גופין, וכדמפרש דברי הברייתא ואזיל.

וקודם שמפרשת הגמרא פירוש הברייתא לפי תירוץ זה, מתמה עלה:

וכי

בשתי קדירות סלקא דעתך

לפרש הברייתא?! וכי צולין פסח בקדירה [רש"י].

אלא אימא

: צלאן בתנור אחד

כעין שתי קדירות

, שצלאן בשני שפודים בתנור אחד, אבל הפסיק ביניהם בתל גדול של גחלים או של אפר, ואין הריח נכנס מפסח זה לפסח האחר.

והכי קאמר

בברייתא:

אין צולין שני פסחים כאחד מפני

[

ה

]

תערובת;

ומפרש:

מאי תערובת?

היינו

תערובת טעמים

.

ואפילו

צלאן

כעין שתי קדירות

שאי אתה יכול לאוסרן מטעם זה,

ד

הא

ליכא תערובת טעמים

, הרי זה

אסור משום תערובת גופין

.

ו

לא סוף דבר שאנו אוסרים בצליה כעין שתי קדירות, בגדי וגדי ומפני תערובת גופין, אלא

אפילו גדי וטלה

נמי אסור, כי אף בשני מינין יש איסור משום תערובת גופין, וכפי שנתבאר.

אמר רב מרי

: מחלוקת זו של רב ולוי אם ריחא מילתא או לא,

כתנאי

היא שכבר נחלקו בה:

דתנן:

הרודה פת חמה

מן התנור

ונתנה על פי חבית יין של תרומה

:

רבי מאיר אוסר

את הפת באכילה לזרים, מפני שריח היין נכנס בפת כשהיא חמה.

ורבי יהודה מתיר

, כדמפרש ואזיל טעמיה.

ורבי יוסי מתיר ב

פת

של חיטין, ואוסר ב

פת

של שעורים, מפני שהשעורים שואבות

את ריח היין, אבל לא החיטין.

מאי לאו

כאשר אמרנו, כי

תנאי היא

דפליגי בריחא מילתא:

דמר

רבי יהודה

סבר: ריחא לאו מילתא היא

ולפיכך מותר.

ומר

כלומר רבי מאיר ורבי יוסי

סבר: ריחא מילתא היא

, אלא שנחלקו בפת של חיטין אם נשאב ריח היין לפת.

ומסקינן:

ללוי

הסובר ריחא לאו מילתא היא, הרי

ודאי תנאי היא

שנחלקו בדבריו, כי רבי מאיר ורבי יוסי חלוקים עליו; ואם יש תנא הסובר כמותו, הרי שרבי יהודה בלבד הוא שסובר כמותו.

אבל

לרב

האם

נימא תנאי היא

, האם מוכרח הוא שרבי יהודה חלוק על רב, וסובר: ריחא לאו מילתא היא?

אמר לך רב

: לעולם,

דכולי עלמא

מודים ש

ריחא מילתא היא

.

שהרי: וכי

לאו איתמר עלה דההיא

משנה, שלא נחלקו התנאים אלא אם נכנס ריח היין בפת או לא?!

וכדאיתמר:

אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש

:

בפת חמה

בין של חיטין בין של שעורים -

וחבית פתוחה, דברי הכל אסור

, מפני שנכנס ריח היין בפת, ולכולי עלמא ריחא מילתא היא.

בפת צוננת וחבית מגופה

[סגורה עם מכסה],

דברי הכל מותר

ואפילו בשל שעורין, כי אין ריח היין יוצא מחבית סגורה לכולי עלמא כשאין הפת חמה ושואבת.

לא נחלקו

התנאים

אלא

:

א.

בפת חמה וחבית חתומה

.

ב. ב

פת צוננת וחבית פתוחה

.

ויסוד מחלוקתם היא, אם נכנס ריח היין בפת באופן זה, שרבי מאיר אוסר בכל פת, ורבי יהודה מתיר בכל פת כי אינו שואב, ורבי יוסי מחלק בין פת של חיטין לפת של שעורים, מפני שטבע השעורים לשאוב.

וכיון שכן, דלכולי עלמא במקום שנכנס ריח היין בתרומה אסורה הפת, הרי כולי עלמא מודו בבשר נבילה ושחוטה שהשחוטה אסורה, וכדעת רב.

שהרי:

הא

בשר שחוטה ונבילה שצלאן כאחד בתנור -

נמי, כפת חמה וחבית פתוחה

שהריח נכנס בפת לכולי עלמא -

דמיא

, כי בבשר נבילה ושחוטה ודאי נכנס ריח מן הנבילה לשחוטה כשהן נצלין כאחד בתנור, ואם כן, לכולי עלמא: אסור.

תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא

:

פת שאפאה עם צלי

של בשר

בתנור, אסור לאכלה בכותחא

שיש בו חלב, הואיל וקלטה הפת ריח מן הבשר.

ההיא ביניתא

[דג]

דאיטווא בהדי בישרא

[נצלה עם בשר בתנור], ו

אסרה רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא

[אסר רבא לאכול דג זה עם כותח שיש בו חלב], משום ריח הבשר שנקלט בדג.

מר בר רב אשי אמר: אפילו

לאכול אותו דג שנצלה עם הבשר

במילחא

[במלח],

נמי אסורה

מאחר שקלט הדג מריח הבשר,

משום דקשיא

[מסוכן] אכילת בשר ודג כאחד

לריחא

[ראה הערה ]

ולדבר אחר

צרעת.

מתניתין:

קרבנות היחיד או אפילו קרבנות הציבור שאין קבוע להן זמן להקרבתן, אינן באין בטומאה.

ולפיכך: אם היו הכהנים טמאים, אינם זורקים את דמו ואין מקטירין את אימוריו; ואין צריך לומר, שאסורין הטמאים [כהנים או בעלים] לאוכלו.

היה דם קרבנות אלו טמא אינו נזרק; היו אימוריו טמאין אינן נקטרין על גבי המזבח; ואין צריך לומר, שאם היה הבשר טמא שאינו נאכל.

היה דם הקרבנות טהור וכהנים טהורים, והיו הבשר והאימורין כולן טמאין, נחלקו בו תנאים אם הדם נזרק על גבי המזבח, וכפי שיתבאר בסוגיא שלפנינו.

אבל אם היו הבעלים טמאין הרי אלו משלחין קרבנותיהן ומקריבין אותן [לדעת רש"י ועוד ראשונים], מלבד פסח וחגיגת הרגלים.

ב. קרבנות הציבור או אפילו קרבנות היחיד שקבוע להם זמן להקרבתן הרי אלו באין בטומאה.

ומה שאנו אומרים בכל מקום, כי טומאה דחויה או הותרה "בציבור", אין הדבר תלוי בציבור כלל, אלא בקרבנות שקבוע להם זמן ואפילו של יחיד הן, אלא מפני שרוב קרבנות הציבור קבוע להן זמן, לפיכך תלו הדבר בציבור [אחרונים].

ולפיכך: היו הכהנים טמאים, הרי אלו זורקים את דמו ומקטירין את אימוריו, אבל אין אוכלין אותו; יש אומרים שאין אוכלין אותו בטומאה, ויש אומרים שאף בטהרה אינו נאכל, וכפי שיתבאר במשנה.

היה דם קרבנות אלו טמא הרי הוא נזרק על גבי המזבח; היו אימוריו טמאים יתבאר בסוגיא שלפנינו אם מקטירין אותן על גבי המזבח; היה הבשר טמא אינו נאכל; היו הבשר והאימורין כולן טמאין, יתבאר בסוגיא שלפנינו אם זורקין את דמו.

ג. הפסח, דינים מיוחדים לו, חלקן לחומרא, וחלקן לקולא:

שהפסח אינו קרב בטומאת הבעלים, ואילו שאר הקרבנות קריבין בטומאת הבעלים.

אף שהפסח קרבן שקבוע לו זמן הוא, אין בו את ההיתר שיש בשאר הקרבנות לבוא בטומאה, ולא הותרה בו טומאה אלא ברוב ציבור.

ואילו לענין אכילה, קל הוא משאר קרבנות, וכפי שיתבאר במשנה שלפנינו. הקדמה].

חמשה דברים

שהן קרבנות ציבור שעומדים לאכילה,

באין

הן

בטומאה, ו

מכל מקום

אינן נאכלין בטומאה

, הואיל ואין עיקר הבאתן לאכילה אלא לתיקון דבר אחר, וכפי שיתבאר [מאירי].

דברי המשנה ששנינו: אינן נאכלין בטומאה, יש לפרש בשני אופנים:

א. ללמדך: כי אף שנדחית הטומאה לענין זריקה והקרבה, אינה נדחית לענין אכילה בטומאת הגוף [של כהנים או בעלים] או בטומאת הבשר.

ב. יתירה מזו באה לחדש משנתינו, וללמדך: כי הקרבן שנדחית טומאתו ונזרק דמו בטומאה, לא הותרה בו אלא זריקת דמו והקטרת אימוריו, אבל אכילת הקרבן - אפילו טהור היה הבשר, ואפילו לכהנים טהורים - לא הותרה בו, הואיל ובטומאה נזרק דמו, [והסוגיא שלפנינו תתבאר על דרך זה, הואיל וכן הוא מוכח בשיטת רש"י בזבחים צט ב, וכפי שכתבו האחרונים, וראה הערה ].

ואלו הן:

א. מנחת

העומר

הבאה בששה עשר בניסן מן השעורים עשרון של סולת שעורים, וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות; ואין עיקרה באה לאכילה שעיקר הבאת העומר להתיר תבואה חדשה להדיוט, ולפיכך אינה נאכלת בטומאה [מאירי].

ב.

ושתי הלחם

הבאין בעצרת עם זבחי שלמי צבור, עשרון של סולת חיטים בכל אחד מהם, ונאכלים האחד לכהן גדול והאחר מתחלק לכל המשמרות; ואין עיקרן באין לאכילה, אלא להתיר להביא מנחות מן התבואה החדשה [מאירי].

ג.

ולחם הפנים

בכל שבת ושבת שתים עשרה חלות, כל אחת שני עשרונים, ומסלקין את הישן וחולקין אותו משמר היוצא ומשמר הנכנס עם כהן גדול, ואוכלים ביומו; ואין עיקרו בא לאכילה, אלא להעמיד השולחן בכבוד ובהידור, ועומד שם כשיעור שאפשר לו באכילה ראויה והוא שבעה ימים [מאירי].

ד.

וזבחי שלמי ציבור

, הם שני כבשי עצרת הבאים שלמים ומקטירים אימוריהם ובשר נאכל לכהנים [ואין לך שלמי ציבור אלא אלו, ואילו שאר קרבנות הציבור הרי הן עולה או חטאת]; ואין עיקרן בא לאכילה, אלא להתיר שני הלחם לכהנים [מאירי].

ה.

ושעירי ראשי חדשים

הבאים חטאת [למוסף], ונאכלים לכהנים; ואין עיקרן בא לאכילה, אלא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו [מאירי] ואילו שאר קרבנות הציבור אף שבאין הן בטומאה, אין שייך לומר בהן שאינן נאכלין בטומאה, כיון שאינן נאכלין כלל ואפילו כשבאין בטהרה, כי בחלקן קרבנות עולה הן שכולה כליל לד', ובחלקן חטאות הפנימיות הן, שנשרף הבשר כולו.

אבל

הפסח שבא בטומאה

, הרי הוא

נאכל בטומאה

ואפילו לטמאים.

והטעם שהפסח שונה משאר הקרבנות להיאכל בטומאה: כיון

שלא בא

ציווי הקרבת קרבן פסח

מתחילתו אלא לאכילה

, וכמאמר הכתוב בפרשת קרבן פסח "לפי אכלו", והואיל שזה הוא עיקרו של הפסח, ודאי כשבא הכתוב להתירו להביא בטומאה, כדי להתירו באכילה הוא שהתירתו תורה.

גמרא:

שנינו במשנה: חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה:

ומפרשינן:

"חמשה"

למעוטי מאי?!

כלומר: לשם מה הזכירה המשנה מנינן של הקרבנות שבאין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, כך היה לו לתנא לשנות: קרבנות ציבור באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה.

ומפרשינן: כי המנין אתי

למעוטי חגיגת

חמשה עשר

בניסן, וכן שאר כל חגיגות הרגלים, ללמדך: שאין חגיגה דוחה את הטומאה.

וחידוש הוא,

דסלקא דעתך אמינא, כיון דקרבן ציבור הוא

, שהרי אף שכל יחיד ויחיד הוא שחייב בחגיגה, מכל מקום כיון "דאתי בכינופיא" [שהוא בא באסיפת חברים ברגל] קרוי הוא קרבן ציבור,

וקביעא ליה מועד

[זמנו קבוע], אם כן:

תדחי

את ה

טומאה

.

לפיכך

קא משמע לן

משנתנו, שאינו דוחה את הטומאה.

והטעם:

כיון דאית ליה

לקרבן החגיגה

תשלומין כל שבעה

ימים למי שלא הקריב קרבן חגיגתו בזמנו הקבוע, והרי ממילא קרבן זה

לא דחיא שבת

שהרי אין זמנו קבוע [מאירי, וראה הערה ],

ומדשבת לא דחיא, לא דחיא

נמי

טומאה

.

ותמהינן:

וניתני נמי

במשנתנו:

שעירי

חטאת הבאים למוסף של

הרגלים

, שהרי אף אלו באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה, הואיל ואין עיקרן לאכילה?!

ומשנינן:

הא

כבר

תנא ליה

במשנתנו

זבחי שלמי צבור

, ללמדך, שאף מיני דמים [שנזרק דמם על המזבח] אין נאכלין בטומאה, וממילא אתה למד, כי אף שעירי הרגלים אין נאכלים בטומאה.

ותמהינן על תירוצנו:

אי הכי, שעירי ראשי חדשים

שהן מיני דמים -

נמי לא ליתני

במשנה,

דהא תנא

כבר

זבחי שלמי צבור?!

אמרי

, תרצו בני הישיבה: