Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 45a — o Talmud em português
Pessachim 45a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 45a
משום דהוה נזיר וחטאת, שני כתובין הבאין כאחד
. שאף בחטאת נאמר דין היתר מצטרף לאיסור. וכל שני כתובין הבאין באחד,
אין מלמדין.
ומבארת הגמרא:
נזיר
, מרבינן מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור, כ
הא דאמרן
לעיל.
חטאת, מאי היא
הדרשה שלמדים ממנה? - כ
דתניא
: כתיב בחטאת
"כל אשר יגע בבשרה
[של החטאת]
יקדש"
וגו'!
שאם בלע בשר חולין או בשר שלמים מבשר החטאת, הרי הוא נעשה קדוש כמוה. וכל דיני אכילת החטאת נוהגים אף בו.
יכול אפילו
אם נגעה חתיכת הבשר בחטאת ו
לא בלעה
ממנה, גם כן תקדש כמוה היות וכתוב "יגע"?
תלמוד לומר: "בבשרה"
-
עד שיבלע
ממנה
בבשר
הנוגע בה. שרק אז
"יקדש"
להיות כמוה
.
שאם
חטאת
פסולה היא
ונאסרה באכילה, אף החתיכה הבולעת ממנה
תיפסל
, ותצא לבית השריפה.
ואם
חטאת
כשירה היא, תיאכל
החתיכה הבולעת
כ
דין ה
חמור שבה
. שאם בשר שלמים היא, יש בה עתה שתי קדושות. האחת קדושת שלמים, והשנית קדושת חטאת. הילכך נותנים בה חומרי חטאת, שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, ולזכרי כהונה, ולפנים מן הקלעים [בתוך מחיצות העזרה].
ואף שאין בחלק שנבלע מבשר החטאת בבשר השלמים כדי שיעור אכילת כזית, מצטרף ומשלים בשר השלמים את השיעור לכזית, ונותן לזה שם אכילה.
ושמע מינה כי "היתר מצטרף לאיסור" בחטאת.
וכיון שגילתה התורה בחטאת ובנזיר שהיתר מצטרף לאיסור, שמע מינה, שדוקא בשני מקומות אלו בלבד דינא הכי, ולא בכל התורה.
שהרי כיון שיכולנו ללמוד לכל התורה בבנין אב מנזיר, לאיזה צורך חזרה התורה וכתבה חידוש זה אף בחטאת? אלא, ללמדך כי רק בשני אלו נוהג דין היתר מצטרף לאיסור ולא במקומות אחרים.
ומקשינן:
ורבנן
, הלמדים מ"משרת" של נזיר לדין טעם כעיקר,
נמי
-
ניהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד
ללמד דין טעם כעיקר. שהרי "משרת" הכתוב בנזיר בא ליתן טעם כעיקר. ואף מחטאת שמעינן שכל הנוגע בה ובלע מטעמה, נאסר כמוה. והיינו נמי "טעם כעיקר".
ו
כיון שהם שני כתובים,
אין
הם
מלמדין
לכל התורה שטעם כעיקר.
ומשנינן:
אמרי
חכמים בבית המדרש לתרץ:
הנהו
תרי קראי -
מיצרך צריכי
, ולכן הרי הם מלמדים.
כי רק במקום שהכתוב השני מיותר, הם אינם מלמדים.
כי יסוד הענין ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים בנוי על כך כי זה שחזרה וכתבה התורה ענין שהיינו יכולים ללומדו בבנין אב מהכתוב הראשון, מוכיח שאין ללמוד לכל התורה מן הכתוב ההוא, שלכן חזרה התורה וכתבה את הכתוב השני כדי ללמדך שהדין הזה נוהג בשני כתובים האלו בלבד.
אבל אם יש איזו שהיא צריכותא לכתוב השני שוב אין לנו ראיה שאין ללמוד מכאן בבנין אב לכל התורה. ובסמוך יבואר למה איצטריך תרוייהו.
ומבארת הגמרא את שיטת רבי עקיבא:
ורבי עקיבא
אמר לך:
מאי
מדוע
צריכי
תרוייהו קראי?
בשלמא אי כתב רחמנא בחטאת
לבדה שהיתר מצטרף לאיסור,
לא
מצי
גמר
ללמוד
נזיר מינה
שאף בו יצטרף היתר לאיסור. משום
דחולין מקדשים לא גמרינן
, לפי שהקדשים חמורים יותר מחולין.
אלא
אבל,
לכתוב רחמנא בנזיר
לבד שהיתר מצטרף לאיסור.
ותיתי
ותבוא
חטאת ותגמור
ותלמד
מיניה
שהיתר מצטרף לאיסור.
דהא כל איסורין שבתורה קא גמר מנזיר
, וכל שכן חטאת, דקדשים היא.
ומכך שהוצרכה התורה לשנות שוב דין היתר מצטרף לאיסור בחטאת, מוכח כי "משרת" דכתיב בנזיר, אינו נוהג אלא בנזיר ובחטאת בלבד, והם שני כתובים הבאים כאחד ולכן אי אפשר ללמוד מהם.
ורבנן אמרי לך
: תרוייהו -
מיצרך צריכי
.
"כל הנוגע בה יקדש" דכתיב ב
חטאת,
איצטריך
ל
למדנו דין
היתר מצטרף לאיסור
. ובאופן שאין לחייב בו משום "טעם כעיקר".
וכגון שלא נבלע טעם החטאת בכל הכזית של הבשר המותר, אלא רק בחלקו, וכדי לחייבו על אכילת כזית יש לצרף אליו אכילת חלק נוסף מבשר ההיתר שלא נבלע בו מבשר החטאת.
ואפילו אם יאכל חצי כזית פיגול וחצי כזית היתר שאינם מעורבים יחד יתחייב מדין היתר מצטרף לאיסור.
וחולין מקדשים לא גמרינן
, ולכן לא גמרינן מחטאת לכל התורה.
ו
ב
"משרת"
דכתיב גבי נזיר, לא כתיב בה כלל דין "היתר מצטרף לאיסור". אלא בא
ליתן טעם כעיקר.
ומכאן אתה למד לכל איסורין שבתורה
לדין טעם כעיקר, שהרי אין אלו שני כתובין הבאין כאחד אלא כתוב אחד.
ורבי עקיבא
סבר, טעם כעיקר לאו מנזיר ילפינן. אלא מגיעולי נכרים. ואם כן,
תרוויהו
[נזיר וחטאת] באו
להיתר מצטרף לאיסור.
הילכך,
הוו להו שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין
.
אמר ליה רב אשי לרב כהנא: אלא הא דתניא
: כתיב בנזיר
"מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג
לא יאכל".
ומזה שכלל הכתוב חרצנים עם זג באכילה אחת,
לימד
בכך
על איסורי נזיר, ש
הם
מצטרפים זה עם זה
לשיעור כזית.
שאם אכל חצי כזית מחרצן יחד עם חצי כזית זג, הרי הוא לוקה משום "לא יאכל".
ולפי אמור, אמאי איצטריך קרא להכי?
השתא, לרבי עקיבא, איסור והיתר מצטרפין
זה עם זה לשיעור כזית. וכי
באיסור ואיסור מיבעי
צריך הכתוב לומר שמצטרפין?!
אמר ליה
רב כהנא:
איסור והיתר
מצטרפין להשלמת שיעור כזית, דוקא היכא שאכלן
בבת אחת
.
אבל קרא ד"מחרצנים ועד זג" אתא ללמד, דחצי כזית
איסור
זה
ו
חצי כזית מ
איסור
אחר מצטרפין לכזית, אפילו אם אכלן
בזה
אחר זה
בכדי אכילת פרס.
מתניתין:
בצק
של חמץ
ש
הוא דבוק
ב
תוך
סידקי העריבה
[קערה],
אם יש
בו
כזית במקום אחד,
הרי הוא
חייב לבער
אותו לפני פסח.
ואם לאו
אלא אותו כזית בצק מפוזר בכמה מקומות בעריבה - הרי הוא
בטל במיעוטו,
ואינו חייב בביעור.
וכן לענין הטומאה
. אם היתה עריבה שדבק בה בצק,
אם
הוא
מקפיד עליו
, ובדעתו ליטלו משם, הרי הוא
חוצץ
.
ואם
הוא
רוצה בקיומו
, שבדעתו להשאירו שם בקביעות,
הרי הוא
נחשב
כ
גוף ה
עריבה
עצמה, ואינו חוצץ.
ובגמרא יבואר מהו "וכן" ומהו ענין החציצה.
גמרא:
שנינו במתניתין: אם יש כזית במקום אחד חייב לבער.
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו
כן,
אלא
כשנמצא אותו הבצק
במקום שאין עשוי
הבצק
לחזק
את דפנות העריבה. שאין הוא זקוק להיות שם כדי למנוע את נזילת המים הניתנים בבצק שבעריבה. וכגון שהיה הבצק נתון בחלק העליון של דפנותיה, שאין מגיעים לשם המים שיוצקים בה.
וכיון שאין שם צורך לסתום את הסדקים בבצק זה, אין הוא בטל לעריבה. הלכך גם בהיותו שם עדיין שם חמץ עליו, והרי הוא חייב בביעור.
אבל
אם נמצא הכזית בצק
במקום שעשויין לחזק
את דפנותיה , כגון בסדקים שבתחתית העריבה, במקום יציקת המים, ששמים אותו בין הסדקים כדי למנוע את נזילתם החוצה, ואי אפשר להשתמש בעריבה בלא סתימה זו -
אינו חייב לבער
. כי היות והבצק הוא צורך העריבה, מסתמא ביטלו אותו הבעלים לגביה. והרי הוא כעץ בעלמא, ואין בו תורת חמץ.
ודייקינן מכך שהעמיד שמואל למתניתין במקום שאין עשוי לחזק:
מכלל
דבריו אתה למד,
ד
אם יש בו
פחות מכזית
במקום אחד,
אפילו במקום שאין
הבצק
עשוי לחזק
, נמי
אין חייב לבער!
וכדקתני במתניתין "ואם לאו - בטל במיעוטו". ואף על גב שיש כמה חצאי כזיתים המפוזרים בכמה מקומות שבעריבה, כיון שאינם במקום אחד לא חשיבי, ומבטלים אותם הבעלים לעריבה.
איכא דמתני לה
להא דשמואל אהא דקתני
סיפא: ואם לאו
[שאין בו כזית במקום אחד] -
בטל במיעוטו!
ועל כך
אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו
כן,
אלא במקום ש
הבצק
עשוי לחזק
, וכגון בתחתית העריבה, ששם הוא בטל אליה.
אבל במקום שאין עשוי לחזק
, כגון בגובה הדפנות, הרי הוא
חייב לבער
, דכיון שאין לעריבה צורך בו, אינו בטל לגביה.
ודייקינן: מדמוקי שמואל למתניתין במקום שעשוי לחזק,
מכלל, ד
אם יש בו
כזית
במקום אחד,
אפילו במקום העשוי לחזק
-
חייב לבער!
ואף על גב דבמקום זה ודאי דעתו לבטל את החמץ, מכל מקום, כיון דיש בו כזית, הרי הוא חשוב. ואינו בטל לעריבה.
תניא כלישנא קמא.
ו
תניא כלישנא בתרא.
תניא כלישנא קמא: בצק שבסידקי עריבה
אם הוא
במקום העשוי לחזק
, הרי הוא בטל לעריבה. לפיכך,
אינו חוצץ
מפני הטבילה.
ו
כן
אינו עובר
עליו בפסח.
ואם הוא
במקום שאין עשוי לחזק
, אינו בטל לעריבה. לפיכך, הרי הוא
חוצץ
מפני הטבילה.
ו
כן
עובר
עליו בפסח.
במה דברים אמורים, ב
שיש בו
כזית
במקום אחד.
אבל
אין בו במקום אחד אלא
פחות מכזית
אפילו
אם הוא ב
מקום שאין עשוי לחזק
, הרי הוא בטל לכלי.
ואינו חוצץ
עליו. שאם נטמאה העריבה, ובא להטבילה, אין הבצק חוצץ בינה לבין מי המקוה. ושפיר עלתה לה טבילה, בעוד הבצק דבוק בה.
ו
כן
אינו עובר
עליו בפסח.