Pessachim 44a — o Talmud em português

ומקשה הגמרא:

אי הכי

קשיא, אמאי לא קאמר זעירי

לענין חמץ בפסח נמי

שהיתר מצטרף לאיסור!?

שהרי סובר רבי אליעזר שאף תערובת חמץ היא בלאו. והאיסור הוא אפילו כשאין בחמץ לבדו כזית, אלא בצירוף עם ההיתר המעורב עמו, ובהכרח שסובר כי היתר מצטרף לאיסור.

ומשנינן:

אין הכי נמי

, שגם בחמץ סובר זעירי שהיתר מצטרף לאיסור.

ומה שהשמיענו זעירי לדין זה דוקא בהקטרת שאור -

לאפוקי

להוציא

מד

ברי

אביי

הוא בא.

דאמר

אביי: זה ששנינו בברייתא בדין הקטרת שאור "מקצתו מנין? תלמוד לומר "כל שאור" - לא במקטיר שאור ומנחה יחד איירי.

אלא בא הכתוב ללמד כי אף המקטיר מקצת כזית שאור לבדו, נמי חייב, משום ש

יש

שם

"הקטרה"

ביחס לאיסור הקטרת שאור אף

לפחות מכזית

, ואין צריך כלל לדין היתר שישלים את שיעור האיסור לכזית.

הילכך,

קא משמע לן

זעירי,

ד"

כל" דכתיב גבי

הקטרה, לאו ל

חייב במקטיר

פחות מכזית

הוא בא, לפי שאין הקטרה בפחות מכזית. אלא בא הכתוב לחייב על הקטרת כזית שחציו שאור וחציו מנחה כהלכתה.

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא

דרבי יוחנן, שבשאר איסורי התורה אין היתר מצטרף לאיסור.

אמר ליה אביי לרב דימי: ו

כי ב

כל

שאר ה

איסורין שבתורה, אין היתר מצטרף לאיסור

להשלים את שיעורו?! והרי מצינו גם בתרומה שהיתר מצטרף לאיסור.

טבול יום [מי שטבל ועלה מטומאתו, ועדיין לא העריב היום] הרי הוא טהור גמור ואינו מטמא חולין בנגיעתו. אך עדיין הוא פוסל את התרומה במגעו, עד הערב השמש.

והתנן: המקפה

[תבשיל סמיך כגון דייסה] שנתונים בתוכה שום ושמן לתבלין, והיתה המקפה עצמה

של תרומה, ו

אילו

השום והשמן

לתבלין היו

של חולין

הרי

אם נגע טבול יום במקצתן, פסל את כולן!

שאפילו אם לא נגע הטבול יום אלא במקצת השמן והשום שהם חולין, פסל את כל המקפה, היות ועיקר המקפה הוא של תרומה, וכולה נחשבת כגוף אחד.

ולכן, אם נגע במקצתו, הרי זה כאילו נגע בכולו, ופוסל את כל המקפה .

אבל אם היתה

המקפה של חולין, והשום והשמן

היו

של תרומה, ונגע טבול יום במקצתן

של השום והשמן -

לא פסל אלא

את השמן או השום שב

מקום מגעו בלבד

. וטעם הדבר יבואר בסמוך.

ותחילה הוינן בה: אם היו השום והשמן תרומה -

מקום מגעו אמאי פסולה?

הא בטלי להו

ה

תבלין

של תרומה [השמן והשום] שהם מעוט,

ב

מקפה של החולין שהיא

רוב

הקדירה. שהרי מיעוט של איסור שנתערב ברוב היתר, בטל האיסור בהיתר, ופוקע איסורו. והכא נמי יבטל רוב החולין את דין התרומה מהשמן והשום, ולא יפסלו במגעו של הטבול יום.

ואף דקיימא לן שתרומה ה"מדומעת" [המעורבת בחולין] אסורה לזרים עד שיהיה בתערובת מאה חלקי חולין כנגד חלק התרומה, קא סלקא דעתין שאין דינו של הדימוע מן התורה אלא הוא רק איסור אכילה מדרבנן. אבל ביחס להפסל במגע של טבול יום אין מקום לכך, כיון שמדאורייתא תרומה בטלה ברוב רגיל, ואין בה שם תרומה לענין שתיפסל במגעו של טבול יום.

ואמר רבה בר בר חנה

לתרץ:

מה טעם

נפסלים השום והשמן של תרומה במגע טבול יום ולא בטל דין תרומה ממיעוט השום ומהמקפה -

הואיל

ודין "דימוע" הוא מן התורה.

ו

מן התורה

זר

שאכל מהתערובת

לוקה עליהן ב

אכילת שיעור

כזית

מהתערובת. ונחשבת כל הקדירה ה"מדומעת" כדין תרומה הנפסלת במגע של טבול יום.

מיהו, אינה חמורה התערובת המדומעת כולה להחשב כמו תרומה עצמה כדי שתפסל כולה אם יגע טבול יום במקצתה, אלא כיון שהיא רק בגדר "מדומעת" נפסל בה מקום המגע של הטבול יום בלבד.

ומוכיח אביי:

היכי דמי

, הכיצד זר לוקה על אכילת כזית מהתערובת של התרומה והחולין? והלא לא אכל מהתרומה לבדה שיעור כזית.

אלא

לאו

, הרי הוא לוקה

משום

שהחולין מצטרפים להשלים לכזית את שיעור אכילת התרומה. ומוכח

דהיתר מצטרף לאיסור

בכל איסורים שבתורה, ולא רק בנזיר בלבד.

והשיבו רב דימי:

לא

על אכילת כזית מצורף מן התערובת הוא לוקה.

אלא

מאי כזית

שלוקה עליו הזר? - כשיש באכילת השום והשמן עצמם שיעור כזית, בלא הצירוף ממקפה החולין.

והחידוש הוא בכך שלא אכל את התרומה בבת אחת, אלא אכל אותה במשך זמן מתמשך

"בכדי אכילת פרס"

, ובכל זאת לוקה עליה.

הזמן של "אכילת פרס" הוא שיעור זמן אכילה של חצי ככר פת ["פרס" הוא מלשון פרוסה] מסוימת, שקבעו חכמים לפיה כמה וכמה שיעורי הלכות.

הפת הזו שיעורה הוא שמונה ביצים, ומחציתה הוא ארבע ביצים.

זמן האכילה של ארבע ביצים [שהוא "פרס" מהככר הזאת], הוא משך הזמן שבו אכילה מתמשכת של אדם [כולל הפסקות באכילה] מצטרפת להחשב אכילה אחת.

אם מתמשכת האכילה מעבר לזמן הזה, אין האכילה המתמשכת מצטרפת לאכילה אחת, אלא נחשבת לכמה אכילות, כאשר כל האכילות שנאכלו בתוך כדי הזמן של אכילת פרס נחשבות לאכילה אחת.

הזמן "בכדי אכילת פרס" הוא בין לאיסורים, כגון לאכילת כזית חמץ בפסח או לאכילת שיעור כותבת ביום הכיפורים. ובין למצות, כגון אכילת מצה בפסח או אכילה בסוכה.

הנידון בסוגיה שלפנינו הוא בשאלה אם שיעור הזמן של אכילת פרס הוא מן התורה או מדרבנן.

וכיון שהיתה כאן התרומה בתערובת חולין, יש להעמיד שהיתה התערובת ביחס כזה שהיה כזית תרומה בתוך ארבע ביצים מהתערובת, שאז, אם יאכל מהתערובת כמות בשיעור של ארבע ביצים, הרי ברור שאכל בה כזית תרומה, וכמו כן משך זמן האכילה היה הזמן של "בכדי אכילת פרס".

[אם ננקוט שהביצה היא שיעור שני זיתים, מדובר כאן בכגון שהשום והשמן של התרומה הם אחד משמונה מהמקפה כולה. ונמצא שבכל פרס [שיעור של ארבע ביצים] ממנה, יש לפחות כזית תרומה. ונמצא שכאשר הוא אוכל אכילת פרס מהמקפה, הוא אוכל כזית תרומה].

ותמה אביי:

ו

כי אכילה מתמשכת של

כזית בכדי אכילת פרס

נחשבת כאכילה אחת מ

דאורייתא

, ולוקין עליה?

ואולי לאו דאורייתא היא.

ואז בהכרח, כי מה שאמר רבה בר בר חנה במקפה של חולין ש"זר לוקה עליה בכזית", הוא משום היתר מצטרף לאיסור.

אמר ליה

רב דימי:

אין!

אכן, הזמן של כזית בכדי אכילת פרס הוא מן התורה.

והקשה לו אביי:

אי הכי

שזמן אכילת פרס היא מן התורה,

אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר ב

מי שאוכל

כותח הבבלי

, ואמרו שאין עובר עליו בכלום ?

והרי אף אם אין הם דורשים "כל - לרבות את עירובו", ואין כל התערובת נאסרת באיסור חדש של תערובת חמץ הקרויה "מחמצת", בכל זאת ליחייב עליה משום שאכל מהחמץ עצמו כזית בכדי אכילת פרס.

אלא בהכרח, שמדאורייתא חייבים רק כשאוכל את הכזית בבת אחת, ולכן חולקים חכמים על רבי אליעזר ופוטרים אותו ממלקות על כותח הבבלי, כיון שאינו אוכל מהחמץ עצמו כזית בבת אחת, שהרי מעורב באכילתו גם מאכל היתר.

ואילו רבי אליעזר, חולק, ומחייב מלקות. כי הוא דורש מהפסוק לחייב מלקות על אכילת כזית מהתערובת, שכל כזית וכזית מהתערובת אסור באיסור חדש של "כל מחמצת לא תאכלו", למרות שהחמץ עצמו הוא רק חלק קטן מהכזית.

אמר ליה רב דימי:

אלא מאי

תאמר, שכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא הוא, וטעמא דמתניתין דטבול יום שלוקה על אכילת הדימוע הוא

משום דהיתר מצטרף לאיסור

.

הרי גם לפי זה יקשה לך: כי

סוף סוף, אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי?

והלא כשאוכל ממנו כזית בבת אחת, הרי הוא אוכל חמץ המצטרף יחד עם ההיתר לשיעור כזית.

אלא

, לעולם אין היתר מצטרף לאיסור, ועל אכילת הדימוע מתחייב הזר משום שאכלו בכדי אכילת פרס, שהוא שיעור זמן של אכילה אחת מן התורה.

ומה שהקשית מדוע אם כן אינו חייב לחכמים על אכילת כזית חמץ בכדי אכילת פרס מכותח הבבלי - תשובתך:

הנח לכותח הבבלי

, שאין להוכיח ממנו לנידון דידן, משום

דלית ביה

אפשרות מציאותית של אכילת

כזית

חמץ

בכדי אכילת פרס

. כך שאף אם מעורב בכל פרס מהכותח כזית חמץ, אי אפשר להתחייב עליו.

כי איך יתכן שיאכל אדם כותח ותהיה באכילתו אכילת כזית חמץ, בכדי אכילת פרס?

אי

אכליה לכותח

בעיניה

[בפני עצמו], וכגון

דקשריף

[גומעו]

וקאכיל ליה

, הרי הוא פטור משום שאין זו דרך אכילה של כותח.

ואף שאצלו היא חשובה אכילה -

בטלה דעתיה אצל

דעת

כל אדם.

ואי

עושה כמנהג האנשים ש

משטר קשטר

, שמטבל בכותח מאכל אחר,

ואכיל

ליה לכותח על ידי טיבול - הא

לית ביה

במאכל המטובל בכותח

כזית

חמץ

בכדי אכילת פרס

מהמאכל שטובל אותו בכותח.

כי כדי לאכול כזית מן החמץ המעורב בכותח ביחד עם המאכל שמטבלים אותו בכותח, צריך פרק זמן יותר ארוך מאשר אכילת פרס. הילכך אין אפשרות לעבור עליו, אליבא דחכמים.

[וכמו כן בשכר המדי, אין לך אדם ששותה ממנו ב' וג' כוסות, שלא יפסיק וישהה ביניהם. ונמצא, דאינו שותה כזית מן החמץ בכדי שהיית אכילת פרס. שהרי מעורב הוא עם המים ושאר הדברים שבשכר. שהרי עיקרו של שכר הוא מן התמרים והתאנים, אלא שבמדי מערבים עמו מעט מי שעורים].

ורבי אליעזר דריש מ"כל מחמצת לא תאכלו", שחידשה תורה שתערובת חמץ אסורה כולה, וכל זית שבה הוא איסור עצמי.

איתיביה

אביי מהא דתניא:

שתי קדרות

שבתוך

אחת

מהן היה תבשיל

של חולין, ו

ב

אחת

מהן היה תבשיל של

תרומה

.

ולפניהן

היו

שתי מדוכות

[שכותשים בהם תבלינים]. במדוכה

אחת

היה תבלין

של חולין, ו

ב

אחת

היה תבלין

של תרומה

.

ונפלו

תבלינים

אלו לתוך

קדירות

אלו

, ואין ידוע לאיזו קדירה נפלה כל אחת מהמדוכות -

מותרין

החולין שבקדירת החולין לזרים. ולא אסרינן את החולין מספק שמא נפלו לתוכם תבלין תרומה ודימע אותם.

לפי

ש"אני אומר": תרומה

-

לתוך התרומה נפלה

.

וחולין

-

לתוך חולין נפלו

.

ומסיק אביי לקושייתו: בשלמא אי אמרת שכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא, ואין חייבים אלא על אכילת כזית בבת אחת, שפיר תלינן להקל, ולומר שחולין נפלו לתוך חולין.

כי גם אם נפל תבלין התרומה לחולין, אין הוא אסור מן התורה, שהרי אינו אוכל את התבלין בפני עצמו, אלא בתערובת חולין. והרי צריך לאכול כמה וכמה כזיתים מן התערובת כדי שיצטרף תבלין התרומה שנפל לתוך הקדירה לשיעור כזית, ואינו אוכל כזית ממנו בבת אחת.

אך

ואי אמרת

, שדין

כזית בכדי אכילת פרס

הוא

דאורייתא

-

אמאי

תלינן לקולא ו

אמרינן

"שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה, וחולין לתוך חולין נפלו"?

והרי אם נפל תבלין התרומה לתוך החולין, הזר האוכלן חייב עליהם מן התורה. שהרי מצטרפת אכילתו מהתבלין לבדו לשיעור כזית במשך זמן של אכילת פרס. וכיון שהדבר הוא ספק דאורייתא צריך ללכת בו לחומרא, ולא להקל מדין תליה "שאני אומר", שהוא קולא רק בדין דרבנן.

אמר ליה

רב דימי:

הנח לתרומת תבלין

, שאינה אלא מ

דרבנן

. כי מן התורה אין נוהג חיוב תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר ולא בשאר דברים. לפיכך, אזלינן בספק תבלין להקל.

תו

איתיביה

מהא דתניא:

שתי קופות

גדולות,

אחת

מהן מלאה דגן

של חולין, ואחת

דגן

של תרומה, ולפניהם

מונחים

ב' סאין

[כלים המכילים סאה],

אחת

מהסאין מכילה דגן

של חולין, ואחת של תרומה

.

ונפלו

קופות

אלו לתוך

סאין

אלו

, ואין ידוע איזו נפלה לאיזו - החולין שבסאת החולין

מותרין

לזרים.

משום

שאני אומר: חולין לתוך חולין נפלו. ותרומה לתוך תרומה נפלה

.

והרי הכא בדגן איירי, ותרומת דגן היא ודאי מן התורה.

ואי אמרת

"כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא"

, הרי ספק דאורייתא הוא. שהרי אם נפלה התרומה לתוך החולין, אסורה תערובת זו מן התורה לזרים. ואם יאכל הזר פרס מן התערובת, נמצא אוכל כזית תרומה בכדי אכילת פרס. ואיך תלינן מספק להקל,

אמאיאמרינן: "שאניאומר

חולין לתוך חולין נפלו"?

אמר ליה

רב דימי:

הנח לתרומה בזמן הזה

, שאינה אלא מ

דרבנן.

דכתיב "כי תבואו אל הארץ". ודרשינן, אין חיוב תרומה נוהג אלא בזמן דאיכא "ביאת כולכם".

שנינו לעיל: אמר רבי יוחנן: בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. חוץ מאיסורי נזיר. שהרי אמרה תורה, "משרת".

והוינן בה:

ו

כי

האי

"משרת"

להכי הוא דאתא?

והא

האי

קרא

מיבעי ליה

לדין אחר.