Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 41a — o Talmud em português
Pessachim 41a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 41a
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהודה
: על מה אמרת "הלכה כחכמים"? האם אף
אחרוסת קאמר
כן
מר
, ולדעתך חכמים מתירים אף בחרוסת.
או
דלמא, דוקא
אחרדל קאמר
כן
מר!
אבל בחרוסת, אף לחכמים תשרף.
אמר ליה
רב הונא:
למאי נפקא מינה?
הלא אין שום הבדל ביניהם.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מצינו
לדרב כהנא
שחילק ביניהם.
דאמר רב כהנא: מחלוקת
בנותן קמח
לתוך החרדל. אבל
הנותן
לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד
!
אמר ליה
: הא דרב כהנא
לא שמיע לי. כלומר, לא סבירא לי
כוותיה! אלא בחרוסת נמי התירו חכמים לאכול מיד. והלכה כמותן.
אמר רב אשי: כוותיה דרב כהנא מסתברא
, דלא התירו חכמים לאכול מיד אלא בקמח שניתן בחרדל, ולא בחרוסת. דכן מוכח
מדאמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי
דאמר בשעורין שנתבקעו, "שורן בחומץ, והחומץ צומתן"! אלא אף כששורן בחומץ הן מחמיצות.
ואסיק רב אשי לראייתו:
מאי לאו, מד
חומץ
לא צמית
, ואינו מעכב את השעורים שנתנפחו מלהחמיץ, שמע מינה ד
חמועי נמי מחמעא!
וממהר הוא להחמיץ את הקמח שניתן בו מלכתחלה. אלמא, סבר שמואל כרב כהנא, דקמח שניתן לחרוסת ישרף מיד, מחמת החומץ שבה .
ודחינן:
לא
ראיה היא משמואל. ד
דילמא
לא אמר, אלא דהחומץ
לא מצמת צמית
. ואינו מונע את החיטים מלהחמיץ מחמת המים שנבלעו בהם בשריה, עוד טרם שניתנו בו. אבל
לא
אמרינן ד
חמוע מחמע!
אלא אינו מונע את החימוץ, אבל אף לא ממהרו. ואכתי מצינו לומר, דאם נתן קמח לחרוסת, לחכמים תיאכל מיד.
שנינו במתניתין:
אין מבשלין
את הפסח, לא במשקין ולא במי פירות!
תנו רבנן
: כתיב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל
במים"
.
אין לי אלא
שאסור לאוכלו מבושל ב
מים
. ב
שאר משקין מנין
שאסור?
אמרת, קל וחומר
הוא.
ומה מים שאין
הם
מפיגין
את
טעמן
של הפסחים,
אסורין
לבשל בהם את הפסח -
שאר משקין,
ש
הם
מפיגין
את
טעמן
של הפסחים,
לא כל שכן
שאסור לבשל בהם .
רבי אומר
: "ובשל מבושל
במים"
כתיב.
אין לי אלא
שאסור הבישול ב
מים
. ב
שאר משקין מנין?
תלמוד לומר: "ובשל מבושל", מכל מקום!
שדי לו לכתוב "לא תאכלו ממנו נא ומבושל". ו"בשל" אייתר. ומרבינן מיניה לאסור אף שאר משקין .
והוינן בה:
מאי בינייהו
, בין חכמים לרבי? ומאי נפקא מינה אם מקל וחומר מרבינן שאר משקין, או מייתורא?
ומשנינן:
איכא בינייהו צלי קדר!
שמבשלים את הפסח בקדרה, בלא תוספות מים או משקה. והוא מתבשל במים הנפלטים ממנו עצמו. לחכמים האוסרים שאר משקין מקל וחומר, הכא ליכא לקל וחומר. שהרי המשקין הנפלטים מגופו אינם מפיגים את טעמו. הלכך מותר לאוכלו .
אבל לרבי, דמרבה שאר משקין לאיסור מייתורא ד"בשל ומבושל", אף המים של עצמו נכללים באיסור זה.
והוינן:
ורבנן
האוסרים בישול בשר משקין מקל וחומר,
האי
"בשל מבושל", מאי עבדי להו
עם ייתור זה?
ומשנינן:
מבעי להו
האי ייתורא,
ל
דרוש ממנו
כ
חידוש המובא בברייתא.
דתניא
: אם
בשלו
לפסח, אף על פי
שאחר כך צלאו,
הרי הוא לוקה משום לאו ד"בשל ומבושל במים".
או
אף
שצלאו, ואחר כך בישלו, חייב
על אכילתו משום הלאו האמור! ומרבינן לה, מדלא כתיב "מבושל" לחוד, אלא "בשל מבושל".
והוינן בה:
בשלמא
הא דקתני
"בשלו ואחר
כך צלאו חייב"
, שפיר מסתבר כן.
דהא
כיון דקודם
בשליה
, כבר נאסר באכילה .
אלא
"צלאו ואחר כך בשלו", הא
כבר
צלי אש הוא.
ותו לא שייך בו בישול.
ואמאי
חייבים על אכילתו?
אמר רב כהנא: הא
ברייתא
מני רבי יוסי היא
, דסבר יש בישול אחר אפיה!
דתניא: יוצאין
ידי חובת מצה
ברקיק השרוי
בתבשיל לאחר אפייתו ! ואף על פי שהוא נמס בתבשיל, עדיין הוא קרוי "לחם", כל זמן שלא נימוח לגמרי.
ו
כן יוצאין
ב
רקיק ה
מבושל
לאחר שנאפה,
כל זמן שלא נימוח!
ואף על פי שאין קרוי "לחם" אלא דבר אפוי, ובעינן במצה "לחם עוני", יוצאין בו. לפי שאפוי הוא. ואין הבישול שלאחר האפיה נחשב לבישול, ואינו מפקיעו מתורת "לחם" -
דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי
, לפי שאפוי הוא.
אבל לא
יוצאין
ב
רקיק ה
מבושל, ואף על פי שלא נימוח!
משום שהבישול שלאחר האפיה מבטלו מתורת לחם .
אלמא, אית ליה לרבי יוסי, יש בישול אחר אפיה . והוא הדין דיש בישול אחר צליה . הלכך, פסח שצלאו ואחר כך בישלו, שפיר חשיב כמבושל . לפיכך לוקים על אכילתו .
עולא אמר: אפילו תימא
, דברייתא דפסח כ
רבי מאיר
היא, נמי אתיא שפיר. דאף דבעלמא אין בישול אחר צליה,
שאני הכא
בפסח,
דאמר קרא
"ובשל מבושל
במים". דמרבינן מינה, בישול
מכל מקום!
ואף בישול שלאחר הצליה אוסר את הפסח באכילה וגזירת הכתוב היא.
תנו רבנן: יכול
אף אם
צלאו
לפסח
כל צרכו יהא חייב
מלקות על אכילתו, משום דאינו קרוי "צלי אש", אלא קלי אש ושרוף הוא ?
תלמוד לומר: "אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים"
. דוקא
"נא"
[צלוי מעט]
ו"בשל מבושל"
אמרתי לך
שלא לאוכלו. אבל
לא
אסרתי לך פסח
שצלאו כל צרכו.
והוינן בה:
היכי דמי
"צלאו כל צרכו", דסליק אדעתין שייאסר באכילה?
אמר רב אשי: היכא
דשויא חרוכא
[ששרפו] !
תנו רבנן: יכול
אם
אכל כזית חי
[שלא נצלה כלל] מן הפסח,
יהא חייב
מלקות? -
תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל
במים".
"נא"
ו"בשל"
אמרתי לך
שלוקים עליהם. אבל
לא
חייבתי מלקות על בשר
חי
.
יכול יהא מותר
לגמרי לאוכלו חי? -
תלמוד לומר
: "לא תאכלו ממנו נא וכו'
כי אם צלי אש
, ראשו על כרעיו ועל קרבו"! והרי זה כאילו כתיב, לא תאכלו ממנו כשאינו צלוי. וכל שאוכלו בלא צליה, הרי הוא עובר בלאו זה. אלא דהוי לאו שבכללות. לפי שכמה עניינים נכללו באיסור "אינו צלוי". ואין לוקין על לאו שבכללות .
והוינן בה:
היכי דמי
"נא"?
אמר רב
: הרי זה
כ
אותה צליה
דאמרי
עליה
פרסאי, "אברנים"
! שכן היא קרויה בלשונם. ובלשון הקודש קרויה "נא".
אמר רב חסדא: המבשל
במעינות רותחים של
חמי טבריא
בשבת, הרי הוא
פטור!
שאין חייב משום "מבשל". אלא כשבישל על גבי האש או על תולדת האש.
אבל
פסח שבישלו בחמי טבריא,
הרי הוא
חייב
על אכילתו! וקא סליק אדעתין, דלקי משום לאו ד"בשל מבושל במים".
והוינן בה:
מאי שנא בשבת דלא
חייב, הלא הוא משום
דתולדות האש בעינן
כדי שיהיה קרוי "בישול".
ו
בחמי טבריא הא
ליכא
. אם כן, ב
פסח נמי
יפטר המבשל בהם, דהא
לאו תולדות האש הוא,
ולא חשיב בישול.
אמר רבא: מאי
"חייב"
דקאמר
רב חסדא? - לא משום לאו ד"בשל מבושל". אלא
דקא עבר משום
לאו ד"לא תאכלו וכו' כי אם
צלי אש"
! ואף לוקה עליו, משום דקסבר, לוקין על לאו שבכללות.
רב חייא בריה דרב נתן מתני לה להא דרב חסדא בהדיא
, כמו שפירשו רבא.
וכך שנה:
אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת, פטור. ופסח שבשלו בחמי
טבריא, חייב
מלקות. לפי
שעבר משום
לאו
ד"צלי אש"
!