Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 39a — o Talmud em português
Pessachim 39a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 39a
מתניתין:
מצות עשה מן התורה לאכול מרור "בלילה הראשון של פסח, עם קרבן הפסח. כדכתיב "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". וכל ירק שיש בו מרירות, יוצאים בו ידי חובת "מרור".
ואלו
הם ה
ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח
למצות מרור:
בחזרת,
בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור
[ירק ששמו כן]!
ו
יוצאין בהן, בין
כשהם
לחין
ו
בין
כשהם
יבישין!
אבל לא
יוצאים בהם, לא כשהם
כבושין
בחומץ,
ולא
כשהן
שלוקין
[מבושלים הרבה עד שנימוחו],
ולא
כשהם
מבושלין
כדרך בישול הרגיל.
ושיעור אכילת המרור הוא בכזית. ואין צריך לאכול כזית שלם ממין אחד בלבד, אלא
מצטרפין
כל המינים הללו
לכזית
! שאם אכל חצי כזית ממין זה וחצי כזית ממין אחר , יצא ידי חובתו .
ו
לא בעלים בלבד, אלא
יוצאין
אף
בקלח שלהן!
ו
יוצאים אף
ב
מרור של
דמאי
! אבל לא במרור טבל. ואף על פי שמעשר ירק אינו אלא מדרבנן, מכל מקום אין יוצאים בו משום דהוי לה מצוה הבאה בעבירה.
ו
כן יוצאים
ב
מרור של
מעשר ראשון שנטלה תרומתו
שנטלה תרומתו [תרומת מעשר]! ואף אם הקדימו בשבלים, ולא נטלה ממנו תרומה גדולה, יוצאין בו. כמבואר לעיל לגבי מצה.
ו
כן יוצאים
במעשר שני והקדש שנפדו!
ואף על פי שלא נפדו כדינם לכתחלה. וכמבואר לעיל לגבי מצה.
גמרא:
שנינו במתניתין: בחזרת, בתמכא, בחרחבינא, ובעולשין, ובמרור! וקא מפרש ואזיל.
"חזרת"
, היא
חסא
[חסה].
"עולשין"
, הם
הינדבי
[מין עשב].
"תמכא"
-
אמר רבה בר בר חנא: תמכתא שמה!
והיא הקרויה בזמננו "חזרת".
"חרחבינא"
-
אמר רבי שמעון בן לקיש: אצוותא דדיקלא!
כלומר, סיב הגדל ונכרך סביבות הדקל. ומין זרעים הוא [תוספות].
וב"מרור"
הוא
מרירתא.
תני בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין
[חזרת]!
רבי יהודה אומר
: יוצאין
אף
ב
עולשי שדה, ו
ב
עולשי גינה, ו
ב
חזרת!
והוינן בה: הרי
עולשי גינה
[דהיינו "עולשין" סתם]
וחזרת, הא
כבר
תנא ליה ברישא
דברייתא. ומה הוסיף בזה רבי יהודה?
ומשנינן: לא בא רבי יהודה להוסיף אלא עולשי שדה. שיוצאים בהם, על אף שיש להם שם לואי. שהרי אינם קרוים "עולשין" סתם, אלא "עולשי שדה". ו
הכי קאמר: אף עולשי שדה
הרי הם
כעולשי גינה ו
כ
חזרת,
ויוצאים בהם.
רבי מאיר אומר: אף
יוצאים ב
עסווס, ו
ב
טורא, ו
ב
מר ירואר!
וכולם מיני ירקות הם.
אמר לו רבי יוסי
לרבי מאיר:
עסווס ו
טורא, מין
אחד הוא. ו
ירק
מר הוא. וזה הוא
אותו המין שקרוי
מר ירואר!
וכולם ירק אחד הם, שיש לו שלשה שמות.
תני דבי רבי ישמעאל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרחבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין
!
רבי יהודה אומר: אף חזרת יולין וחזרת גלין
הן
כיוצא בהן!
ויוצאים בהן ידי חובת מרור, על אף דשם לואי יש להן, ואינן קרויות "חזרת" סתם.
רבי אילעא אומר משום רבי אליעזר: אף
יוצאים ב
ערקבלים!
והיינו "אצוותא דחרזייתא" המפורש בעירובין. והוא סיב גדול ועב. ומין צמח בפני עצמו הוא, המטפס על גבי הדקל, בצורת מחרוזות, כמו ענפי גפן.
ו
אמר רבי אילעא:
חזרתי על כל תלמידיו
של רבי אליעזר,
ובקשתי לי חבר
לסייעני, שאף הוא שמע כן מפיו,
ולא מצאתי. וכשבאתי לפני רבי אליעזר בן יעקב, הודה לי
שהכשיר רבי אליעזר אף "ערקבלים".
רבי יהודה אומר
: יוצאים ידי חובת מרור ב
כל
ירק
שיש לו שרף!
שכשסוחטים אותו במקום חיתוכו, יוצא ממנו שרף לבן כחלב.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר
: יוצאים ב
כל
ירק שאינו ירוק מאוד ככרתי, אלא
שפניו מכסיפין
, והוא בהיר מעט.
אחרים אומרים: כל ירק מר
יש לו את הסימנים האלו. ולעולם
יש לו שרף, ופניו מכסיפין.
אמר רבי יוחנן: מדברי
כל התנאים
כולן
שפירשו את כל שמות הירקות השונים,
נלמד
, שכל
ירק מר יש לו שרף, ופניו מכסיפין!
שבכל הירקות האמורים יש את הסימנים הללו.
אמר רב הונא: הלכה כאחרים!
ויוצאים בכל ירק שיש לו את כל הסימנים האלו.
רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא, דהוה מהדר אמרריתא
[שחיזר לצורך המצוה אחר הירק הקרוי "מרור"].
אמר ליה: מאי דעתיך
דמרור עדיף על שאר הירקות? אם
משום דמרירין טפי
[שהוא מר ביותר], מכל מקום אינן עדיף ביותר. ד
הא
"חזרת"
תנן
בתחלה.
ו
כן
תנא דבי שמואל: חזרת
עדיפה מכולם!
ו
כן
אמר רבי אושעיא: מצוה בחזרת
יותר מן השאר!
ו
טעמא כד
אמר רבא: מאי חזרת?
-
חסא!
ו
מאי
טעמא קרויה היא
"חסא"?
משום שזכר הוא לכך,
דחס רחמנא עילוון
[שהקדוש ברוך הוא חס עלינו]! אלמא, עומדת היא החסה למצות מרור. ולכך קראו כן את שמה, לזכר רחמי ה' עלינו בהוציאנו ממצרים.
ואמר רב שמואל בר נחמני: למה נמשלו
סבלות ה
מצריים כמרור
[כדכתיב "וימררו את חייהם"]?
לומר לך: מה מרור זה, שתחילתו
[בתחילת גידולו] הוא
רך, ו
ב
סופו
נעשה הקלח שלו
קשה
כעץ -
אף
ה
מצריים
כן.
תחילתן רכה, וסופן קשה!
שבתחלה נהגו בישראל ברכות. ולא שיעבדום אלא תמורת שכר, כדי לפתותם לעבודה. ולבסוף רדו בהם בפרך . אלמא, מצות מרור מן המובחר היא בחסה, שיש בה את התכונה האמורה.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא: הדרי בי!
חוזרני בי, ולא אוסיף עוד להדר אחר "מרירתא" .
אמר ליה רב רחומי לאביי: ממאי דהאי מרור
שציותה עליו התורה,
מין ירק הוא?
אימא
דהוא
מרירתא דכופיא
[מרה של דג ששמו "כופיא"].
אמר ליה: מרור הוקש למצה. הלכך בעינן מרור שהוא
דומיא דמצה. מה מצה
באה מ
גידולי קרקע, אף מרור אינו
בא
אלא מגידולי קרקע.
והוסיף לשואלו:
ואימא הירדוף
הוא [עץ מר שבו המתיק משה את המים במרה]! ומנלן דירק הוא?
והשיבו:
דומיא דמצה
בעינן.
מה מצה
באה מ
מין זרעים
[שאינה באה אלא מחמשת מיני דגן],
אף מרור
אינו אלא מ
מין זרעים.
והוסיף לשואלו:
ואימא הרזיפו
הוא [זרע שהוא סם המות לבהמה, ואינו אוכל], ומנלן דירק מאכל הוא ?
והשיבו:
דומיא דמצה
בעינן.
מה מצה
באה מתבואת מאכל
שניקחת בכסף מעשר
שני [שאין מחללים כסף מעשר אלא על אוכל, כדכתיב "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו'"],
אף מרור
אינו אלא אוכל
שניקח בכסף מעשר
שני .
אמר ליה רבה בר חנין לאביי: אימא
, אין יוצאין ל
מרור
אלא ב
חד
מין בלבד! ונצריך דוקא את המין המר שבכולם. ואמאי יוצאים בהרבה מיני ירקות?
אמר ליה: הרי
"מרורים"
כתיב.
דמשמע הרבה מינים.
ושוב שאלו:
ואימא,
"מרורים"
היינו
תרי
מינים בלבד. דמיעוט רבים שנים.
אמר ליה: מדאיתקש למצה, הרי הוא
דומיא דמצה. מה מצה
באה מ
מינין הרבה
[חמשת מיני דגן],
אף
ל
מרור
יוצאים ב
מינין הרבה.
אמר רבה בר רב הונא אמר רב
: כל ה
ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, הרי הם נזרעים בערוגה אחת!
וקא סלקא אדעתין, דאינם כלאים זה בזה, משום שכולם ממין אחד הם. ולא אסרה תורה אלא זריעת שני מינים יחד.
והוינן בה:
למימרא דלית בהו משום כלאים?
-
מתיב רבא
: תנן:
חזרת
רגילה
וחזרת גלין
, מין אחד הם. לפיכך הם נזרעים יחד, ואינם בזה משום איסור כלאים. וכן
עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי ודלעת הרמוצה
[דלעת מרה, שצריך למתקה ברמץ] - כל זוג וזוג מהם בפני עצמו נזרע יחד. לפי ששני הירקות שבו,
אינם כלאים זה בזה!
ואף ששם האחד הוא שם הירק עצמו בלא שם לואי. והשני קרוי בתוספת שם לואי [כגון "חזרת גלין" או "עולשי שדה"], מכל מקום מין אחד הם.
אלמא, דוקא שניים שבכל זוג, כגון
"חזרת"
ו"חזרת גלין", אין
[אינם כלאים זה בזה]. אבל
חזרת ועולשין
שמשני זוגות שונים הם,
לא
מין אחד הם. ועל אף ששניהם הם בכלל הירקות שיוצאים בהם ידי מרור, הרי הם כלאים זה בזה. וקשיא לרב.
וכי תימא
לתרץ, ד
כולהו
מינים השנויים במשנה הנ"ל,
בהדדי קתני להו
, ואף אם אינם מאותם הזוג, אינם כלאים זה בזה - הא ליכא למימר הכי.
ד
הא אמר רב
עצמו:
זוגות זוגות קתני
במשנה. ודוקא שנים שמאותו זוג אינם כלאים זה בזה.
ומשנינן:
מאי
"נזרעין
בערוגה אחת"
דאמר רב
[בכל הירקות היוצאים בהם למרור]? - לא קאמר שנזרעים בערבוביה. אלא
נזרעין כהלכתן!
ולעולם, מינים שונים הם. ואין לזורעם אלא כהלכות כלאים. דהיינו במרחק כזה שבו שאין הם יונקים זה מזה. כגון בפיזור של חמשה מינים על שטח של ששה טפחים על ששה טפחים.