Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 35b — o Talmud em português
Pessachim 35b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 35b
מי פירות.
ומי פירות אין מחמיצין
!
שנינו במתניתין: ו
יוצאין בדמאי ובמעשר וכו'!
והוינן בה: ואמאי יוצא ב
דמאי?
הא לא חזי ליה
לאכילה! שהרי חכמים אסרוהו באכילה. וקיימא לן, כל דבר שחייבין על חימוצו משום איסור אחר מלבד איסור חמץ, אין יוצאים בו ידי חובת מצה .
ומשנינן: כיון דאין איסור דמאי אלא חומרא דרבנן [שהרי רוב עמי הארץ מעשרין], לא אסרוהו חכמים אלא לעשיר. אבל עני מותר בו. ו
כיון דאי בעי מפקר ליה לנכסיה, הוי עני, ו
שוב הוא
אוכל דמאי, השתא נמי
מיקרי דהדמאי
חזי ליה
לאכילה! משום שעל ידי הפקר הוא ראוי לו. וכיון שבידו להביא את הדמאי למצב שלא יהיה בו אלא איסור חמץ בלבד, הרי הוא יוצא בו ידי חובת מצה .
והעני מותר בדמאי,
כדתנן: מאכילין את העניים דמאי
. ו
כן מאכילין
את האכסניא
[חילות מלכי ישראל , המגינים מפני האויבים, וישראלים הם. ומוטל על בני העיירות חיוב מזונותיהם]
דמאי!
שכיון שאינם נמצאים במקום מגוריהם, דינם כעניים המותרים בדמאי.
ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי. ו
אין מאכילין
את האכסניא דמאי!
ובית הלל אומרים: מאכילין
את העניים ואת האכסניא בדמאי!
שנינו במתניתין: ויוצאין ב
מעשר ראשון שנטלה תרומתו וכו'!
והוינן בה: והלא
פשיטא
הוא דיוצאין בו.
ד
הא
כיון שנטלה תרומתו
[תרומת מעשר שלו], הרי
חולין
גמור
הוי
. ומאי אתא מתניתין לאשמועינן?
ומשנינן:
לא צריכא
לאשמועינן, אלא במעשר ראשון
שהקדימו בשבלים
, קודם שנתמרחו!
שאין התבואה נאסרת באיסור טבל עד גמר מלאכתה, שהוא המירוח בגורן. מיהו, אם תרם ועישר ממנה קודם גמר מלאכה, חלים התרומות והמעשרות.
ותבואה שכבר נגמרה מלאכתה, חייב קודם להפריש ממנה תרומה גדולה. דהא רחמנא קרייה "ראשית". ואחר כך הוא מפריש מן הנותר, מעשר ראשון. ואחר כך מפריש מן המעשר, תרומת מעשר.
אבל אם עדיין לא נגמרה מלאכתה [שעדיין לא נקבעה לטבל], מותר לו להקדים את המעשר לתרומה גדולה. ועל ידי כך מרויח הלוי את חלק האחד מחמישים שבמעשר. שאילו היה מקדים לתרום תרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, היה תורם אף מהחלק המיועד להיות מעשר. והשתא שהקדים את המעשר, אותו מעשר פטור מתרומה גדולה. ואינו חייב אלא בתרומת מעשר.
ובהכי איירי מתניתין. ואשמועינן, דכיון שהקדים לעשר קודם מירוח,
ונטלה הימנו
[מהמעשר]
תרומת מעשר
, הרי הוא מותר באכילה.
ו
אף על פי
שלא נטלה הימנו תרומה גדולה. וכ
דינא
דרבי אבהו.
דאמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלים, פטור מתרומה גדולה
.
שנאמר במעשר
ראשון
"והרמותם ממנו תרומת ה', מעשר מן
המעשר"
. דהיינו חיוב תרומת מעשר, שהלוי תורמה ונותנה לכהן. ודרשינן, רק
"מעשר מן המעשר"
אמרתי לך
להפריש ממנו.
ולא
חייבתי גם בהפרשת
תרומה גדולה
מן המעשר,
ו
גם
בתרומת מעשר מן המעשר
.
אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, אפילו הקדימו
למעשר ראשון
בכרי
[לאחר שנתמרחה התבואה ונקבעה לתרומה] לפני שהפריש תרומה,
נמי ליפטר
אותו מעשר מן התרומה. דהא ממעטינן מהאי קרא, דהמעשר פטור מן התרומה.
אמר ליה
אביי:
עליך
[על שאלתך זו]
אמר קרא: "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה"
'! משמע, אף ממתנת המעשר תרימו תרומה גדולה.
והוינן בה:
ומה ראית
להעמיד את הכתוב הפוטר מתרומה גדולה במעשר שהקדימו בשבלין, ואת הכתוב המחייב בתרומה גדולה במעשר שהקדימו בכרי ? ומשנינן:
האי
מעשר שהקדימו בכרי, מסתבר טפי לחייבו בתרומה גדולה. דהא
אידגן
[נתמרח ונגמרה מלאכתו]! וכבר נקבע בטבל לענין תרומה. וכיון שכבר נתחייב בה, שוב אינו נפטר. אבל
האי
מעשר שהקדימו בשבלין, עדיין
לא אידגן!
וכיון דבזמן שנעשה מעשר אכתי לא היה טבול לתרומה, מסתבר לפוטרו מתרומה.
שנינו במתניתין: ויוצאין
במעשר שני והקדש שנפדו!
והוינן בה:
פשיטא
דיוצאין בהן. שהרי כבר חולין גמורים הם.
ומשנינן:
הכא במאי עסקינן, שנתן
בפדיונם רק
את הקרן. ולא נתן את החומש!
שהבעלים הפודה אותן חייב להוסיף בפדיונם חומש משווים, בנוסף על דמיהם.
ו
קא משמע לן, דאין
נתינת
החומש מעכב
ת מהם לצאת לחולין.
שנינו במתניתין:
והכהנים
יוצאים
ב
מצה של
חלה ו
בשל
תרומה!
והוינן בה:
פשיטא
דיוצאים בהן, שהרי הן מותרות לכהנים באכילה.
ומשנינן:
מהו דתימא
, ב
מצה
שהיא
שוה
ומותרת
לכל
אדם
בעינן. קא משמע לן
, מדכתיב
"מצות"
בלשון רבים, משמע דאף
מצות
שאינן מותרת לכל
ריבה!
שאותם בני אדם שמותרים לאוכלם יוצאים בהם. שנינו במתניתין:
אבל לא
יוצאין
ב
מצה של
טבל וכו'!
והוינן בה:
פשיטא
! שהרי אם החמיצה אסורה אף משום טבל. ואין יוצאין אלא במי שאין איסורו אלא משום חמץ.
ומשנינן:
לא צריכא
, אלא
בטבל
שהוא
טבול
רק
מדרבנן
. וכגון
שזרעו בעציץ שאינו נקוב
. שאינו חייב במעשר מן התורה, לפי שאינו מחובר לקרקע . קא משמע לן, דאפילו הכי אין יוצאין בו . משום דהוי מצוה הבאה בעבירה .
ולא דמי לדמאי, שיוצאין בו אף שהוא אסור מדרבנן. משום שדמאי מותר לעניים ולאכסניא. הלכך אף עשיר שאסור בו, יוצא מיהא בדיעבד. מה שאין כן טבל דרבנן, שהוא אסור לכל.
שנינו במתניתין: ולא יוצאין במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו!
וקא סליק אדעתין, דאיירי ממעשר שלא נטלה תרומת מעשר שלו.
והוינן בה:
פשיטא
דאין יוצאין בו. שהרי טבל הוא.
ומשנינן:
לא צריכא
, אלא מעשר ראשון שלא נטלה תרומה גדולה שלו. וכגון
שהקדימו בכרי,
לאחר שכבר נטבל לתרומה.
מהו דתימא
, שאף מעשר זה פטור מתרומה גדולה, ו
כדאמר ליה רב פפא לאביי
, שאף הוא יהיה בכלל המיעוט ד"מעשר מן המעשר", ולא תרומה גדולה מן המעשר.
קא משמע לן,
דלא כן הוא. אלא כיון דכבר נגמרה מלאכתו ונתחייב בתרומה קודם שהופרש המעשר, שוב אינו נפטר ממנה. ו
כדשני ליה
אביי לרב פפא.
שנינו במתניתין:
ולא
יוצאין
ב
מצה של
מעשר שני והקדש שלא נפדו וכו'!
והוינן בה:
פשיטא!
והלא אסורים הם באכילה.
ומשנינן:
לעולם
איירי במעשר שני והקדש
דנפדו
.
ומאי
"לא נפדו"
דקתני? -
שלא נפדו כהלכתן
קאמר. וכגון
מעשר שני שפדאו על גב אסימון
, שהוא מעה של כסף שלא הוטבעה בצורת מטבע. ולכתחלה אין פודים מעשר שני אלא על מטבע שהוטבעה צורתה. משום
דרחמנא אמר,
בפדיון מעשר שני
"וצרת הכסף בידך",
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו". ומדכתיב "וצרת", דרשינן שמחללים דוקא על
דבר שיש בו צורה.
ו
כן איירי ב
הקדש
שנפדה. אלא שלא נפדה כהלכתו. כגון
שחיללו על גבי קרקע!
שאין פודין את ההקדש אלא בכסף או במטלטלין שהן שוה כסף. כדכתיב גבי מי שהקדיש שדה ובא לפדותה, "ונתן הכסף וקם לו" .
תנו רבנן: יכול יהא אדם יוצא בטבל שלא נתקן?
-
ומפסיקה הגמרא באמצע דברי הברייתא, ומקשה: מאי קאמר "טבל שלא נתקן"? והלא
כל טבל נמי לא נתקן.
ומפרשינן:
אלא
איירי
בטבל שלא נתקן כל צרכו.
וכגון
שנטלה ממנו תרומה גדולה. ו
עדיין
לא נטלה ממנו תרומת מעשר,
ולא
מעשר ראשון
, ולא
מעשר שני.
ולא אלו בלבד שיש בהם קדושה [שהרי תרומת מעשר קדושה כתרומה גדולה. ואף מעשר ראשון קדוש, משום תרומת המעשר הכלולה בו. וכן מעשר שני קדוש, ואינו נאכל אלא בטהרה ובירושלים], אלא
אפילו
אם רק
מעשר עני
לא ניטל ממנו, אין יוצאין בו ידי מצה! ואפילו שאין במעשר עני שום קדושה, והוא חולין לכל דבר.
ועל זה שאל התנא:
מנין
שאין יוצאין בו ? ומשיב:
תלמוד לומר: "לא תאכל עליו חמץ
שבעת ימים תאכל עליו מצות".
מי שאיסורו משום
"בל תאכל עליו חמץ"
[אם נתחמץ], יוצאין בו ידי חובת מצה [כשלא נתחמץ].
יצא
טבל
זה, ש
אם נתחמץ,
אין איסורו משום
"בל תאכל חמץ", אלא משום
"בל תאכל טבל"
. ואף מעשר עני טובל את הכרי ואוסרו באכילה, כל זמן שלא הופרש .
ותמהינן: היכי קאמר בטבל שנתחמץ שאין איסורו משום חמץ?
ו
כי
איסורא דחמץ להיכן אזלא?!
אמר רב ששת: הא מני רבי שמעון היא, דאמר: אין איסור חל על איסור!
וכיון שכבר קדם איסור טבל על תבואה זו, שוב אין חל עליה איסור חמץ.