Pessachim 34a — o Talmud em português

ומשנינן: לא התיר רבי יוחנן אלא במקום דליכא חשש תקלה.

ו

כדאמר רב אשי

לתרץ במקום אחר, והעמידו

ב

תבואה

שליקתא

[מבושלת].

ו

כשזורקה לבין העצים נעשית

מאיסתא.

הכא נמי

, לא התיר רבי יוחנן להדליק בחיטי תרומה טמאה, אלא

ב

חיטי

שליקתא ומאיסתא

. שאחר שנטמאו ישלקם. ואחר כך יזרקם בין העצים. וכיון דמאוסים הם, לא יבוא לאוכלם.

ורב הונא אסר אף בהם, להשהותם אחר שנטמאו, אלא מיד צריך לבערם. משום דחיישינן שיאכל מהם קודם שישלקם, או בשעת השליקה.

והיכא איתמר

הך אוקימתא

דרב אשי?

אהא דאמר רבי אבין בר אחא אמר רבי יצחק

:

אבא שאול, גבל

[לש עיסות]

של בית רבי היה. והיו מחמין לו חמין ב

היסק של

חיטין של תרומה טמאה

, כדי

ללוש בהן

[בחמין אלו] את ה

עיסה בטהרה

. שרבי היה אוכל חולין בטהרה. ולא חשש שמא יגעו החיטין בחמין ויטמאום. לפי שמזמן שניתנו בהיסק, נתבטלה מהן תורת אוכל, ושוב אינן מטמאות אחרים.

והוינן בה:

ואמאי

עשו כן?

ניחוש דלמא

יאכלו מהן, ו

אתי בהו לידי תקלה.

ו

אמר רב אשי

: לא עשו כן אלא

ב

חיטי

שליקתא ומאיסתא

. שכיון שנתבשלו, הרי הן נמאסות בנתינתן בין העצים.

אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין, תנו

[למדו] מסכת

תרומות בי

[אצל]

רבה. פגע בהו רבא בר מתנה, ואמר להו: מאי

חידוש

אמריתו ב

מסכת

תרומות, דבי

[בבית] אדם גדול כ

מר

[רבה]?

אמרו ליה: ומאי קשיא לך

בתרומות?

אמר להו

: קשיא לי בהא ד

תנן

: העושה

שתילי

ם מירקות של

תרומות שנטמאו

[כגון שתילי כרוב וכרישין],

ושתלן

, אותם שתילים

טהורים מלטמא

. שעל ידי שנעשו מחוברים לקרקע, בטלו מתורת אוכל, ופרחה טומאתם.

אבל אף לאחר שנשתלו,

אסורין

הם

מלאכול

.

וסבר רבא בר מתנא, דאסור לכהן לאוכלם, משום איסור אכילת תרומה טמאה. ולכן הקשה:

וכי מאחר שטהרו

השתילין

מלטמא

-

אמאי אסורין

הם

מלאכול

לכהנים? והא פרחה טומאתם, ותרומה טהורה נינהו.

אמרו ליה: הכי אמר רבה: מאי אסורין?

-

אסורין

הם באכילה

לזרים!

שאף שטהרו מטומאתם מחמת חיבורם לקרקע, מיהו עדיין קדושת תרומה יש בהם.

ושוב שאלם: אם כן,

מאי קא משמע לן

מתניתין - האם דין

גידולי תרומה

כדין

תרומה

, ואסורים לזרים?

והא כבר

תנינא

לדין זה במתניתין. דתנן:

גידולי תרומה

הרי הם

תרומה!

וכי תימא,

דמ

גידולי גידולין

איירי,

ומאי קא משמע לן?

ד

בדבר שאין זרעו כלה,

אף גידולי גידוליו קדושים בקדושת תרומה.

וכגון ששתל כמה בצלי תרומה דקים, כל אחד במרחק מה חבירו. והם גדלים ומתרחבים, עד שמתחברים ונעשים בצל אחד. ותוספת זו קרויה "גידולי גידולין". וקא משמע לן תנא, דאף שגוף הבצל עומד בעינו, והגידולין האלו אינם מגופו של הבצל ממש, ומעולם לא היו תרומה, מכל מקום קדושת תרומה עליהם -

הא ליכא למימר הכי.

ד

הא

חידוש זה

נמי תנינא

כבר במשנה אחרת.

דתנן:

הטבל, גידוליו מותרין, בדבר שזרעו כלה

. ואף על פי שנתמרח בכרי ונגמרה מלאכתו, וכבר חל עליו שם טבל, אם זרעו שוב ונכלה הזרע בקרקע והצמיח תבואה אחרת, פקע איסור טבל ממנו. ואחר שקצרו מותר לאוכלו [אכילת ארעי] בלא מעשר, עד שיתמרח בכרי ויקבע שוב למעשר.

ומה ששנינו "גידולי תרומה כתרומה" אינו מן התורה. לפי שכל שזרעו כלה, פנים חדשות הם, והתרומה עצמה כבר כלתה לגמרי. אלא שחכמים החמירו עליהם לאוסרם לזרים, כדי שלא יפסידו הכהנים [ומגזירת י"ח דבר היא ]. ודוקא בתרומה החמירו, ולא בטבל.

אבל

אם שתל פירות טבל

בדבר שאין זרעו כלה

, ועדיין הפרי קיים בקרקע אלא שהוסיף וגדל, לא זו בלבד שהגידולים אסורים, אלא

אף גידולי

ה

גידולין אסורין באכילה.

אף קודם שיגמור מלאכתם.

לפי שעדיין איסור הטבל הראשון עליהם. ו"גידולים" היינו אותם עלים ששתלם, אלא שהוסיפו ונתרחבו. ו"גידולי גידולין", היינו עלים חדשים שנוספו על העלים הקיימים.

אלמא, חמירי גידולי גידולין של דבר שאין זרעו כלה שאסורים אף בטבל, יותר מגידולי דבר שזרעו כלה, שמותרין בטבל. וכל שכן תרומה, שאם גידוליה אסורים אף בדבר שזרעו כלה, ודאי שאף גידולי גידוליה אסורין בדבר שאין זרעו כלה. ושוב קשיא, למה אצטריך למיתני דשתילי תרומות אסורים באכילה לזרים?

אישתיקו

אביי ורב חנינא, ולא השיבו לרבא בר מתנא.

אמרו ליה: האם

מידי שמיעי לך ב

תירוץ

הא

קושיה.

אמר להו: הכי אמר רב ששת

: הא דקתני "שתילי תרומות שנטמאו ושתלן, אסורין מלאכול", לאו למימרא דאסורים לזרים. דהא תנינא כבר, כאמור.

אלא

מאי אסורין?

-

אסורין

אף

לכהנים!

ואף על פי שטהרו, ואין לאוסרם משום תרומה טמאה, הרי הם אסורים

הואיל ואיפסילו להו בהיסח הדעת

. דהא כתיב גבי תרומה "את משמרת תרומותי". וצריך לשמר את התרומה ולא להסיח את הדעת ממנה.

וכיון שנטמאו התרומות, הרי הוא מסיח דעתו מהן, ואינו משמרן. ואף דאיסור הטומאה נפקע כששותלן, אסורות משום היסח הדעת.

ומקשינן:

הניחא למאן דאמר

"היסח הדעת פסול הגוף הוי"

-

שפיר!

דמשום מעלת קדשים ותרומה נתחדש בהם פסול זה. ולא משום חשש טומאה הוא.

אלא למאן דאמר

"היסח הדעת פסול טומאה הוי"

, דכיון שהסיח דעתו מהקדשים חיישינן שמא נגעה בהם טומאה שלא בידיעתו -

מאי איכא למימר?!

והלא נטהרו השתילים אף מטומאה ודאית שעליהם, על ידי שנשתלו בקרקע. ושוב ליכא למיחש למידי.

דאתמר: היסח הדעת

בתרומה ובקדשים -

רבי יוחנן אמר: פסול טומאה הוי

. ואף שלא נודע שנטמאו, כיון שלא שימרן חיישינן שנגעה בהם טומאה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: פסול הגוף הוי

. ואינו משום סרך טומאה, אלא פסול בפני עצמו הוא.

ואיכא בינייהו, דל

רבי יוחנן דאמר

"פסול טומאה הוי"

, נמצא

שאם יבוא אליהו

ויעיד שלא נטמאה

ויטהרנה, שומעין לו

. ותחזור התרומה לכשרותה. דבכהאי גוונא שוב ליכא למיחש לטומאה.

ול

רבי שמעון בן לקיש

ד

אמר

"פסול הגוף הוי"

, נמצא

ש

אף

אם יבוא אליהו ויטהרנה, אין שומעין לו!

כי אף אם יוסר כל ספק טומאה, עדיין פסולה היא.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש

:

תניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: לול

[חלל]

קטן היה

ברצפת העזרה,

בין

ה

כבש למזבח

. והיה

במערבו של

ה

כבש,

כדי שיהיה סמוך למקום עשיית חטאת העוף שהוא בקרן מערבית דרומית. לפי

ש

ל

שם

[לאותו לול]

היו זורקין

את

פסולי חטאת העוף

, עד ש

תעובר צורתן

בלינה [שאחר שעובר עליהם לילה משתנה מראיתם]. ואחר כך, יהיו

יוצאין לבית השריפה

. לפי שאסור לשורפן קודם שתעבור צורתן, משום בזיון קדשים.

ומדקתני דטעונות עיבור צורה, בהכרח דלא איירי מחטאות עוף שנפסלו בפסול הגוף. שהרי קדשים שנפסלו בפסול הגוף, כגון טומאה או פיגול או נותר, נשרפים מיד, ואינם טעונים עיבור צורה. אלא ודאי מחטאות שנפסלו בפסול היסח הדעת איירי.

ואסיק רבי יוחנן לקושייתו:

בשלמא אי אמרת

"היסח הדעת

פסול טומאה הוי"

, לכך אינו נשרף מיד. שהרי אין בו טומאה ודאית, אלא חשש טומאה בעלמא. ו

משום הכי בעי עיבור צורה

, כדי לפוסלו בלינה. שאם לא כן,

שמא יבוא אליהו ויטהרנה

, ונמצא ששרף בחינם. ויש בזה משום בזיון קדשים.

אלא אי אמרת

"היסח הדעת

פסול הגוף

הוי",

למה לי עיבור צורה?

ישרפו מיד.