Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 32a — o Talmud em português
Pessachim 32a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 32a
אחד האוכל
תרומה,
ואחד השותה
תרומה,
ואחד הסך
בתרומה, הרי הוא חייב קרן וחומש! ששתיה בכלל אכילה. והסיכה היא כשתיה. כדכתיב "תבוא כמים בקרבי כשמן בעצמותי" .
ודוקא באחד משלשה דרכים אלו ישנו לדין תשלומי תרומה. אבל אם נשתמש בתרומה באופן אחר, הרי הוא כגזלן או כמזיק. ואינו משלם אלא קרן, כדין גזלן ומזיק דעלמא. אבל חיוב חומש ליכא.
אחד
האוכל
תרומה טמאה, ואחד
האוכל
תרומה טהורה
, הרי הוא
משלם
קרן ו
חומש
.
ואם חזר ואכל את החומש לאחר שעשאו תשלומי תרומה, הרי הוא משלם אף
חומש
דאותו
חומשא!
שהרי התשלומין נעשין תרומה. והאוכלם, הרי הוא כאוכל את התרומה עצמה.
איבעיא להו
: האוכל תרומה בשוגג,
כשהוא משלם
, האם
לפי מדה משלם, או לפי דמים משלם?
מי אמרינן, מאחר והקפידה התורה שישלם דוקא פירות ולא מעות, הרי אינו כדין תשלומי גזל. אלא חיובו הוא להעמיד תרומה אחרת תחת זו שאכל. לפיכך הוא חייב לעשות תרומה אחרת, כמדת התרומה שאכל. ולא סגי ליה בתשלומי פירות בשווי התרומה שאכל.
או דלמא, אף על גב דהקפידה התורה בתשלומי פירות בדוקא, מיהו חיובו נקבע לפי שווי התרומה ולא לפי מדתה.
ומפרשינן:
כל היכא דמעיקרא
[בשעה שאכל]
שויא
התרומה
ארבעה זוזי, ולבסוף
[בשעת התשלומין]
שויא
מדת הפירות הזו
זוזא, לא תיבעי לך. דודאי כדמעיקרא משלם, לפי
ה
דמים
שהיו שוים הפירות בשעה שאכלם.
ד
הא
לא גרע מגזלן. ו
בגזלן
תנן, "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה"
! כדכתיב "והשיב את הגזילה אשר גזל". ודרשינן, "כעין שגזל". שאם אין הגזילה בעין, ועליו לשלם את דמיה, הרי הוא משלם כפי שהיתה שוה בשעת הגזילה, על אף שנתייקרה או הוזלה בינתיים.
ואף האוכל תרומה בשוגג כן. שאף אם מצד חיוב תשלומי תרומה הוא מתכפר בנתינת מדת הפירות שאכל, מיהו התרומה ממון הכהן היא. ומלבד חיוב כפרה, הרי הוא מתחייב מדין גזל לשלם את דמי הגזילה .
כי תיבעי לך
, היכא
דמעיקרא
בשעה שאכלה,
שויא
התרומה
זוזא. ולבסוף
, בשעת התשלומין
שויא ארבעה. מאי
דינו? האם
לפי מדה משלם
, משום דאמרינן ליה:
גריוא
[מדה מסוימת]
אכלת, גריוא
אתה
משלם!
ואף שהיא שוה עתה יותר מכפי שווי התרומה שאכל, הקפידה התורה על המדה.
או דלמא, לפי דמים משלם.
וכיון דפירות
בזוזא אכל
, פירות
בזוזא משלם!
ואף שאין בהם כאותה מדה שאכל. ואף דחייב לשלם דוקא בפירות, אבל השומא היא לפי הדמים .
אמר רב יוסף: תא שמע: אכל גרוגרות
תרומה בשוגג,
ושילם לו
לכהן
תמרים, תבא עליו ברכה!
שהתמרים חשובים יותר מן הגרוגרות, ודמיהם יותר מרובים. נמצא ששילם יותר מכפי חיובו.
אי אמרת בשלמא, לפי מדה משלם, אמטו להכי
[לכן]
"תבא עליו ברכה"
.
ד
הא
אכיל גריוא דגרוגרות דשויא זוזא
, ואותם נתחייב לשלם.
וקא יהיב גריוא דתמרים, דשוייא ארבעה!
נמצא ששילם יותר מכפי שנתחייב.
אלא אי אמרת
"לפי דמים משלם", אמאי תבא עליו ברכה?
והרי כשמשלם בתמרים אינו משלם כמדת הגרוגרות שאכל, אלא במדה יותר קטנה. ואי גרוגרות
ב
שווי
זוזא אכל
, תמרים
ב
שווי
זוזא קא משלם!
נמצא דאינו משלם יותר מכפי חיובו.
אמר אביי: לעולם, לפי דמים משלם. ואמאי תבא עליו ברכה?
משום
דאכל
גרוגרות, שהם
מידי דלא קפיץ עליה זביני, וקא משלם
תמרים, שהם
מידי דקפיץ עליה זביני!
ואף דדמיהן שוים, מכל מקום תמרים הם תשלום מעולה יותר. ומן הדין הוה סגי ליה בתשלום גרוגרות שהוא גרוע יותר.
ותו מוכחינן:
תנן
במתניתין:
האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג, משלם קרן וחומש!
אי אמרת בשלמא, לפי מדה משלם, שפיר
מתחייב אף על אכילת תרומה האסורה בהנאה .
אלא אי אמרת לפי דמים משלם
, מה יש לו לשלם? וכי
חמץ בפסח בר דמים הוא?
והרי אסור הוא בהנאה, ואין לאיסורי הנאה ערך ממוני כלל.
ודחינן:
אין
, בר דמים הוא. ו
הא
מתניתין
מני רבי יוסי הגלילי היא. דאמר: חמץ בפסח מותר בהנאה!
וראוי הוא להסיקו תחת תבשילו. וניתנה התרומה לכהן אף להנאה זו. כדכתיב "הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ותרומה טמאה עומדת להסקה. הלכך אם אכל תרומת חמץ, הרי הוא משלם כפי דמי אותה הנאה .
ותמהינן:
אי הכי אימא סיפא.
דקתני בסיפא דמתניתין: אם אכל בפסח תרומת חמץ
במזיד
, הרי
הוא פטור מן התשלומין
לגמרי.
ו
אף
מדמי
הנאת היסק, שהיא כדמי
עצים
, הוא פטור!
בשלמא אי חמץ בפסח אסור בהנאה, אין לתרומה זו דמים כלל. וכיון דבמזיד ליכא חיוב תשלומי תרומה, ואין לחייבו אלא משום גזל, הרי הוא פטור לגמרי.
אלא
אי
כ
רבי יוסי הגלילי
היא,
אמאי
במזיד
פטור מן התשלומין ומדמי עצים?
והרי הפירות שוים כדמי עצים להסקה. ומשום גזל הכהן, יש לחייבו בדמים אלו .
ומשנינן: תנא דמתניתין
סבר לה כרבי נחוניא בן הקנה.
שאין מחייבים תשלומי ממון יחד עם חיוב כרת, או חיוב מיתה בידי שמים.
דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת, לענין תשלומין!
דקיימא לן: כל העושה מעשה שיש בו חיוב מיתה וחיוב ממון, אין עונשים אותו אלא בעונש החמור בלבד, דהיינו מיתה. ד"קים ליה בדרבה מיניה"! והשורף את גדיש חבירו בשבת, כיון שהוא מתחייב מיתה, הרי הוא פטור מתשלומי הנזק.
והוסיף רבי נחוניא בן הקנה, שאף השורף את גדיש חבירו ביום הכפורים, פטור מתשלומין. ואף שאין חיוב מיתה במלאכת יום הכיפורים אלא כרת בלבד, אף הכרת פוטרו מתשלומים.
והוא הדין לזר האוכל תרומה במזיד. שכיון שהוא מתחייב מיתה בידי שמים על עבירה זו, הרי הוא נפטר מתשלומי גזל, משום "קים ליה בדרבה מיניה".
וכן סבר תנא דמתניתין. לפיכך, האוכל תרומת חמץ בשוגג [ששגג גם באיסור חמץ, וגם באיסור אכילת תרומה לזר] חייב בתשלומי תרומה . אבל אם הזיד בתרומה [אף אם שגג באיסור חמץ], הרי הוא פטור מתשלומין .
ומסקינן: ספק זה, באם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם,
כ
פלוגתא ד
תנאי
הוא נשנה.
דתניא:
האוכל תרומת חמץ בפסח
[בין בשוגג ובין במזיד],
פטור מן התשלומין,
ואף
מדמי עצים
-
דברי רבי עקיבא.
ורבי יוחנן בן נורי מחייב
לשלם.
אמר לו רבי עקיבא לרבי יוחנן בן נורי: וכי מה הנאה יש לו בה
לכהן בתרומת חמץ בפסח? והרי כיון שאין היא ראויה לכלום, אין לה דמים. וכיון דחייב לשלם לפי דמים, אין לו מה לשלם.
אמר לו רבי יוחנן בן נורי לרבי עקיבא: וכי מה הנאה יש לו
לכהן בתרומה טמאה? ובכל זאת מצינו
ל
זר ה
אוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה, ש
הוא
משלם
פירות אחרים תמורתה! אלמא, נוהג דין תשלומי תרומה, אף באוכל תרומה שאין לה דמים. ומשלם פירות כמדת התרומה שאכל, ולא לפי שווי דמיה.
אמר לו
רבי עקיבא:
לא
ראיה היא מתרומה טמאה. משום ש
אם אמרת ב
אוכל
תרומה טמאה בשאר ימות השנה ש
משלם
אף על פי שאין לו
לכהן
בה היתר אכילה
, אין זה אלא משום ש
יש לו
לכהן
בה היתר הסקה
. הלכך הוא משלם לפי דמי פירות הראויים להסקה, שהם כדמי עצים. אבל וכי
תאמר
כן אף
בזה
[בתרומת חמץ],
ש
הוא אסור בהנאה, ו
אין לו
לכהן
בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה?!
והלא אין לו דמים כלל.
הא למה זה דומה?
-
לתרומת תותים וענבים שנטמאה
, שאין בה שום הנאה. לפי
שאין לו בה לא היתר אכילה, ולא היתר הסקה
. שהרי משקה הם, ואי אפשר להסיק בהם. ומאחר שאין לה דמים, האוכלה פטור מכלום.
[ולא משקה ממש. דהרי איירי בפירות שעדיין לא נסחטו, כדמוכח לקמן. אלא הכונה, שהם לחים ואינם ראויים להסקה.
רש"ש
].
ורבי יוחנן בן נורי, דמחייב אף בזו, סבר ד"לפי מדה משלם".
הרי דפליגי להדיא באותו ספק שנסתפקנו בו לעיל.
ומסיימת הברייתא:
במה דברים אמורים
דמשכחת לה תרומת בחמץ בפסח,
במפריש תרומה
ואחר כך
החמיצה
[או במפריש קודם הפסח].
אבל
ה
מפריש תרומה
בפסח לאחר שנעשתה
חמץ, לדברי הכל אינה קדושה
, ולא חל בה שם תרומה כלל.
ואפילו לרבי יוסי הגלילי דסבר "חמץ בפסח מותר בהנאה", לא חלה קדושת תרומה בדבר שאינו ראוי לאכילה. והטעם יבואר להלן.
תניא אידך
: כתיב באוכל תרומה,
"ונתן לכהן את הקדש"
. ודרשינן, דוקא האוכל
דבר הראוי להיות קודש
חייב.
פר
ט
לאוכל תרומת בפסח, ש
הוא
פטור מן התשלומין!
שאינו חייב אלא במקום שאם יתן לכהן פירות כעין התרומה שאכל, ייעשו פירות התשלומים תרומה. אבל אם אכל תרומת חמץ בפסח, אינו יכול לשלם כעין אותה תרומה. שהרי אין חלה על חמץ בפסח קדושת תרומה, כמובא לעיל .
ו
אף
מדמי עצים
הוא פטור. לפי שאף משום גזל אין לחייבו. שהרי אין לו לחמץ דמים -
דברי רבי אליעזר בן יעקב.
ורבי אלעזר חסמא מחייב
את האוכל תרומת חמץ בפסח בתשלומין.
אמר לו רבי אליעזר בן יעקב לרבי אלעזר חסמא
: אף אם אינך מודה לדרשה האמורה, מכל מקום הוא פטור מטעם אחר. שהרי
וכי מה הנאה יש לו
לכהן
בה
[בתרומת החמץ]? וכיון דאינה ראויה לכלום, אין לה דמים, ואין לו מה לשלם.
אמר לו רבי אלעזר חסמא לרבי אליעזר בן יעקב: וכי מה הנאה יש לו לאוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה?
ואפילו הכי הרי הוא משלם את תמורתה. והוא הדין לאוכל תרומת חמץ בפסח.
אמר לו
רבי אליעזר בן יעקב:
לא
ראיה היא מהתם. משום ד
אם אמרת ב
אוכל
תרומה טמאה בשאר ימות השנה, שאף על פי שאין לו
לכהן
בה היתר אכילה
הרי הוא משלם, אין זה אלא משום שיש לו בה לכל הפחות היתר הסקה. אבל האם
תאמר
כן
אף בזו
[בתרומת חמץ],
שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה?!
ומאחר ואין לה דמים כלל, אין לו מה לשלם.
אמר לו
רבי
אלעזר חסמא: אף ב
תרומת חמץ
זו יש לו
לכהן
בה היתר הסקה.
לפי שחמץ בפסח מותר בהנאה, כרבי יוסי הגלילי. ואף שהוא מחויב בביעורו, יכול הוא להנות ממנו תוך כדי ביעורו.
ש
הרי
אם רצה הכהן
, מבערו על ידי ש
מריצה לפני כלבו
.
או שמסיקה תחת תבשילו.