Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 29b — o Talmud em português
Pessachim 29b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 29b
רב אחא בר רבא תנא לה
להא שמעתא משמיה דרב יוסף, בהאי לישנא: דכולי
עלמא
[בין תנא קמא ובין "יש אומרים"] סברי,
"אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים"
. הלכך, אי אפשר למוכרו לנכרי. נמצא, דבתוך הפסח אינו ראוי למידי.
והכא בהא קמיפלגי. ב
אם
"דבר הגורם לממון, כממון דמי"
, או לא! כלומר, דבר שלפי מצבו עתה אינו ראוי להחשב ממון לפי שאינו ראוי לכלום. אבל לאחר זמן יהיה מותר בהנאה ויחזור להיות ממון. האם כבר מעתה יש בו דין ממון, כיון שהוא גורם לבעליו ממון לעתיד, או לא.
וכולי עלמא סבירא להו כרבי שמעון דאמר, חמץ הקדש בתוך הפסח אסור בהנאה. אבל לאחר הפסח הוא מותר בהנאה [שהרי כיון שאין מי שעובר עליו ב"בל יראה", לא קנסו בו חכמים].
מאן דאמר
"האוכל חמץ הקדש בפסח
מעל", קסבר: דבר הגורם לממון כממון דמי!
ואף שבתוך הפסח אין החמץ ראוי למידי, מכל מקום אף השתא הוא חשוב כממון הקדש. שהרי הוא גורם להקדש ממון לאחר הפסח.
ומאן דאמר
"לא מעל", קסבר: דבר הגורם לממון, לאו כממון דמי!
וכיון דהשתא אינו בר דמים, אין מועלין בו.
רב אחא בר יעקב אמר: דכולי עלמא
סברי,
"דבר הגורם לממון, כממון דמי"
.
והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון קא מיפלגי.
מאן דאמר
"לא מעל"
[תנא קמא], קסבר
כרבי יהודה
, דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה! ולא שנא חמץ הדיוט לא שנא חמץ של גבוה, הרי הם אסורים. דהרי לאו משום קנס הוא. וכיון דלעולם הוא אסור בהנאה, ואף לאחר הפסח אי אפשר למוכרו, הרי אינו ראוי לכלום. הלכך לאו גורם לממון הוא, ואין מועלין בו.
ומאן דאמר
"מעל"
, סבר
כרבי שמעון
, דחמץ הקדש שעבר עליו הפסח מותר בהנאה! וכיון דלאחר הפסח יוכל הגזבר למוכרו, גורם לממון הוא, וכממון דמי. הלכך מועלין בו.
ומקשינן:
והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר, ד
אף ל
רבי יהודה
אין חמץ נכרי אסור בהנאה. משום ד
יליף שאור דאכילה משאור דראייה!
ואף חמץ של הקדש אינו אסור בראיה. וכדדרשינן, "שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה". ואם כן, אף חמץ של הקדש צריך להיות מותר בהנאה, כשם שמותר בראיה. ואיך קאמר רב אחא, דמאן דאמר "לא מעל", סבר כרבי יהודה? והרי הוא מותר בהנאה, וחשיב ממון גמור. ולמה לא ימעלו בו?
ומסקינן:
אלא
ודאי
הדר ביה רב אחא בר יעקב מההיא
ילפותא! ואף חמץ של נכרי ושל גבוה שמותר בראיה, אסור הוא באכילה.
רב אשי אמר
לפרש את מחלוקת תנא קמא וה"יש אומרים":
דכולי עלמא
סברי,
"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים"
! ובפסח גופו אין הוא ראוי למידי, ואינו בר דמים. וכן סברי כולי עלמא,
"דבר הגורם לממון, לאו כממון דמי"
: ואף דלאחר הפסח הוא מותר בהנאה, השתא מיהא אינו חשוב ממון.
והכא בפלוגתא דרבי יוסי הגלילי ורבנן קמיפלגי.
מאן דאמר
"מעל"
סבר
כרבי יוסי
, דהחמץ מותר בהנאה אף תוך הפסח! הלכך, יכול ההקדש למוכרו בתוך הפסח אף לישראל , כדי להסיקו תחת תבשילו .
ומאן דאמר
"לא מעל"
סבר
כרבנן
, דחמץ בפסח אסור בהנאה! הלכך אי אפשר למוכרו לישראל בפסח, שהרי הוא אסור ליהנות ממנו. ואף לנכרי אי אפשר למוכרו, שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואף אינו נחשב ממון משום דחזי למוכרו לישראל לאחר הפסח. לפי שכל הגורם לממון, לאו כממון דמי.
קיימא לן: איסור שנתערב בהיתר, אם ההיתר הוא רוב בתערובת, בטל האיסור בהיתר ונפקע איסורו.
אלא שמצינו בדין זה חילוק בין תערובת של לח בלח לתערובת יבש ביבש. שבתערובת יבש ביבש, מן התורה לעולם סגי בכל רוב שהוא. וחתיכה אחת של איסור בטלה אפילו ברוב של שתי חתיכות היתר. אבל לתערובת לח בלח, אין די ברוב רגיל של היתר. משום שהאיסור נותן טעם בהיתר, ו"טעם כעיקר" [וכן בתערובת של לח ביבש יש נתינת טעם של האיסור בהיתר באופנים מסוימים, כגון בבישול]. וכל זמן שמורגש טעם האיסור בתערובת, אין הוא בטל ברוב. אלא צריך שיהיה בהיתר ששים חלקים כנגד חלק אחד של האיסור. שבשיעור כזה, שיערו חכמים שבטל טעם האיסור מהתערובת.
ובחולין צח ב, נחלקו
רש"י
ו
תוספות
להלכה, האם דין "טעם כעיקר" הוא מן התורה, או מדרבנן.
וכל זה אמור בתערובת של מין בשאינו מינו. אבל בתערובת של מין במינו, פליגי רבי יהודה וחכמים. רבי יהודה יליף מקרא, דכל שהאיסור וההיתר הם ממין אחד, אין האיסור בטל לעולם . אבל חכמים חלוקים עליו בדין זה. וסבירי להו, דאף מין במינו בטל ברוב. ואדרבה, דינו קל מתערובת מין בשאינו מינו. שאף בתערובת לח בלח סגי מן התורה ברוב של חד בתרי. לפי שאין האיסור משנה את טעם ההיתר, שהרי טעמם שוה. הלכך לא נוהג בו דין "טעם כעיקר".
וכן בתערובת מין במינו של לח בלח בעינן מדרבנן ששים, אטו מין בשאינו מינו. ודוקא יבש ביבש שנתערבו מין במינו, בטל האיסור בהיתר בכל רוב שהוא.
אמר רב: חמץ בזמנו
[בתוך הפסח] -
בין
אם נתערב
ב
דבר היתר שהוא מ
מינו,
כגון במצה, ו
בין
אם נתערב בהיתר
ש
הוא
לא
מ
מינו,
הרי הוא
אסור!
ואף אם הוא מיעוט בתערובת, אינו בטל ברוב ההיתר. ונאסרת כל התערובת מחמת איסור החמץ המעורב בה.
וחמץ
שלא בזמנו
[לאחר הפסח] - אם נתערב
ב
רוב היתר שהוא
ממינו
, הרי הוא,
אסור!
ואינו בטל ברוב, אלא נאסרת כל התערובת מחמתו.
אבל אם נתערב ברוב היתר
ש
הוא
לא
מ
מינו,
הרי הוא בטל ברוב זה, ו
מותר!
והוינן בה:
במאי עסקינן?
-
אילימא ב
מקום שהחמץ
נותן טעם
בהיתר, אמאי חמץ
שלא בזמנו
שנתערב
שלא במינו מותר?
הא יהיב טעמא
בהיתר! ומדאסר רב חמץ שלא בזמנו כשנתערב במינו, מוכח דסבר דחמץ לאחר זמנו, אסור מן התורה. וקיימא לן, דכל האיסורים שבתורה אוסרים את תערובתם בנתינת טעם.
ומסקינן:
אלא
הכא במאי עסקינן,
במשהו
חמץ שנתערב בהיתר, ואין במשהו זה כדי נתינת טעם בתערובת כולה [וכגון שאין בחמץ אפילו אחד מששים שבהיתר].
ומפרשינן: הא דאמר רב "חמץ
בזמנו, בין במינו
ו
בין שלא במינו אסור"
במינו, מעיקר הדין הוא אסור אפילו במשהו. משום ד
רב לטעמיה.
ד
הא
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל
איסורין שבתורה
שנתערבו
ב
היתר שהוא מ
מינו
של האיסור, אוסרים את תערובתם אפילו
במשהו!
והיינו כרבי יהודה, דיליף מקרא, שאין תורת ביטול ברוב בתערובת איסור והיתר שהם מאותו המין.
ואיסור שנתערב ברוב היתר
ש
הוא
לא
מ
מינו
, אינו אוסר את התערובת כולה אלא
ב
מקום שהוא
נותן
בה
טעם!
אבל אם ההיתר מרובה על האיסור בשיעור כזה שכבר אין מורגש בו טעם האיסור [כגון ביחס של אחד לששים], שפיר בטל האיסור ברוב, ופקע איסורו.
וכן הוא בכל איסורי התורה. אבל חמץ בפסח שאני. שמשום חומר האיסור שבו, שהוא בכרת,
רב גזר
על
חמץ בזמנו
, שאף כשנתערב ב
שלא במינו
ואין בו שיעור של נתינת טעם, נמי לא בטל. גזירה
אטו
כשנתערב ב
מינו,
שאז מן התורה אין בו תורת ביטול כלל .
ודוקא בחמץ גזר כן. אבל בשאר איסורי כרת, כגון חלב ודם, לא גזר. משום שבני אדם בדלים מהם. מה שאין כן חמץ, האדם אוכלו כל ימות השנה, ואינו בדל ממנו .
וכן הוא בחמץ בתוך הפסח. אבל חמץ
שלא בזמנו
[לאחר הפסח], אם נתערב
במינו
, הרי הוא
אסור
אף במשהו. משום דסבר רב
כרבי יהודה
, דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה. ודינו ככל איסורי תורה, שאינם בטלים במינם אף במשהו.
אבל כשנתערב
שלא במינו,
אם אינו נותן טעם ברוב ההיתר, הרי הוא בטל בו, ו
מותר! ד
הרי חמץ
שלא בזמנו
אינו אסור אלא בלאו, ואין בו כרת.
ו
כיון דמין
שלא במינו
בטל מן התורה,
כולי האי לא גזרינן
ביה, אטו מין במינו.
שמואל אמר: חמץ בזמנו
אם נתערב משהו ממנו
ב
היתר שהוא מ
מינו,
הרי הוא
אסור!
לפי שאין לו ביטול.
ואם נתערב
שלא במינו
אם אין בו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב ההיתר, ו
מותר!
וחמץ
שלא בזמנו
[לאחר הפסח],
בין
אם נתערב
ב
היתר שהוא מ
מינו, בין שלא במינו
, הרי הוא
מותר!
ומפרשינן: הא דאמר שמואל
"חמץ בזמנו במינו אסור"
, היינו משום ד
שמואל לטעמיה.
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה
, אם נתערבו
ב
היתר שהוא מ
מינו
של האיסור, הרי הם
אסורין במשהו
. ואם נתערבו מין
שלא במינו
הרי הם אסורין
בנותן טעם!
הלכך, אף חמץ שנתערב בהיתר שלא ממינו ואין בו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב היתר. ובזה פליג על רב. וסבר, בתערובת של
שלא במינן אטו מינן, לא גזרינן
אף בחמץ החמור.
והא דאמר שמואל "חמץ
שלא בזמנו בין במינן בין שלא במינן מותר"
, היינו משום דסבר
כרבי שמעון
, דחמץ לאחר הפסח מותר מן התורה! ולקמן פריך, הרי מכל מקום מדרבנן הוא אסור.
ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו, בין
אם נתערב
ב
היתר שהוא מ
מינו, ובין שלא במינו,
הרי הוא
אסור ב
שיעור שיש בו
נותן
טעם
[דהיינו יותר מאחד בששים]! אבל אם אינו נותן טעם, הרי הוא בטל ברוב ההיתר.
וחמץ
שלא בזמנו
שנתערב בהיתר,
בין ב
היתר שהוא
מינן, בין שלא במינן
, הרי הוא
מותר!
ומפרשינן: הא דאמר רבי יוחנן,
"חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, אסור בנותן טעם"
, היינו משום ד
רבי יוחנן לטעמיה.
דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: כל איסורין שבתורה, בין
אם נתערבו
ב
היתר שהוא מ
מינן, בין שלא במינן
, הרי הם אוסרים את תערובתם כל זמן שיש
ב
איסור כדי שיעור
נותן טעם
בתערובת! אבל בפחות משיעור זה, בטל האיסור בהיתר, אף בתערובת של מין במינו. והיינו כחכמים דרבי יהודה, דאף מין במינו בטל .
והא דאמר רבי יוחנן, "חמץ
שלא בזמנו, בין במינו בין שלא במינו, מותרין"
, משום דסבר
כרבי שמעון
, דחמץ לאחר הפסח מותר מן התורה.