Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 24a — o Talmud em português
Pessachim 24a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 24a
ואם
מקרא זה
אינו ענין לאכילה
בכל איסורין שבתורה, שהרי איסור אכילה כבר כתיב בהו להדיא,
תנהו ענין לאיסור הנאה
בכל איסורי אכילה שבתורה.
והוינן:
אי
מוקמת להאי קרא בשאר איסורי התורה, נימא
מה כאן
[בחטאת חיצונה שהובא דמה בפנים] דינה
בשריפה, אף כל איסורין שבתורה
יהיה דינם
בשריפה
. שהרי כתיב בהאי קרא "באש תשרף".
ליכא למימר הכי.
משום
דאמר קרא, "בקדש באש תשרף"
. ודרשינן, דוקא פסולים ש
בקודש
דינם
בשריפה
. אבל
אין כל איסורין שבתורה בשריפה!
ורק "לא תאכל" דכתיב בהאי קרא, קאי על כל איסורין שבתורה.
איתיביה רבי שמואל בר נחמני לההוא מרבנן:
ו
כי
האי
קרא ד
"בקודש באש תשרף"
להכי
[לאסור את כל האיסורין שבתורה בהנאה]
הוא דאתא?
והא
האי
קרא
מיבעי ליה
לחטאת שהובא דמה פנימה,
ל
למדנו שנשרפת בעזרה, ו
כד
אמר
רבי שמעון.
דאילו בשעיר נחשון, לא נתפרש היכן מקום שריפתה.
דתניא:
רבי שמעון
אומר: הא דכתיב
"בקדש באש תשרף", לימד על חטאת
חיצונה שהובא מדמה אל הקודש פנימה,
ששורפין אותה בקודש
[בעזרה].
ואין לי אלא זו בלבד
. אבל שאר
פסולי קדשי קדשים, ו
פסולי
אמורי קדשים קלים, מנין
שנשרפים בקודש? -
תלמוד לומר: "בקדש באש תשרף"
.
מכאן בנין אב לכל הקדשים שמקום אכילתן הוא בעזרה, שאם נפסלו, אף שריפתן היא בעזרה. ואף אמורי קדשים קלים כן, לפי שקרבים בעזרה. אבל בשר קדשים קלים שנפסל, נשרף מחוץ לעזרה, כשם שאכילתו היא מחוץ לעזרה. שקדשים קלים נאכלים בכל העיר.
אמר ליה
ההוא מדרבנן:
רבי יונתן רבך, מהאי קרא
אחרינא
קאמר לה
, לאסור את כל האיסורין שבתורה בהנאה.
מדכתיב
"ואם יותר מבשר חמלואים ומן הלחם עד הבקר"
, ושרפת את הנותר באש, לא יאכל כי קדש הוא".
ולא איצטריך למיכתב "לא יאכל". שהרי ממה דכתיב "ושרפת", שמעינן כבר דאינו נאכל. ו
אם אינו ענין לגופיה, דהא
כבר
כתיב
"ושרפת את הנותר באש", תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה.
ואם אינו ענין ל
למד עליהם שאסורין ב
אכילה
, דהא כבר כתיב בהו שאסורים,
תנהו ענין, ל
אוסרם ב
איסור הנאה.
אי
הכי נימא נמי,
מה כאן
בנותר דינו
בשריפה, אף כל איסורין שבתורה
דינם
בשריפה?
-
ליכא למימר הכי.
שהרי
אמר קרא
"ושרפת את הנותר"
. וממעטינן, דוקא
נותר
הוא
בשריפה.
אבל
אין כל איסורין שבתורה בשריפה
. ולא ילפינן להו ב"אם אינו ענין" אלא לאוסרם בהנאה.
ומקשינן:
ו
כי
האי
"לא יאכל"
דכתיב בנותר
להכי
[לכל איסורין שבתורה]
הוא דאתא?
והא
האי
קרא
מיבעי ליה לכדרבי אלעזר
.
דאמר רבי אלעזר
: הא דכתיב בנותר,
"לא יאכל כי קדש הוא"
, אתא ללמד ש
כל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו!
דאי לא כתיב אלא ו"שרפת", לא הוה משמע איסור לאו למלקות. ומדכתיב "בקדש", ילפינן אף לשאר פסולים, כגון פיגול, ויוצא, וקרבן שנשפך דמו קודם זריקה, שהם בלאו.
אמר אביי: לעולם מקרא קמא
ד"כל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל, באש תשרף", ילפינן לכל איסורין שבתורה. משום שאין בו צורך לגופו. שהרי כבר כתיב בשעיר נחשון שהוא בשריפה.
ולא מ"באש תשרף" ילפינן. דההוא מיבעיא ליה ללמד ששריפתו בקודש.
אלא
איפוך.
דליכתוב
"באש תשרף", ולא בעי
"לא תאכל"
.
ומה תלמוד לומר
"לא תאכל"?
אם אינו ענין לגופו
שהרי איסור לאו
ד
אכילת חטאת שהובא דמה פנימה
נפקא ליה מדרבי אלעזר
[דדריש לכל פסולים בקודש שהם בלאו, מ"לא יאכל" דכתיב גבי נותר] -
תנהו ענין לכל איסורין שבתורה.
ואם אינו ענין לאכילה
, שהרי איסור אכילתם מפורש בהם במקומם,
תנהו ענין
לאוסרם ב
איסור הנאה.
אי מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה?
אמר קרא
"ושרפת את
הנותר"
.
הנותר בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה.
אמר ליה רב פפא לאביי: ואימא
, הא דכתיב בחטאת החיצונה "לא תאכל", לגופה איצטריך, וכדי
ליחודי ליה לאו לגופיה הוא דאתא
.
דאי
לא הוה כתיב בה לאו בגופה, אלא
מדרבי אלעזר
[דנפיק לה מ"לא יאכל" שנאמר בכל הפסלים בקודש] הוה ילפינן ליה, הא הוי לאו זה לאו שבכללות. שבציווי אחד ד"לא יאכל" נכללו במה איסורים, כגון איסור אכילת פיגול, ויוצא, וכדומה. ו
אין לוקין על לאו שבכללות
. ולהכי כתיב בחטאת חיצונה לאו מיוחד ד"לא תאכל", כדי ללקות עליו.
אלא אמר רב פפא: מהכא
נפקא לן איסור הנאה לכל איסורי התורה. דכתיב
"והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, באש ישרף"
.
שאין תלמוד לומר
"לא יאכל"
, משום דילפינן לה ממעשר שני, כמובא בסמוך.
ו
מה תלמוד לומר
"לא יאכל"?
אלא
אם אינו לגופו, דהא נפקא ליה מקל וחומר ממעשר
שני
הקל
-
ומה מעשר הקל, אמרה תורה
"לא ביערתי ממנו
בטמא"
,
בשר קודש
ה
חמור
ממנו
לא כל שכן
שאם נטמא הוא אסור באכילה!
וכי תימא אין מזהירין מן הדין
, הלכך איצטריך קרא מיוחד לקדשים טמאים שהם אסורים בלאו.
הא ליכא למימר הכי.
שהרי אין זה קל וחומר בלבד. אלא
היקשא הוא
. שהרי הוקשו קדשים למעשר שני. כ
דכתיב
"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך"
. ו"מעשר דגנך" היינו מעשר שני שנאכל רק בירושלים. ומינה ילפינן, דכשם שמעשר שני טמא אסור, כן קדשים טמאים אסורים.
אם כן,
מה תלמוד לומר
בקדשים טמאים
"לא יאכל"?
אלא,
אם אינו ענין לגופו, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה.
ואם אינו ענין לאכילה, תנהו ענין להנאה.
אי מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה?
אמר קרא
"הנותר"
.
הנותר בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה.
אמר ליה רבינא לרב אשי: ואימא
כתיב בטמא "לא יאכל", אף שכבר ילפינן ליה בהיקש ממעשר. דדלמא חזר הכתוב והזהיר עליו, כדי
לעבור עליו בשני לאוין
.
שהרי מצינו, שכל היכא ששנה הכתוב באותה אזהרה, הרי הוא לוקה עליו שתיים. דוכי
לאו מי אמר אביי: אכל פוטיתא
שהוא שרץ המים
לוקה ארבע
מלקיות.
שלאו אחד נכתב בשרץ המים ב"ויקרא", ולאו אחד בספר דברים.
ועוד שני לאוין כתובים ב"ויקרא" בסתם שקצים:
כתיב "לא תשקצו את נפשותיהם בכל השרץ השורץ".
וכן כתיב "ולא תטמאו בהן".
וכוללים לאוים אלו את כל מיני השקצים, בין שרץ המים ובין שרץ הארץ.
ואם אכל
נמלה
, שהיא שרץ הארץ,
לוקה
עליה
חמש
מלקיות.
דהיינו שני הלאוין הכתובים בכל השקצים. ועוד ג' לאוין שנכתבו בשרץ הארץ.
א. "וכל השרץ על הארץ שקץ הוא לא יא כל".
ב. "לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם".
ג. "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ".