Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 23a — o Talmud em português
Pessachim 23a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 23a
ומפרשינן:
מאי טעמא דתנא קמא
דדריש "לכם" לרבות? - משום
דכתיב
ברישא דקרא
"ונטעתם
כל עץ מאכל".
ו
האי לישנא, ציווי
ליחיד משמע
. אבל
לרבים לא משמע
. משום דאין דרך רבים לנטוע. אלא לכל יחיד ויחיד בפני עצמו קאמר "ונטעתם". ומד
כתב רחמנא
"לכם"
, שמע מינה
להביא את הנטוע לרבים,
שאף הוא אסור משום ערלה.
ורבי יהודה
סבר, "ו
נטעתם"
דכתיב ברישא דקרא,
משמע בין לרבים ובין ליחיד.
ואף
"לכם", בין יחיד ובין רבים משמע.
ו
הוי ריבוי אחר ריבוי. ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט
. הלכך ממעטינן נטיעת רבים מאיסור ערלה.
ותו מקשינן:
והרי תרומה, דרחמנא אמר
בה
"וכל זר לא יאכל קדש"
, וקיימא לן דהתרומה מותרת לישראל בהנאה.
שהרי מי שרוצה לקבוע לו תחום שבת מחוץ לעירו [שממקום התחום ואילך יוכל ללכת בשבת אלפים אמה], מניח דבר מאכל באותו מקום, ושם נחשב לו למקום שביתתו. ואינו מניח עירוב אלא בדבר הראוי לו לאכילה.
ותנן: מערבין
עירובי תחומין
לנזיר ביין
. ואף שהיין אסור לנזיר בשתיה, מהני עירובו. דכיון שהוא יכול לישאל על נזירותו ולהיות שוב מותר ביין, שפיר חשיב היין כסעודה הראויה לו.
ו
כן מערבין
לישראל בתרומה
. ואף שהיא אסורה לו באכילה, מהני לו העירוב. הואיל ויכול לישאל עליה, ואיגלאי למפרע דתרומה בטעות היתה, ויחזור הכל להיות טבל. ושוב יתרום חלק ממנה, והשאר יהיה ראוי לאכילה. ונמצא דהיא סעודה הראויה לו. ואף שלמעשה לא נשאל עליה, ועדיין תרומה היא, מותר לו לערב בה, על אף שהוא נהנה ממנה. שהרי היא מתירה לו ללכת בשבת אלפים אמה נוספות. אלמא, התרומה מותרת בהנאה, על אף דכתיב בה "לא יאכל". וקשיא לרבי אבהו דאמר דכל היכא דכתיב כן, אף איסור הנאה במשמע.
אמר רב פפא: שאני התם
בתרומה,
דאמר
בה
קרא
, "ונחשב לכם
תרומתכם"
. ומדקרי לה "תרומתכם", משמע ד
שלכם תהא
ליהנות ממנה! והאי קרא כתיב בתרומת מעשר. אלא שאף תרומה גדולה הוקשה אליה בהאי קרא, כדכתיב "כדגן מן הגורן", דהיינו תרומה גדולה.
והוינן:
ואידך
[חזקיה] דלא משמע מ"לא יאכל" אף איסור הנאה, למאי איצטריך ליה "תרומתכם"? והרי בלאו הכי אין לנו סיבה לאסור את התרומה לזר בהנאה.
ומשנינן:
"תרומתכם"
דכל ישראל קאמר!
ולא אתי לשום דרשה, אלא דרך הכתוב לדבר כן.
[ולאו דוקא כל ישראל. דהרי בתרומת מעשר מישתעי קרא, שהלויים מפרישים אותה].
ותו מקשינן:
והרי נזיר, דרחמנא אמר
בו
"מחרצנים ועד זג לא יאכל"
, ואפילו הכי מותר לו היין בהנאה.
ו
כד
תנן: מערבין לנזיר
עירובי תחומין
ביין
. ואף שהוא נהנה מהיין בכך שמערב בו. אלמא, הוא מותר בהנאתו. וקשיא לרבי אבהו.
אמר מר זוטרא: שאני התם
בנזיר,
דאמר קרא
"כל ימי
נזרו"
. דמשמע, אף היין האסור לו משום נזירות,
שלו יהא
להנות בו.
רב אשי אמר
: מהכא משמע דמותר לו היין בהנאה. דכתיב
"קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו"
. ודרשינן,
גידולו
[שער ראשו]
קדוש
להיאסר בהנאה, והרי הוא טעון שריפה. כדכתיב ביה, "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים". אבל
אין דבר אחר
האסור משום נזירות [כגון יין]
קדוש
ליאסר בהנאה.
ותמהינן: ומהיכי תיתי דרק השער אסור בהנאה?
מידי
"ואין דבר אחר
קדוש"
כתיב?!
ומסקינן:
אלא מחוורתא כד
אמר
מר זוטרא
, ד"נזרו", משמע שלו יהא ליהנות בו.
ותו מקשינן: ו
הרי חדש
קודם זמן הקרבת העומר, ד
רחמנא אמר
ביה
"לחם קלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה"
. ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.
ו
כד
תנן
: אף שאסור לקצור את התבואה קודם קצירת העומר, שהרי כתיב בעומר "ראשית קצירכם, אבל
קוצר
האדם
לשחת
[תבואה שאינה גמורה]. שעדיין היא עשב, ולאו קציר הוא.
ואף חטים גמורים הוא קוטף,
ומאכיל
אותם
לבהמה
. אלמא, מותר החדש בהנאה. וקשיא לרבי אבהו.
אמר רב שמעיה: שאני התם
בחדש,
דאמר
ביה
קרא
, "ראשית קצירכם". משמע, דאף קודם העומר,
קצירכם שלכם יהא
ליהנות ממנו.
והוינן:
ואידך
[חזקיה], דלא דריש מ"לא יאכל" לאסור בהנאה, למה לי קרא להתיר את החדש בהנאה?
ומשנינן:
"קצירכם"
דכל ישראל משמע
. ולא אתיא לשום דרשה, אלא אורחיה דקרא לאישתעויי הכי.
ותו מקשינן:
והרי שרצים, דרחמנא אמר
בהם
"שקץ הוא לא יאכל"
, ואפילו הכי הם מותרים בהנאה.
ו
כד
תנן
: אסור לכתחלה לצוד בעלי חיים טמאים כדי לסחור בהם. אבל
ציידי חיה עופות ודגים ש
פרסו מצודה לצורך מינים טהורים, ו
נזדמנו להם
בדיעבד
מינין טמאין
, אינם צריכים להפקירם. אלא הם
מותרין למוכרן לנכרים
.
אלמא, מותרים הם בהנאה. וקשיא בין לחזקיה ובין לרבי אבהו. דהא "לא יאכל", לכולי עלמא משמע אף איסור הנאה. ומשנינן:
שאני התם, דאמר קרא
"שקץ יהיו
לכם"
. דמשמע,
שלכם יהא
להנות מהם.
ושוב מקשינן:
אי הכי, אפילו לכתחלה נמי
יהיה מותר לצוד מהם כדי למוכרם .
ומשנינן:
שאני הכא
לענין לכתחלה,
דאמר קרא
"יהיו"
. דמשמע,
בהוייתן יהו
. שלכתחלה יש להשאירם ולא ליטלם ממקומם.
והוינן בה:
ולחזקיה
, דאמר דכל "לא יאכל" משמע אף איסור הנאה,
למה לי למיכתב
"לא יאכל"
דמשמע איסור הנאה,
ו
מחמת כן איצטריך
למייתי
[לכתוב]
"לכם", למישרייה
בהנאה?
לא ליכתוב רחמנא
"לא יאכל"
, אלא ליכתוב "לא תאכל".
ו
שוב
לא בעי
למיכתב
"לכם"
.
[אבל לרבי אבהו לא קשיא. שהרי איצטריך למיכתב "לא יאכל" או "לא תאכלו", כדי לאסור באכילה. ותרוייהו משמע איסור הנאה. ובין כך יצטרך להשמיענו היתר הנאה מ"לכם"].
ומשנינן: אמר לך חזקיה, טעמא נמי מהכא!
דמהכא ילפינן לעלמא, דכל היכא דכתיב "לא יאכל", אף איסור הנאה במשמע. ומשום כן כתב רחמנא בשרצים "לא יאכל", והדר כתב "לכם", להתירם בהנאה. ללמדנו, דבעלמא אף איסור הנאה במשמע.
ותו מקשינן:
והרי חמץ, דרחמנא אמר
ביה
"לא יאכל חמץ"
, ומצינו לרבי יוסי שהתירו בהנאה.
ו
כד
תניא
: חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו, עובר עליו בלאו. ומשעה שאסור באכילה אף אסור בהנאה - דברי רבי יהודה.
רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך. היאך חמץ נאסר בהנאה כל שבעה?!
והרי אפילו תוך זמנו מותר הוא בהנאה.
וקשיא בין לחזקיה ובין לרבי אבהו. שהרי כל היכא דכתיב "לא יאכל", לכולי עלמא אף איסור הנאה במשמע.
ומשנינן:
שאני התם
בחמץ,
דאמר ביה קרא, "ולא יראה לך שאור"
. ומדכתיב "לך" משמע,
שלך יהא
ליהנות בו.
ורבנן
האוסרים חמץ בהנאה, לא דרשי כן מ"לך". אלא דרשי, חמץ
שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה
חמץ
של אחרים ושל גבוה
.
והוינן בה:
ואידך
[רבי יוסי הגלילי], דדריש "לך" להתיר בהנאה, מנא ליה למעט חמץ של אחרים ושל גבוה?
ומשנינן:
תרי
"לך"
כתיבי
. "לא יראה לך שאור, ולא יראה לך חמץ בכל גבולך". חד להתיר בהנאה, וחד למעט של אחרים.
ואידך
[חכמים] סברי, תרוייהו "לך" איצטריך כדי למעט חמץ של אחרים.
חד בנכרי שכיבשתו
תחת ידך,
וחד בנכרי שלא כיבשתו
תחת ידך.
דאי לא כתיב אלא חד "לך", הוה אמינא, דוקא על חמץ של נכרי שאינו כבוש תחת ידך אינך עובר. אבל חמץ של נכרי שכיבשתו, שממונו כממונך, אימא דעובר עליו ב"בל יראה". קא משמע לן אידך "לך", שאף עליו אינך עובר.
וכיון דתרוייהו צריכי, שוב לא אייתר "לך" להתירו בהנאה.
ואידך
[רב יוסי] סבר,
תלתא
"לך"
כתיבי
. שמלבד שני אלו, כתיב נמי בפרשת ראה, "לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים". ושוב אייתר חד "לך", להתיר בהנאה.
ואידך
[חכמים] סברי, כל הני תלתא "לך" נכתבו כדי למעט חמץ של נכרים.
חד
נאמר
בשאור, וחד
נאמר
בחמץ.
וצריכי
לתרוייהו. דאי כתב בשאור ד"אתה רואה של אחרים", הוה אמינא, דוקא איסור שאור נתמעט בחמץ נכרי, משום דאינו ראוי לאכילה, וליכא למיחש ביה דלמא אתי לאוכלו. אבל חמץ הראוי לאכילה, אימא דאף בשל נכרי הזהירה תורה.
ואי כתיב בחמץ "אתה רואה של אחרים", הוה אמינא דדוקא בחמץ מותר. אבל שאור שחימוצו קשה והוא מחמץ עיסות אחרות, אימא דאף בשל נכרי הזהירה בו תורה. הלכך איצטריך לתרוייהו [
רש"י
, על פי ה
מהרש"ל
].
וה"לך" השלישי נכתב כדי למעט אף נכרי שכיבשתו. הלכך לא אייתר שום "לך" להתיר בהנאה.
והוינן:
לימא
הא דפליגי חזקיה ורבי אבהו, אי "לא תאכל" משמע אף איסור הנאה,
כ
פלוגתא ד
תנאי
היא.
דתניא: כתיב בחלב, "וחלב נבלה וחלב טרפה
יעשה לכל מלאכה
, ואכל לא תאכלהו".
מה תלמוד לומר
"לכל מלאכה"?
-
שאם לא הוה כתיב ל"כל", אלא "יעשה למלאכה" בלבד,
יכול
הייתי לומר דדוקא
למלאכת גבוה יהא
החלב
מותר
. וכגון למשוח בו עורות של בדק הבית. שכשם שהותר החלב לאכילת המזבח, כן הותר לכל מלאכת הקדש. אבל
למלאכת הדיוט יהא אסור
. שהרי נאמר בו "לא תאכלו", דמשמע אף איסור הנאה.
תלמוד לומר: "לכל מלאכה"
-
דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר
: לא הוצרך הכתוב להתיר את החלב בהנאה. אלא לטהר את חלב הנבילה מכלל טומאת נבילה, ולומר שאין טמא אלא בשרה.
ולכך כתיב "לכל מלאכה". משום
ש
בלאו הכי,
יכול
הייתי לומר דדוקא
למלאכת הדיוט יהא
חלב הנבילה
טהור
, ומותר להשתמש בטהרות בעור המשוח בו. אבל
למלאכת גבוה יהא
החלב
טמא
בטומאת נבילה, ולפיכך לא ישתמשו בו לקדשים [וכמו שמצינו שחמורה טומאת קדשים מחולין.
ראשונים
].
תלמוד לומר
"לכל מלאכה"
, שאינו בכלל טומאת הבשר, בין להדיוט ובין לגבוה.
ו
מפרשינן:
רבי יוסי הגלילי
סבר,
לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא
, ופשיטא ליה דחלב הנבילה אינו בכלל טומאת בשרה. ו
כי איצטריך קרא, לאיסור ולהיתר
צריכא. דבלאו קרא הוה אמינא שהחלב אסור בהנאה.
ורבי עקיבא
סבר,
לאיסור והיתר לא צריך קרא.
ופשיטא דהחלב מותר בהנאה. דמהיכי תיתי לאוסרו? ו
כי איצטריך קרא לטומאה ולטהרה!
להשמיענו דאינו בכלל טומאת נבילה.