Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 18b — o Talmud em português
Pessachim 18b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 18b
ומשנינן: וכי
משקין הבאים מחמת שרץ מי
כתיבי בהאי קרא?
ו
כי
לאו מקל וחומר קאתי?
והרי אין טומאתם אלא מקל וחומר.
ומה משקין הבאין מחמת כלי
שנטמא בשרץ
מטמאין, משקין הבאין מחמת שרץ
עצמו
לא כל שכן
שהם מטמאין?! וכיון שבלימוד קל וחומר ממשקין הבאין מחמת כלי ילפינן להו,
דיו לבא מן הדין להיות כנידון
. מה משקין הבאין מחמת כלי אינם מטמאין כלים, אף משקין הבאים מחמת שרץ כן.
והדרינן לפרש את דברי רבי עקיבא:
"יטמא דרישא"
[דכתיב אצל אוכלין טמאין],
היכי דריש
ליה רבי עקיבא שהם מטמאים משקין? - מדכתיב
"מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא"
. דהיינו
יטמא לטמא את המשקין.
אתה אומר
לפרש, "יטמא" -
לטמא את המשקין או אינו אלא לטמא את הכלי
.
אמרת
, הלא
קל וחומר
הוא דאין האוכלין מטמאים כלים.
ומה משקה שמטמא את האוכל אינו מטמא כלי
[כדילפינן לעיל מקל וחומר],
אוכל שאין מטמא אוכל
[שהרי אין טומאה עושה כיוצא בו],
אינו דין שלא
יטמא כלי
?!
הא מה אני מקיים
"יטמא"
דכתיב בהו? -
לטמא את המשקין
, משום
שהן עלולין לקבל טומאה!
שהמשקין מקבלים בקלות טומאה. ואין הם צריכים הכשר כמו אוכלין.
ותמהינן:
מאי איריא
דמטמאים את המשקין,
משום
שהם
עלולין לקבל טומאה?
תיפוק ליה
זאת, מדכתיב "יטמא",
משום דליכא
להעמידו ב
מידי אחרינא
, אלא לטומאת משקין בלבד! שהרי את הכלים אינם מטמאים מקל וחומר. ואף אוכלין אחרים אינם מטמאים, שהרי אין טומאה עושה כיוצא בה.
ומשנינן:
הכי קאמר: וכי תימא
לפרש ד"יטמא" היינו לטמא כלים, ותאמר דליכא למילף אוכלין בקל וחומר ממשקין דאינם מטמאים כלים, משום ד
אוכל חמור
יותר ממשקין לפי
ד
הוא
מטמא משקין
, ואילו משקין אינם מטמאים משקין , הלכך
ניטמייה
האוכלין
לכלי
ליכא למימר הכי.
שהרי הדין
ההוא
שאוכלין מטמאים משקים, אינו חומר באוכלין המטמאים. אלא
חומרא דמשקין
הנטמאים
הוא, משום ד
המשקין
עלולין לקבל
בקל
טומאה
, הרי הם נטמאים אף על ידי האוכלין .
ומה היא עלילתן
טפי מאוכלין? -
ש
הם
מקבלים טומאה שלא בהכשר
דבר אחר! מה שאין כן אוכלין, שאינם מקבלים טומאה אלא על ידי הכשר משקין.
ותמהינן במאי דקאמר לעיל רבינא, דמכתיב
"יטמא"
תרי זימני, לאוכלין לחוד ולמשקין לחוד, שמעינן
דאין
טומאה
עושה כיוצא בה
. אלא אוכל מטמא רק משקה, ומשקה מטמא רק אוכל.
וקשיא: וכי דין זה
מהכא נפקא?
והלא
מהתם נפקא
ליה. דכתיב,
"וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו, טמא הוא"
[הזרע]. ודרשינן,
הוא טמא
, אבל
אין הוא עושה טומאה
על
כיוצא בה!
כלומר, אינו מטמא אוכל אחר, אלא משקה בלבד.
ומשנינן: תרוייהו קראי איצטריך להו.
חד
קרא [ד"טמא הוא"]
במשקין הבאין מחמת שרץ,
שאינם מטמאים משקה אחר.
וחד
קרא ["יטמא" "יטמא"] נאמר
במשקין הבאין מחמת כלי
שנטמא בשרץ, שאינם מטמאין משקה אחר.
וצריכי
לתרוייהו.
דאי אשמועינן במשקין הבאין מחמת כלי
, הוה אמינא, דוקא הם לא מטמאים משקין,
משום דלא חמירי.
שהרי אינם אלא שניים לטומאה.
אבל במשקין הבאין מחמת שרץ, דחמירי
נינהו, שהרי ראשונים לטומאה הם,
אימא עושה טומאה כיוצא בה
, ומטמאין אף משקין אחרים.
ומקשינן:
ולישמעינן
ב
משקין הבאין מחמת שרץ
שאינם מטמאין משקין אחרים,
ו
נילף מינייהו, ד
כל שכן משקין הבאין מחמת כלי
שהם קלים טפי, שאינם מטמאין משקין.
ומשנינן:
מילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב ליה קרא!
שכן דרך הכתוב, לומר לפעמים להדיא אף דבר שאפשר ללומדו מקל וחומר. ולכך כתיב "יטמא יתירא". ללמד, שאין משקין הבאים מחמת כלי, מטמאים משקין.
אמר ליה רבינא לרב אשי
: איך אמרת דרבי יוסי דריש "יטמא" "יטמא" כרבי עקיבא, ויליף מינה דטומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא?
והא אמר רבא: לא רבי יוסי סבר כרבי עקיבא. ולא רבי עקיבא, סבר כרבי יוסי!
שהרי לרבי עקיבא ילפינן מ"יטמא", שאוכלין או משקין מטמאין אחרים. והאי קרא איירי באוכלין ומשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ, שאינם אלא שניים. ונמצא שהם עושים שלישי אף בחולין. ומדברי רבי יוסי לקמן, מוכרח דפליג בזה. וסבר, שלא מצינו שני עושה שלישי בחולין.
אמר ליה רב אשי
: מה שאמר רבי יוסי דמשקין מטמאין אוכלין מן התורה,
בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. ו
אין הכי נמי,
ליה לא סבירא ליה
הכי. ואינו דורש "יטמא" "יטמא".
אמר ליה רב אשי לרב כהנא: בשלמא
מה שאמר רבא,
"רבי יוסי לא סבר לה כרבי עקיבא"
, בהכרח כן הוא.
ד
הא
תניא: אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול?
מ
דין
קל וחומר
הוא
.
דקיימא לן: טבול יום [שטבל לטומאתו ועדיין לא ירד הלילה], אף שהוא טהור לענין חולין, הרי הוא פוסל את התרומה. ומקורו מיולדת. שלאחר שטבלה לסוף ימי טומאתה, הרי היא כטבולת יום ארוך, עד מלאת ימי טהרתה. וכתיב בה "בכל קודש לא תגע". ו"קודש" היינו תרומה.
ומזה למדנו, שבתרומה, השני לטומאה עושה שלישי לטומאה במגעו. שהלא קל וחומר הוא. ומה טבול יום, שהוא טהור בחולין, ואפילו הכי הרי הוא פוסל את התרומה, שני לטומאה, שהוא טמא אף בחולין, כל שכן שהוא פוסל את התרומה.
וטמא שטבל וכבר העריב שמשו, אלא שעדיין הוא מחוסר כפורים [שעדיין לא הביא את קרבנותיו], הרי הוא מותר באכילת תרומה. אבל הוא פסול מאכילת קדשים, עד שיביא למחרת את קרבנותיו. ומקורו מיולדת, שלאחר שמביאה את קרבנותיה, כתיב בה "וכפר עליה הכהן וטהרה". מכלל, דעד השתא היתה טמאה לענין קדשים.
ומזה למדנו אף לרביעי בקודש, שהוא פסול מקל וחומר.
ומה מחוסר כפורים
, שהוא
מותר בתרומה
, ואף על פי כן הוא
פסול בקודש
, ופוסל את הקדשים במגעו,
שלישי
לטומאה
ש
הוא
פסול ב
תרומה,
אינו דין שיעשה
את כל הנוגע בו ל
רביעי
לטומאה
בקודש
, ויפסלנו?!
אלא שהיה מקום לומר בזה, "דיו לבא מן הנידון להיות כנידון", וכיון שמשלישי בתרומה ילפינן לה, לא יהיה הקודש חמור יותר ממנה, ולא יעשה בו אלא שלישי בלבד, כמו בתרומה.
אלא שאין לומר כאן "דיו". משום שאם נאמר כן, יתבטל הקל וחומר לגמרי. שהרי לפסול את השלישי בקודש, אין צריך קל וחומר. לפי ש
למדנו
ש
שלישי
לטומאה
בקודש
פסול
מן
המפורש
התורה
. וכל היכא דמיפרך קל וחומר לגמרי, לא אמרינן "דיו לבא להיות כנידון" . אם כן, בהכרח שה
רביעי
בקודש פסול
מקל וחומר
, אף שאינו מפורש בתורה.