Versão em texto deste daf: original e tradução
Pessachim 120a — o Talmud em português
Pessachim 120a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Pessachim 120a
ודייקינן:
באחרונה, אין
. שצריך לאכול את הכזית מצה דוקא בסוף סעודתו. אבל
בראשונה, לא!
שלא יאכל את המצה של אפיקומן בתחילת סעודתו, כי אסור לאכול כלום לאחר מצת חובה. וראיה לרב יהודה אמר שמואל?
ודחינן: לעולם מותר לאכול את המצה אף בתחילת הסעודה. וברייתא
"לא מיבעיא"
קאמר
.
לא מיבעיא בראשונה
, שמותר לאכול,
דקאכיל
את המצה
לתיאבון
.
אבל באחרונה
הייתי אומר
דילמא אתי למיכל
את המצה
אכילה גסה
ולכן
אימא לא
לאכול אותה בסוף אלא דוקא בתחילת הסעודה.
קמשמע לן
שמותר לאכול את המצה של מצוה אף באחרונה.
מר זוטרא מתני הכי: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן
.
נימא מסייע ליה?
מזה ששנינו:
אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן
.
ודייקינן:
אחר הפסח
הוא
דלא
.
אבל אחר מצה מפטירין
.
ודחינן:
לא מיבעיא קאמר
.
לא מיבעיא אחר מצה
שאסור לאכול
דלא נפיש טעמיה
.
אבל לאחר פסח
שטעמו חזק
אימא לא
. שאין איסור לאכול אחריו.
קמשמע לן
שאסור.
מיתיבי
: תניא:
הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה
.
ודייקינן:
באחרונה, אין
.
בראשונה, לא
. כי אסור לאכול כלום אחר המצה. וקשה לרב יהודה אמר שמואל?
ומתרצינן: לעולם אף בראשונה מותר. וברייתא
"לא מיבעיא"
קאמר
.
לא מיבעיא בראשונה
שמותר,
דקאכיל
מצה
לתיאבון, אבל באחרונה דאתי למיכלה אכילה גסה
אימא לא
.
קמשמע לן
שמותר.
אמר רבא: מצה בזמן הזה
שאין קרבן פסח חיובה בלילה הראשון של פסח מ
דאורייתא
.
ומרור
חיובו רק
מדרבנן
.
והוינן בה:
ומאי שנא מרור
שאמרת שהוא רק מדרבנן משום
דכתיב
בקרבן פסח
"על מצות ומרורים
יאכלוהו", ודרשינן:
בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור
.
אם כן,
מצה נמי, הא כתיב
"על מצות ומרורים יאכלוהו"
. ונדרוש גם כן שבזמן אין פסח אין מצות מצה?
ומתרצינן:
מצה, מיהדר הדר ביה קרא
, התורה חזרה וכתבה
"בערב תאכלו מצות"
. לומר לך, שאין חיובה תלוי בפסח אלא גם בזמן שאין פסח חייב במצה.
ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה
אין חיובם בזמן הזה אלא מ
דרבנן
. שאנו דורשים "על מצות ומרורים יאכלוהו" בין לגבי מצה בין לגבי מרור.
ומקשינן עליו:
אלא הכתיב
"בערב תאכלו מצות"
. ולמה חזר הכתוב ושנה, אם לא ללמד שמצה אף בזמן הזה מדאורייתא?
ומתרצינן:
ההיא
קרא
מיבעי ליה לטמא, ושהיה בדרך רחוקה
בזמן המקדש, שאינם יכולים להקריב קרבן פסח.
דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלי
.
מצה ומרור נמי לא ניכול
כלומר, שאינם חייבים באכילתם,
קמשמע לן
שהם חייבים בכל זאת במצה ומרור.
אבל בזמן הזה, אפילו מצה אינה אלא מדרבנן.
ורבא אמר לך: טמא, ושהיה בדרך רחוקה, לא צריך קרא
שהם חייבים במצה ובמרור.
דלא גרעי מערל ובן נכר
[משומד] שחייבים במצה ומרור למרות שאינם יכולים לאכול קרבן פסח.
דתניא
: נאמר בקרבן פסח
"כל ערל לא יאכל בו"
. ודרשינן: דוקא
בו
, בקרבן פסח,
אינו אוכל
.
אבל
הוא
אוכל במצה ובמרור
.
ועל כרחך שהכתוב "בערב תאכלו מצות" בא לחייב מצה בזמן הזה מדאורייתא.
ואידך
, רב אחא בר יעקב אמר לך:
כתיב בהאי
, בערל ובן נכר שהם חייבים במצה ומרור.
וכתיב
גם כן
בהאי
לגבי טמא ושהיה בדרך רחוקה "בערב תאכלו מצות".
וצריכי
שניהם שאי אפשר ללמוד אחד מהשני.
מערל ובן נכר אי אפשר ללמוד לטמא ושהיה בדרך רחוקה. מפני ששונה ערל ובן נכר שאינם יכולים כלל להקריב קרבן פסח אפילו בפסח שני, לכן דין הוא שיתחייבו בפסח ראשון לפחות במצה ומרור. אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה, שמקריבים קרבן פסח בפסח שני הייתי אומר שבפסח ראשון הם פטורים ממצה ומרור, ורק בפסח שני, שאז יעשו פסח, יקיימו גם "על מצות ומרורים יאכלוהו".
ואם היה כתוב רק "בערב תאכלו מצות" היינו מסבירים את הפסוק בערל ובן נכר שאין לו תשלומים בפסח שני אבל טמא ושהיה בדרך לא היינו יודעים שחייבים במצה ומרור בפסח ראשון. לכן צריך לכתוב את שני המקראות.
תניא כוותיה דרבא
: כתוב
"ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלוהיך"
. ודרשינן:
מה שביעי רשות
שאין חייבים לאכול בו מצה, וכמו שנאמר "ששת ימים תאכל מצות", להוציא את היום השביעי, רק שלא יאכל בו חמץ [שהרי לא כתוב "וביום השביעי תאכל מצות" אלא "וביום השביעי עצרת"],
אף ששת ימים
הראשונים,
רשות
. שאין חיוב לאכול בהם מצה.
מאי טעמא?
משום ש
הוי
יום שביעי
דבר שהיה בכלל
"שבעת ימים תאכל מצות",
ויצא מן הכלל
בפסוק של "ששת ימים"
ללמד
שהוא רשות. ו
לא ללמד על עצמו
בלבד
יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא
על שאר ששת הימים, שאינם אלא רשות. שזו אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם.
יכול
אני לומר ש
אף לילה הראשון
הוא
רשות?
תלמוד לומר
"על מצות ומרורים יאכלוהו"
את קרבן הפסח. דהיינו בלילה הראשון, שהוא חובה.
אין לי
ללמוד ממקרא זה שהוא חייב במצה בלילה הראשון
אלא בזמן שבית המקדש קיים
שמקריבים קרבן פסח, אבל
בזמן שאין בית המקדש קיים
ואין קרבן פסח
מנין
שהוא חייב במצה בלבד בלילה הראשון?
תלמוד לומר
"בערב תאכלו מצות", הכתוב קבעו חובה!
מתניתין:
ישנו מקצתן
של בני החבורה באמצע אכילת קרבן הפסח,
יאכלו
לאחר שנתעוררו. ומותר להם להמשיך ולאכול ממנו, שהואיל ויתר בני החבורה לא ישנו, אין זה הפסק אפילו לגבי אלו שישנו.
ישנו
כולן, לא יאכלו
עוד לאחר שנתעוררו. לפי שהסיחו דעתן מן הפסח ונחשב הפסק. והמשך אכילתן נראה כאילו אוכלים בשני מקומות, שזה אסור.
והוא הדין לענין מצה בזמן הזה, שלאחר שהתחיל לאכול את הכזית מצה שאוכלים בסוף [ה"אפיקומן"] וישן, הרי זה הפסק, ושוב לא יאכל, , משום שהוא זכר לקרבן פסח בזמן שבית המקדש היה קיים.