Pessachim 115a — o Talmud em português

מתקיף לה רב חסדא

: וכי

לאחר שמילא כריסו הימנו

מהמרור בטיבול ראשון,

חוזר ומברך עליה?

והרי כבר יצא ידי מצות אכילת מרור באכילה הראשונה?!

אלא, אמר רב חסדא: מעיקרא, מברך עליה

"בורא פרי האדמה"

ו"על אכילת מרור", ואכיל

.

ולבסוף, אכיל אכילת חסא בלא ברכה

, שאינה אלא בשביל היכר לתינוקות.

בסורא עבדי כרב הונא

.

ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא.

והלכתא כוותיה דרב חסדא

.

רב אחא בריה דרבא מהדר

היה מחזר

אשאר ירקות

לטיבול ראשון כדי

לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

שאם יקח חזרת [מרור] לטיבול הראשון הוא נכנס למחלוקת אימתי יברך "על אכילת מרור".

אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן: הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי

ביחד

וניכול.

משום דסבירא ל

ן:

מצה בזמן הזה

חיובה הוא מ

דאורייתא

.

ו

אילו

מרור

חיובו הוא רק מ

דרבנן

בזמן הזה [כמבואר הטעם להלן קכ א].

ואתי מרור דרבנן, ומבטיל ליה למצה

דאורייתא!

שבכל לעיסה מעורבים בפיו יחד מצה ומרור, ולפעמים המרור הוא הרוב, ואז הוא "מבטל" את המצה ולא נשאר מהמצה כזית שלם באכילתו.

ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו

, שלא נאמרה תורת ביטול ברוב בשתי מצוות המעורבות יחד.

הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן

, ששתי המצוות שוות, ששתיהן מדאורייתא או מדרבנן.

אבל

מצוה

דאורייתא ו

מצוה

דרבנן

שהתערבו,

אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא!

שהמצוה דרבנן נחשבת לרשות ביחס למצוה דאורייתא.

והוינן בה:

מאן

הוא ה

תנא דשמעת ליה

ש

מצות אין מבטלות זו את זו?

ומשנינן:

הלל היא!

דתניא: אמרו עליו על הלל, שהיה כורכן

את הכזית מקרבן הפסח והכזית מהמצה ומהמרור

בבת אחת, ואוכלן, שנאמר

"על מצות ומרורים יאכלהו"

את הפסח, דהיינו בבת אחת.

הרי, שהלל סבור שמצות אין מבטלות זו את זו, שאם לא כן, לא היה יכול לאוכלם כשהם מכורכים ומעורבים יחד, שהרי כל אחד מבטל את השני.

אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל!

דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת, ואוכלן כדרך שהלל אוכלן?

תלמוד לומר

"על מצות ומרורים יאכלהו"

! ומזה שלא אמר הכתוב "יאכלו", והיינו יודעים שזה הולך על הפסח, שהרי לפני זה כתוב "ואכלו את הבשר בלילה הזה", משמע שיכול לאוכלם

אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו

.

מתקיף לה רב אשי: אי הכי

, שרבנן סוברים כמו שאמר רבי יוחנן, שאסור לאכול את כולם בכריכה אחת,

מאי "אפילו"

שאמרו חכמים, שמשמע שיכול לאוכלם בין בכריכה אחת בין בשתי כריכות?!

אלא, אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן?

תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלהו", אפילו זה בפני וזה בפני עצמו

.

שהתנא של הברייתא באמת סובר שיכול לאוכלם בין בכריכה אחת בין בשתי כריכות, אולם עיקר דברי רבי יוחנן לא נדחו, שקבלה היתה בידו שיש חכמים החולקים לגמרי על הלל ואוסרים בכריכה אחת. אלא שאין הם החכמים של ברייתא זו אלא חכמים אחרים.

השתא, דלא איתמר הלכתא לא כהלל

שצריך דוקא בכריכה אחת,

ולא כרבנן

של רבי יוחנן [ולא של הברייתא] שסוברים שאוכל רק בשתי כריכות,

מברך

על המצה לבד

"על אכילת מצה"

ואכיל

[זה אף להלל כדלעיל, שמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן].

והדר מברך

על המרור לבד

"על אכילת מרור", ואכיל

[כי שמא הלכה כרבנן שכל אחד צריך להיות לבד].

והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא

ברכה

,

זכר למקדש כהלל

, כדי לעשות זכר למה שהלל היה עושה בזמן המקדש, שהיה אוכל הכל בכריכה אחת.

אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: כל

דבר

שטיבולו במשקה

, שטבלו במשקה, כגון ירק שטבלו בחומץ,

צריך נטילת ידיים

.

כי ידים שאינם נטולות יש עליהן טומאה מדרבנן בדרגה של "שני לטומאה", וכאשר הן נוגעות במשקה, נטמא המשקה ונהיה ראשון לטומאה, לפי הכלל ש"כל דבר הפוסל את התרומה, דהיינו, שני לטומאה, מטמא את המשקין [ואפילו חולין] להיות ראשון לטומאה".