Pessachim 108a — o Talmud em português

דתנן

:

בין הכוסות הללו

, בין כוס הראשון לשני, או בין השני לשלישי, ששותין בליל הסדר:

אם רצה לשתות

יין

ישתה

. כדי שהיין יגרור התאוה לאכילה.

אבל בין כוס ה

שלישי לרביעי לא ישתה

. לפי שהכוס השלישי שותין לאחר ברכת המזון ואז כבר אין תועלת בגרירת היין. ולכן עדיף שלא ישתה כדי שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות.

ואי אמרת

שהיין

מסעד סעיד

מזין ומשביע -

אמאי ישתה

בין הכוסות הראשונות?

הא קא אכיל למצה אכילה גסה!

אלא שמע מינה

שהיין אינו משביע. אלא אדרבה,

מגרר גריר

את תאות האכילה.

רב ששת הוה יתיב בתעניתא

היה מתענה

כל מעלי יומא דפסחא

. כל היום של ערב פסח.

והוינן בה:

נימא

שעשה כן משום ד

קא סבר רב ששת

: א. זה ששנינו לא יאכל אדם בערבי פסחים סמוך למנחה -

סמוך למנחה גדולה, תנן

.

ב.

ומשום פסחא הוא

.

דילמא מימשך

באכילתו,

ואתי לאימנועי מלמעבד פיסחא הוא

. שחששו שימנע מלהקריב את קרבן הפסח.

ולכן האיסור מתחיל משעה שאפשר להקריב את קרבן הפסח.

ג.

ו

גם

סבר לה

רב ששת

כי הא דאמר רבי אושעיא אמר רבי אלעזר

:

מכשיר היה בן בתירא

אפילו

בפסח ששחטו שחרית

בבקר,

בארבעה עשר

בניסן

לשמו

[כלומר כששחטו כדין].

ו

אם כן,

מצפרא

, כבר מהבוקר -

זמן

קרבן

פסחא הוא

. היות ולפי בן בתירא

דכולי יומא

של ארבע עשר בניסן

חזי לפסחא.

דסבר

שזה שנאמר בקרבן פסח

"בין הערבים"

הוא

בין ערב דאתמול לערב דהאידנא

. בין סוף הערב הקודם, דהיינו החל מעלות השחר של יום ארבעה עשר, עד הערב של היום.

ולכן היה רב ששת מתענה כל היום.

[ואעפ"י שלא היה קרבן פסח בזמנו, הואיל ובזמן בית המקדש היה אסור לאכול כל היום, לא נתבטל האיסור לעולם].

ודחינן:

אמרי: לא

זהו טעמו!

אלא

שאני רב ששת, דאיסתניס הוה

.

דאי

טעים בצפרא מידי

אם היה אפילו רק טועם משהו בבקר, הרי

לאורתא

בערב,

לא הוה מהני ליה מיכלא

כבר לא היה יכול לאכול מצה לתיאבון.

שנינו במשנה:

ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב.

איתמר: מצה צריך הסיבה

. כשאוכל מצה של מצוה בליל הסדר צריך שיאכלנה בהסיבה, כדרך בני חורין. שהרי המצה היא זכר לגאולה.

מרור

-

אין צריך הסיבה

. כי המרור הוא זכר לעבדות.

יין

של ארבעה כוסות:

איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה.

ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה.

ולא פליגי!

הא

-

בתרתי כסי קמאי

בשתי כוסות הראשונים.

הא

-

בתרתי כסי בתראי

בשתי כוסות האחרונים.

בשתים מהכוסות צריך הסיבה ובשתים האחרים אין צריך הסיבה.

ונחלקו בני הישיבה בכך -

אמרי לה להאי גיסא

.

ואמרי לה להאי גיסא.

אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי בעו הסיבה

.

דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות

, שאומר עלהן הגדה וברכת גאל ישראל.

אבל

תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה

. ד

מאי דהוה הוה

. שכבר אמרו גאולה לפני הסעודה.

ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה! תרי כסי בתראי בעו הסיבה

, שהרי

ההיא שעתא דקא הויא חירות

, כבר נגאלו שאמרו כבר גאולה.

אבל

תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה

.

דאכתי "עבדים היינו" קאמר!

ומסקינן:

השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי

-

אידי ואידי בעו הסיבה!

צריך להיסב בכל ארבעה הכוסות מספק.

ומביאה הגמרא עוד הלכות בעניני הסיבה בפסח -

פרקדן

שוכב על גבו ופניו כלפי מעלה

לא שמיה הסיבה!

הסיבת ימין לא שמיה הסיבה!

שהרי צריך לאכול ביד ימינו.

ולא עוד

שהפרקדן לא יצא ידי הסיבה, אלא שאף אסור לאכול כן,

שמא יקדים קנה לושט

. שמתוך שצוארו מוטה לאחור נפתח הכובע הסותם את פי הקנה והקנה מתרומם,

ויבא לידי סכנה

. שהאוכל עלול לחדור לקנה ויחנק.

אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה!

שאימת בעלה עליה וכפופה לו.

ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה.

בן אצל אביו בעי הסיבה!

שאינו כפוף כל כך לאביו.

איבעיא להו: תלמיד אצל רבו, מאי?

האם צריך הסיבה.

תא שמע

: דאמר

אביי: כי הוינן בי מר

כשהיינו בליל הסדר אצל רבה

זגינן אבירכי דהדדי

, כל אחד היה נשען על ברכי חבירו כדי לקיים מצות הסיבה.

כי אתינן לבי רב יוסף

לאחר מכן, כשרב יוסף מלך והיינו אצלו בליל הסדר.

אמר לן: לא צריכתו

להסב, שהרי

מורא רבך כמורא שמים!

ואין זה דרך ארץ להסב בפני רבו.

מיתיבי

: תניא:

עם הכל אדם מיסב, ואפילו תלמיד אצל רבו.

וקשיא לרב יוסף שפוטר תלמיד אצל רבו מהסיבה?

ומשנינן:

כי תניא ההיא

דצריך הסיבה, לא בתלמיד שלומד תורה מפי רבו, אלא

בשוליא דנגרי,

תלמידו של הנגר, שמלמדו אומנות.

איבעיא להו: שמש

שמשמש בסעודה -

מאי,

מהו שיסב?

תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב

-

יצא.

ודייקינן:

"מיסב", אין.

דוקא אז יצא. אבל

לא מיסב

-

לא

יצא.

שמע מינה

: שמש

בעי הסיבה.

ומסקינן:

שמע מינה!