Nidá 63b — o Talmud em português

ומתרצת הגמרא:

אמר עולא בריה דרב עלאי

: שמדברת המשנה

בשופעת דם טמא מתוך דם טהור

. והיינו, שיש לה רגילות לראות דם טהור כגון שצבעו ירוק או לבן לפני ראיית הדם הטמא, וזו היא קביעות וסתה: לראות דם טמא לאחר שהיא רואה דם טהור, ולכן דיה שעתה שתטמא טהרות רק מתחילת ראיית הדם הטמא.

שנינו במשנה:

וכמין צמרמורת

אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן.

ודנה הגמרא: "

וכן כיוצא בהן"

-

לאתויי מאי?

אמר רבה בר עולא: לאתויי אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה ורתתת וגוסה

[מגהקת].

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הרי אמרו

[מסורת היתה בידי שמואל שיש שיטה של חכמים, שאמרו]:

לימים,

לקביעות וסת הימים - מספיק

שנים

ימים , שכשתחזור ותראה פעם נוספת באותו תאריך, נקבע הוסת.

לוסתות

הגוף די בראיה

אחת

בלבד .

אך, מאידך,

למה שלא מנו חכמים

במשנה בתורת וסת הגוף - צריך שיקרו

שלשה

פעמים כדי לקובעם .

והסתפק שמואל:

"למה שלא מנו חכמים"

-

לאתויי מאי?

אמר רב יוסף: לאתויי ראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה ורותתת וגוסה,

שלא מנו אותה חכמים במשנת וסתות הגוף, ולפיכך צריכה לשלש בווסת הזאת כדי לקובעה.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

מאי קא משמע לן

[והכוונה בביטוי זה, כאן, היא - מאי קאמר לן]?

והרי

מתניתין היא, דהא פירשה רבה בר עולא

להאמור במשנה "וכן כיוצא בהן" שבא התנא ללמדנו על אשה שראשה כבד ורותתת וגוסה. ואם כן, וסת זו היא בכלל הוסתות שמנו חכמים. ולפי שיטת החכמים שהביא שמואל - דיה בפעם אחת בלבד!?

אלא, אמר אביי

: שמואל שאמר בשיטת חכמים ש"למה שלא מנו חכמים" צריך ג' פעמים, כוונתו היא

לאתויי

וסת שנקבעת על ידי ש

אכלה שום וראתה

בצורה שכזאת שלש פעמים, או,

ואכלה בצלים

שלש פעמים

וראתה,

וכן

כססה פלפלים וראתה

.

[וחידושה של וסת זאת הוא בכך שהיא אינה נובעת מטבע האשה אלא ממעשיה , שכל עוד לא תאכל שום או פלפלים היא לא תראה מצד טבע גופה, ולכן צריכה לקבעה בשלש פעמים].

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא

שאמר שמואל "לימים שנים לוסתות אחד".

אמר ליה אביי לרב יוסף: את אמריתה ניהלן, ואהא אמריתה ניהלן,

על המשנה הבאה [בסוף העמוד]:

"

היתה למודה לראות רואה יום חמשה עשר, ושינתה

להיות רואה

ליום עשרים, זה וזה אסורין,

שצריכה לחשוש גם ליום ט"ו הקבוע לה וגם ליום כ' שבו ראתה באחרונה . ואם ראתה

שלש פעמים ליום עשרים

-

הותר יום חמשה עשר,

שאינה צריכה לחשוש לו עוד,

וקבעה יום עשרים

בלבד בתור יום וסתה, משום

שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים".

ולפיכך צריכה לראות שלש פעמים ביום עשרים כדי שישתנה וסתה מיום ט"ו ליום כ'.

ואמרת לן עלה

:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי רבי גמליאל בר רבי שאמר משום רבי שמעון בן גמליאל

שקביעת וסת היא לפחות בג' פעמים.

אבל חכמים

חולקים

ואומרים

שאין צורך בקביעת וסת בג' פעמים, וממילא גם לשינוי וסת אין צורך בג' פעמים, אלא: אם

ראתה

פעם אחת, קבעה וסת

ואינה צריכה לא לשנות

פעם נוספת

ולא לשלש!

ואמרינן לך

: אם

"לשנות" אמרת לן

שאינה צריכה, משום שקובעת וסת בפעם אחת -

"לשלש" מיבעיא?!

ואמרת לן

: מה שאמרתי "אינה צריכה

לשנות"

-

בוסתות

הגוף [כפיהוק וכדומה] משום שקובעת אותן בפעם אחת. ומה שאמרתי ו"אינה צריכה

לשלש

" -

ב

וסתות ה

ימים,

משום שקובעת אותן בפעמיים .

ושואלת הגמרא:

ונימא

על דברי המשנה שצריכה לקבוע וסת בג' פעמים,

זו דברי רבן שמעון בן גמליאל"

הסובר בכל מקום שחזקה נקבעת רק בשלש פעמים וכן נפסקת הלכה כמותו בכל מקום. ומדוע הוצרך שמואל לומר בענין הוסת "זו דברי רבי גמליאל בר רבי שאמר משום רשב"ג"?

הא קא משמע לן שמואל

-

דרבי גמליאל ברבי כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה

.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת שאשה שיש לה וסת הגוף דיה שעתה ואינה מטמאת טהרות למפרע, ומבארת המשנה:

היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות

: שהיתה רגילה לראות דם עם תחלת הפיהוק או הצמרמורת, הרי -

כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות, טמאות.

ששעת וסתה נקבעה בתחילת וסת הגוף, ולכן טמאות כל הטהרות שנגעה בהן מעת תחילת וסת הגוף, על אף שראתה את הדם רק לאחר זמן .

אבל אם היתה למודה לראות דם רק

בסוף הוסתות

של וסת הגוף, הרי -

כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות, טהורות.

ששעת וסתה נקבע לסוף וסת הגוף בלבד, ולכן אין לחוש לטהרות שנעשו על ידה במשך זמן הוסת.

והלכה זאת נוהגת גם ביחס לתשמיש, ששעת הוסת נקבעת לפי לימודה לראות - בתחילת וסת הגוף או בסופו [בווסת הגוף לא נאסר היום כולו אלא רק הזמן שמופיע בו וסת הגוף, ובזמן הזה עצמו נקבעת שעת הוסת לפי לימודה לראות בו, בתחלתו או בסופו] .

ולא רק בוסת הגוף נקבע הוסת לשעת הוסת בלבד, ואינה מטמאה או נאסרת במשך היום כולו, אלא -

רבי יוסי אומר: אף ימים ושעות וסתות!

שגם בוסת הימים, כגון בוסת ההפלגה או בוסת החודש, אם תקבע לראות בשעה קבועה אסורה לבעלה רק באותה שעה ולא בכל היום.

ולמשל:

היתה למודה לראות עם הנץ החמה

-

אינה אסורה אלא עם הנץ החמה,

ומותרת בשעות הלילה שלפניו. וכן מותרת בשעות שלאחר הנץ, אם לא ראתה עדיין כהרגלה.

רבי יהודה אומר

: היתה למודה לראות עם הנץ החמה רק

כל היום

-

שלה!

שאינה נאסרת בשעות היום, והוא "שלה" שמותרת בו, אבל בלילה הקודם אסורה בכולו. שכיון שראתה בלילה ['עם הנץ' פירשו בסוף הלילה בסמוך לנץ] הרי כל הלילה הוא "עונת הוסת". והוא הדין אם היתה רואה ביום, שאסורה לרבי יהודה ביום ומותרת בלילה. [ובוסת הגוף מודה רבי יהודה] . ולמחרת, למרות שהוא זמן מועט בלבד לאחר שעת וסתה אינה אסורה כלל. כי "עונת" הוסת האסורה היא רק ביום או בלילה בלבד.

גמרא:

במשנה מבוארת מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי ב"היתה למודה לראות עם הנץ".

ופרק זמן זה הוא זמן מוגדר של הנץ החמה ואינו שעה שלימה.

ושואלת הגמרא:

תנא: כיצד אמר רבי יוסי "ימים ושעות וסתות"

בקביעת וסת לשעות במשך שאר שעות היום?

ומבארת הגמרא:

היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים ומשש שעות לשש שעות

הרי נקבע וסתה לשעה הששית ביום העשרים .

הגיע יום עשרים ולא ראתה

בתחילתו,

אסורה לשמש כל שש שעות ראשונות, דברי רבי יהודה,

משום שדורשים מ"והזרתם" שחייבין ישראל לפרוש מנשותיהם סמוך לוסת .

ורבי יוסי מתיר עד שש שעות,

דהיינו - עד תחלת שעה ששית.

וחוששת בשש שעות

במשך השעה הששית כולה שהיא שעת וסתה.

עברו שש שעות ולא ראתה

-

אסורה לשמש כל היום כולו, דברי רבי יהודה

, וגם אם בדקה את עצמה בשעת הוסת ונמצאת טהורה, ויודעת שלא ראתה כהרגלה אסורה, משום שאיסור עונה הסמוכה לוסת הוא במשך היום כולו.

ורבי יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה

דהיינו מתחלת השעה השביעית והיתר זה הוא גם ביחס לטהרות שמותרת לעסוק בהם אחר שעברה שעת הוסת ובדקה ומצאה טהורה.

שנינו במשנה:

היתה למודה

לראות בנץ החמה, רבי יהודה אומר: כל היום - שלה.

ומקשה הגמרא:

והתניא: רבי יהודה אומר: כל הלילה שלה,

ואסורה רק בסוף הלילה, בשעת הנץ. וכמו כן ביום הבא אחריו. אך מותרת בשעות הלילה שלפני הנץ.

ומתרצינן:

לא קשיא

.

הא

שמותרת בלילה,

דרגילה לראות בתחילת יממא

שכיון שהראיה היתה ביום, נאסר היום.

והא

שמותרת ביום ואסורה בלילה,

דרגילה לראות בסוף ליליא,

שגם הרגע האחרון של הלילה עדין נחשב ללילה .

תני חדא: רבי יהודה אוסרה לפני וסתה ומתירה אחר וסתה

.

ותניא אידך

: רבי יהודה

אוסרה לאחר וסתה ומתירה לפני וסתה.

ולא קשיא

.

הא

שאוסרה לפני וסתה -

דרגילה למחזי בסוף ליליא

, ואוסרה מתחילתו.

הא

שאוסרה אחר וסתה -

דרגילה למחזי בתחלת יממא

, ולכן אוסרה מתחילתו ועד סופו. [והוא הדין אם רגילה לראות בתחילת הלילה שאסורה לאחר וסתה, וברגילה לראות בסוף היום שאסורה לפני וסתה].

אמר רבא: הלכה כרבי יהודה

שאסורה כל העונה.

ופרכינן:

ומי אמר רבא הכי?

והתניא "והזרתם את בני ישראל מטומאתם"

-

מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן.

וכמה?

אמר רבא: עונה.

מאי לאו, עונה אחריתי!

שחייבים לפרוש בעונה שלפני עונת הוסת?

ודוחה הגמרא:

לא

.

אותה עונה!

ומקשה הגמרא:

ותרתי

פעמים שפסק רבא שחייבת לפרושה עונה אחת

למה לי?

ומתרצת:

צריכא: דאי אשמועינן הא

שהלכה כרבי יהודה במשנתנו,

הוה אמינא לטהרות

. שהיה מקום לומר שמחלוקתם של רבי יהודה ורבי יוסי היא רק ביחס לטהרות שהחמירו בדינם ביותר .

אבל לבעלה, לא,

שסבר שמותרת בעונת הוסת ואינה אסורה אלא בשעת הוסת כרבי יוסי.

ואי מההיא

דרבי ירמיה

הוה אמינא "סמוך לוסתה"

שאסר רבי ירמיה

היינו עונה אחריתי. קא משמע לן

שאסורה

אותה עונה

בלבד בין לבעלה ובין לטהרות.

מתניתין:

היתה למודה להיות רואה

כל

יום ט"ו

מטבילתה [דהיינו בהפרשים של כ"ב יום בין ראיה לראיה ,

ושינתה

את וסתה, פעם אחת,

להיות רואה ליום כ'

מהטבילה [שהוא יום כ"ז מהראיה], הרי

זה וזה אסורין,

שבחודש הבא חוששת ליום ט"ו ואם לא ראתה בו חוששת גם ליום כ' .

שינתה פעמיים ליום כ',

שגם הראיה הבאה היתה רק אחרי כ' יום ולא ביום הקבוע לוסתה, שהוא ביום הט"ו,

זה וזה אסורין,

שעדיין חוששת בפעם הבאה לשני הימים.

שינתה ג' פעמים ליום כ'

-

הותר

יום

ט"ו

.

וקבעה לה

וסת חדשה ל

יום כ',

ואסורה ביום זה בכל הפעמים הבאות עד שתעקרנו בג' פעמים.

וזאת, משום -

שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת

הקבוע

עד שתעקר ממנה ג' פעמים

134 .