Nidá 50b — o Talmud em português

ומבארינן:

קסבר

רבי יוחנן "

מחשבת חיבור

" שחשב על העולשין כשהם עדיין מחוברים,

לא שמה מחשבה

לשנות אותם ממאכל בהמה למאכל אדם.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא

בדומה לכך,

י"ג דברים נאמר בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהם

:

צריכה מחשבה

לאוכלה, כדי שיהיה לה שם אוכל ותטמא,

ואינה צריכה הכשר

. דהיינו אין צורך שיבואו עליה מים כדי שתהיה ראויה לקבל טומאה ולטמאות מאכלים אחרים בטומאת אוכלים. ואף יותר מכן, אין צורך שיגע בה שרץ כדי שתהיה טמאה בטומאת אוכלים, שכיון שסופה שתטמא טומאה חמורה כשיאכלו אותה [שיטמאו אפילו בגדיו של האוכל אותה), הרי היא מטמאה טומאת אוכלים עצמית, אפילו אם לא יגע בה שרץ.

ומזה ששנינו שצריכה נבלת עוף טהור מחשבה לאוכלה, על אף שבהיותה בחיים היא עומדת לאכילה, שהרי חושב לשחוט העוף ולאכלו,

אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה

משום שבאותה שעה שהיא בחיים אין היא ראויה לקבל טומאת אוכלים.

הכא נמי

, במחשב על עולשין שזרען לבהמה שיהיו למאכל אדם,

מחשבת חיבור לא שמה מחשבה

, כי בהיותם מחוברים לקרקע הם אינם ראויים לקבל טומאת אוכלים, ולפיכך צריך לחזור ולחשוב עליהם לאכילה לאחר שנתלשו.

רבי זירא אמר

: לעולם מחשבת חיים שמה מחשבה ואין נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה לאחר שנתנבלה, שהרי עומדת היא מחיים לאכילה.

אלא

הכא

מדובר

בגוזל שנפל מן הרום

[עוף הפקר שלא ראינוהו מקודם ונפל מלמעלה]

עסקינן, דלא הוה קמן

[לפני שמת]

דלחשוב עליה

מחיים לאכילה, ולפיכך צריך עתה מחשבה לאכילה.

אמר ליה אביי

לרבי זירא:

תרנגולת שביבנה

[שלקמן מבואר שטימאוה על ידי מחשבה משנתנבלה] שהיא עוף מזומן והיתה לפנינו מחיים,

מאי איכא למימר?

מדוע הצריכו מחשבה לאוכלה אחרי שהתנבלה?

אלא, מוכח שכל נבלת עוף טהור צריכה מחשבה אחרי שמתה משום שאינה ראויה לקבל טומאה מחיים. והמחשבה שחשבו עליה מחיים לא מועילה.

אמר ליה

רבי זירא: שם

תרנגול ברא

[תרנגול הבר]

הוה

. ולפיכך לא היה מזומן מחיים לאכילה.

אחיכו עליה

: לגלגו עליו תלמידי אביי שהרי

תרנגול ברא, עוף טמא הוא

.

ועוף טמא מי קמטמא

בבית הבליעה [שחידוש זה שבעת האכילה, בהיותו בבית הבליעה, הוא מטמא טומאה חמורה, נאמר רק בנבלת עוף טהור]. ולקמן בתרנגולת שביבנה מדובר גם ביחס לטומאת בית הבליעה. וזה לא יתכן בתרנגול הבר!?

אמר להו אביי

לאלו שלגלגו על האוקימתא של רבי זירא בתרנגול הבר:

גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה!

אלא תתעמקו בדבריו ותבינו כוונתו.

כי כוונתו של רבי זירא היתה

בתרנגולת

[רגילה]

שמרדה

בבעליה ויצאה למדבר וגידלה בו אפרוחים ואחד מהאפרוחים הללו חזר ונפל כאן ולפיכך צריך מחשבה לאכילה, שהרי בהיותו במדבר הוא לא היה מזומן לאכילת אדם. שאף אחד לא חשב עליו,

ומאי

כוונת "תרנגול

ברא

" שאמר רבי זירא,

דאיבראי ממרה

[שמרדה באדוניה וברחה למדבר].

רב פפא אמר

: תרנגולת שביבנה,

תרנגולתא דאגמא הואי

, ולפיכך צריכה מחשבה משום שאינה מזומנת לאכילה.

רב פפא לטעמיה, דאמר רב פפא: תרנגול דאגמא אסור

משום שהוא מין טמא.

תרנגולתא דאגמא שריא

שהרי הוא מין טהור [ואין מדובר בזכר ונקבה אלא בשני מינים שונים , הקרויים כך].

וסימניך,

להבדיל בין הסוג הטהור לטמא,

עמוני ולא עמונית

[תרנגול דאגמא דהיינו המין הנקרא בלשון זכר כמו עמוני אסור ולא תרנגולתא דאגמא שנקראת בלשון נקיבה כמו עמונית].

דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא אסירא

[וחולק על כך פפא] משום ש

חזיוה רבנן דדרסה ואכלה

ודריסה זאת היא אחד מסימני עוף טמא.

והיינו

"

גירותא

" המבוארת בגמרא שהוא עוף טמא.

תנו רבנן: גוזל

של עוף טהור

שנפל לגת

של יין ומת בו,

וחשב עליו להעלותו

כדי לתתו

לכותי

שיאכלנו הרי הוא

טמא

טומאת אוכלין. אבל אם חשב לתתו

לכלב

הרי הוא

טהור

מטומאת אוכלין שהרי משמת לא חשבו עליו למאכל אדם, אם לא שחשב עליו לתתו לכותי.

רבי יוחנן בן נורי אומר: אף

אם חשב לתתו

לכלב

הרי הוא

טמא

טומאת אוכלים, משום שמצד עצמו הוא ראוי לאכילת אדם ולא צריך מחשבה לאכילה כדי לטמאותו בטומאת אוכלים. ולדעת רבי יוחנן הוא טמא אפילו אם לא חשב עליו כלל, לא לאדם ואף לא לכלב.

אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר

שמטמא אף בלא מחשבה:

אם מטמא

נבלת עוף טהור

טומאה חמורה

[באכילתו בבית הבליעה, שמטמא את בגדי האוכל]

שלא במחשבה

, אפילו אם לא חשב עליה לאכילה [וכגון שלא ידע שמה שהוא אוכל זה נבלת עוף טהור, ולפיכך לא החשיב אותו במחשבתו לעשותו לדבר מאכל],

לא יטמא

נבלת עוף טמא

טומאה

של אוכלים שהיא

קלה

שמטמא רק אוכלים ומשקים

שלא במחשבה!?

אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך, תאמר בטומאה קלה, שכן יורדת לכך!

ובהמשך תבאר הגמרא את משמעות הדברים.

אמר להן: תרנגולת שביבנה תוכיח, שיורדת לכך

וכמו שיבואר בגמרא בהמשך,

וטמאוה שלא במחשבה

.

אמרו לו: משם ראיה? כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה.

ודנה הגמרא:

במאי עסקינן?

אילימא בכרכים

שיש שם הרבה אנשים ונמצאים ביניהם אנשים האוכלים כל דבר,

למה לה מחשבה?

והתנן: נבלת בהמה טהורה

, ש

בכל מקום

היא עומדת לאכילה,

ו

כן

נבלת עוף טהור והחלב בכרכים

, ששם יש להם אנשים שאוכלים אותם

אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר!

אלא

מדובר

בכפרים

, שאין בהם אנשים רבים ואין נבלת עוף טהור וחלבים עומדים בהם מן הסתם לאכילה.

ופרכינן:

ומי איכא למאן דאמר ד

נבלת עוף טהור בכפרים

לא בעיא מחשבה?

והתנן: נבלת בהמה טמאה בכל מקום

שאינה עומדת מן הסתם לאכילה [ואינה מטמאה טומאת אוכלים. ועל אף שמטמאה בתורת נבלה, יש נפקא מינה כשהיא פחות מכביצה שאז אינה יכולה להצטרף לאוכלים אחרים להשלים לשיעור ביצה שהוא השיעור לטומאת אוכלים],

ונבלת עוף טהור בכפרים, צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר

[משום שסופה לטמא טומאה חמורה].

אמר רבי זעירא בר חנינא: לעולם, בכרך, ו

בכל זאת צריכה לרבנן מחשבה כי

גתו מאסתו

שנהיה מאוס מהנפילה ליין

ועשאתו ככפר

שאין לו מן הסתם אוכלים.

והשתא מבארינן לפלוגתייהו:

אמר רבי יוחנן בן נורי: קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה, לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה?

אמרו לו: לא, אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך.

ודנה הגמרא:

מאי

"

אינה יורדת לכך

"?