Nidá 43b — o Talmud em português

וירדה וטבלה

לגירותה, ואחר כך הטילה את מי הרגלים [שנעקרו קודם],

מהו?

והספק הוא: גם

אם תימצי לומר בתר עקירה אזלינן אף על גב דמצי נקיט להו

[אפילו לצד שבישראלית היא נטמאת באופן הזה אם טבלה בין עקירה להטלת מים],

הני מילי ישראלית, דטמאה דאורייתא. אבל עובדת כוכבים זבה, דטמאה

רק מ

דרבנן,

אימא

לא

גזרו עליה למיזל בתר עקירה.

או דילמא לא שנא

גיורת מישראלית. וכיון שנעקרו מימי רגליה לפני טבילתה ויצאו לאחר מכן, הרי היא מטמאה.

ומסקינן:

תיקו!

שנינו במשנה: הזב ובעל קרי

מטמאין בכל שהן.

אמר שמואל: זב צריך

שיהיה בזובו שיעור לפחות

כחתימת פי האמה

כדי שיטמא

. שנאמר "או החתים בשרו מזובו",

שמשמעותו - שהזוב יחתים את מקום יציאתו מבשרו, והיינו פי האמה.

ומקשה הגמרא:

והאנן תנן

: הזב ובעל קרי

מטמאין בכל שהן?

ומתרצת הגמרא:

הוא

[שמואל]

דאמר כרבי נתן

49 .

דתניא: רבי נתן אומר משום רבי ישמעאל: זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו.

מאי טעמא דרבי ישמעאל?

דאמר קרא "או החתים בשרו מזובו".

ורבנן

, הסוברים שאפילו כל שהוא זוב מטמא, מה הם למדו מהפסוק "או החתים"?

ההוא

קרא

מבעי ליה

לחדש לנו שרק זוב

לח

[היכול לחתום פי האמה]

מטמא.

ואינו מטמא

זוב

יבש,

שאינו חותם פי האמה, כי בהתייבשו הוא נופל.

ורבי ישמעאל,

מנין לו שזוב יבש אינו מטמא?

ההוא,

הדין שרק זוב לח מטמא,

מ"רר" נפקא,

דמשמע לח ולא יבש.

ורבנן,

מה הם דורשים מהפסוק "רר"?

ההוא

קרא לא בא ללמדנו שצריך זוב לח, אלא

למנינא הוא דאתא,

ללמדנו על מנין הראיות המטמאות את הזב. וכמו שדרשו את הפסוק בזב "וזאת תהיה טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו", ודורשים:

"זובו"

-

חדא.

"רר בשרו"

-

תרי.

"את זובו"

-

תלת.

לימד

הכתוב

על זב בעל שלש ראיות, שחייב בק רבן.

ומסיפא דקרא, דכתיב "

או החתים בשרו מזובו,

טומאתו היא", דורשים שגם אם לא ראה "זוב שלם" של שלש ראיות, אלא רק

טמא "מקצת" זובו,

כלומר, שלא ראה שלש ראיות אלא שתיים בלבד, הרי הוא

טמא.

לימד

הכתוב

על זב בעל שתי ראיות

-

שמטמא משכב ומושב

[אך אינו מביא קרבן].

ורבי ישמעאל,

שדורש את הפסוק "רר" שרק לח מטמא ולא יבש,

מנינא

של שלשת ראיות הזב לחיוב קרבן,

מנא ליה?

נפקא ליה מדרבי סימאי.

דתניא: רבי סימאי אומר: מנה הכתוב

בפסוק הראשון בפרשת זבים

שתים

ראיות בלבד, שנאמר "איש איש כי יהיה -

א. זב מבשרו,

ב. זובו טמא הוא".

וקראו

הכתוב "

טמא"

לאחר שתי ראיות בלבד.

ואילו לאחר מכן, בפסוק הבא, מנה הכתוב

שלש

ראיות,

ו

רק אז

קראו טמא.

א. "וזאת תהיה טומאתו

בזובו.

ב. רר בשרו את

זובו.

ג. או החתים בשרו

מזובו".

הא כיצד

ניישב את הסתירה, אם נחשב טמא אחרי שתי ראיות או אחרי שלש?

שתים

ראיות

לטומאה, ושלש

ראיות

ל

חייב את הזב

קרבן

.

ולמאן

[רבנן לעיל]

דנפקא ליה תרוייהו,

גם לטומאה גם לקרבן,

מ"זאת תהיה טומאתו בזובו,

רר בשרו את זובו" [שהוא הפסוק השני], קרא קמא ד

"איש איש כי יהיה זב מבשרו", מאי עביד ליה?

מבעי ליה

ללמדנו שאינו מטמא

עד שיצא מבשרו.

וסיפא דקרא קמא דכתיב

"זובו טמא", למה לי?

לימד על הזוב

[הטיפה עצמה]

שהוא טמא,

מלבד מה שהוא מטמא את האדם בראיה.

ועתה הגמרא חוזרת לדון במה שאומרת המשנה, שבעל קרי מטמא בכל שהוא.

אמר רב חנילאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: שכבת זרע

שיעורה:

לרואה

את שכבת הזרע [כלומר שיוצא מגופו],

במשהו.

לנוגע בה,

בטיפה עצמה

, בכעדשה.

ומקשה הגמרא:

והאנן "מטמאין בכל שהוא", תנן.

מאי לאו, לנוגע

בה תנן, ואמאי אמר רב חנילאי ששיעורה בכעדשה?

ומתרצת הגמרא: המשנה

לא

מדברת על נוגע. אלא

לרואה

תנן. שרואה מטמא בכל שהוא, אבל הנוגע, שיעורו בכעדשה.

תא שמע: חומר בשכבת זרע מבשרץ, וחומר בשרץ מבשכבת זרע

:

חומר בשרץ

-

שהשרץ אין חלוקה טומאתו,

שכל שרץ מטמא, בין קטן בין גדול.

מה שאין כן בשכבת זרע,

שאין מטמאה אלא ביוצאת מאדם גדול, אבל קטן פחות מגיל תשע אין לו קרי.

חומר בשכבת זרע

-

שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא, מה שאין כן בשרץ.

מאי לאו,

הא דאיתא בברייתא חומר בשכבת זרע משרץ שהיא מטמאה בכל שהוא, הוא

לנוגע.

וקשה על רב חנילאי, הסובר שהנוגע בשכבת זרע נטמא רק בכעדשה.

ומתרצת הגמרא:

לא.

החומר הוא ביחס

לרואה,

ששיעורו בכל שהוא.

אלא דאכתי תקשי:

והא דומיא דשרץ קתני,

ששכבת זרע חמורה משרץ,

מה שרץ

נאמר שיעורו בכעדשה

בנגיעה, אף שכבת זרע

שיעורה בכל שהוא

בנגיעה!?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב אדא בר אהבה: "שום שרץ" קתני, ו"שום שכבת זרע" קתני.

שהתנא לא השווה אותם לצורת הטומאה, אלא שנה לנו שיש חומר בשכבת זרע משרץ, ששכבת זרע מטמאה בראיה בכל שהוא ואילו בשרץ לא מצינו לטומאתו, שהיא רק במגע, שיעור כל שהוא פחות מכעדשה.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

שרץ לא מטמא

בשום פנים

במשהו?

והא אנן תנן: האברים

[של מת או נבלה או שרץ]

אין להם שיעור

לטומאתם, ואפילו יש באברים

פחות מכזית בשר המת, ופחות מכזית בשר נבילה, ופחות מכזית מכעדשה מן השרץ

מטמאים, כל אחד בטומאה שלו .

ואם כן, כיצד שנה התנא לעיל שלא תיתכן טומאה בשרץ בפחות מכעדשה?

ומתרצת הגמרא:

שאני אבר, דכוליה

אבר בשלמותו -

במקום עדשה קאי!

שחשיבות אבר שלם הוא כחשיבות עדשה, ולכן אמר התנא שלא מצינו בשרץ טומאה בלי חשיבות של עדשה. אבל שכבת זרע מטמאת גם בלי חשיבות של עדשה.

תדע שחשיבות האבר הוא בשלימותו,

דהא אילו חסר פורתא אבר

-

מי קמטמיא?

כי כאשר אבר קטן הוא בשיעור פחות מכעדשה, הוא אינו מטמא אלא בשלימותו, ומתוך שלימות זו הוא חשוב כעדשה .

וחוזרת הגמרא להסבר הברייתא:

שכבת זרע דחלוקה טומאתו

-

מאי היא?

אילימא

שהחלוקה היא

בין ישראל לנכרים,

שהנכרי אינו מטמא בטומאת קרי.

לא יתכן. כי

הכי נמי איכא

מצינו חלוקה כזאת בשרץ. שיש

עכבר דים

שאינו מטמא,

ועכבר דיבשה

שמטמא.

אלא

כוונת התנא היא שאין בשרץ חלוקה

בין קטן לגדול.

שכל שרץ מטמא, מה שאין כן בשכבת זרע, שלקטן אין טומאת קרי.

אמר רב פפא

: דינו של רב חנילאי ששכבת זרע מטמאת בכעדשה ולא בכל שהוא, הוא

כתנאי,

נחלקו תנאים בדבר: דתניא:

מנין לרבות נוגע בשכבת זרע

שאינה מטמאת אלא את הנוגע בה בכעדשה?

תלמוד לומר "או איש"

[וסובר רב פפא שמדובר בפסוק "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא"].

והיות

ופליגי תנאי בעלמא,

במחלוקת כללית עקרונית,

דאיכא דאמרי,

בכל מקום שלומדים דין אחד מדין אחר [על ידי גזירה שווה או היקש או במה מצינו]

דון מינה ומינה,

עלינו להשוות לגמרי את הדין הנלמד לדין המלמד, וכל הפרטים שיש במלמד יהיו בנלמד

. ואיכא

תנאי

דאמרי,

אמנם את עיקר הדין

דון מינה,

אבל לא לגמרי, אלא את שאר הפרטים של הדין

אוקי באתרה,

נלמד ממקומו.

הרי גם כאן תהיה את אותה מחלוקת תנאים:

למאן דאמר דון מינה ומינה,

נשווה דין שכבת זרע לשרץ לגמרי, ונאמר, דון מינה:

מה שרץ

מטמא

בנגיעה, אף שכבת זרע

מטמאת

בנגיעה.

ונמשיך ונדון גם את שאר הפרטים,

ומינה: מה שרץ

שיעור טומאתו

בכעדשה, אף שכבת זרע

אינה מטמאה אלא

בכע דשה.

ולמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא,

אמנם דון מינה:

מה שרץ

מטמא

בנגיעה, אף שכבת זרע

מטמאת

בנגיעה,

אבל,

ואוקי באתרא,

את שאר הפרטים והצורה ששכבת זרע מטמאה בנגיעה נלמד ממקומו [והיינו משכבת זרע עצמו] ולא מהלמד [שרץ],

מה שכבת זרע

מטמאה

לרואה

אותה בטומאת קרי

במשהו, אף לנוגע

בה הרי היא מטמאה אותו בטומאת מגע

במשהו

53 .

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא: ממאי דמ"או איש"

האמור בפרשה

דשרץ קמרבי ליה

תנא דברייתא, ונתלה את הדין בפלוגתא דתנאי אי דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא?

דילמא מ"או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" קמרבי ליה

שנטמא בנגיעה בדומה לראיה.

ודכולי עלמא

סברי הכא

דון מינה ומינה,

ויש לו את כל דיני שכבת זרע, שהרי זה לימוד מדין שכבת זרע אחד למשנהו, כמו שרואה מטמא בכל שהוא, אף נוגע.

שיילנהו ל"תנאי"

[האמוראים השונים את הברייתות] על איזה פסוק שנו את הברייתא.

איכא דתני,

שנו שהברייתא מדברת על הפסוק של שרץ,

כרב פפא.

ואיכא דתני,

שנו שהברייתא מדברת על הפסוק של שכבת זרע,

כרב הונא בריה דרב נתן.

מתניתין:

מכאן עד סוף הפרק מפרטת המשנה את כל הדינים שחלים על האדם התלויים בגיל.

המשנה מתחילה למנות כמה דברים שנוהגים בכל גיל, משעת הלידה, אפילו בתינוק בן יומו. אבל בעובר שאינו בן יומו אין נוהגים הדינים האלו. ואלו הם:

תינוקת,

אפילו

בת יום אחד

שיצא ממנה דם נדות

, מטמאה בנדה.

תינוקת

בת י' ימים

שראתה דם ביום לידתה, ונהיית נדה למשך שבעה ימים, אם אחר כך ראתה דם בימים השמיני, התשיעי והעשירי ללידתה,

מטמאה בזיבה.

אבל לפני י' ימים אין אפשרות במציאות שתהיה זבה, מאחר וראיית דם בתחילה מטמאת אותה בשבעת ימי נידות, ורק אם רואה דם נוסף אחרי שבעת ימי הנדות, במשך שלשה ימים, היא נעשית זבה גדולה.

תינוק בן יום אחד

-

אם ראה זוב, אפילו ביומו הראשון,

מטמא בזיבה.

כי זכר מטמא בזיבה מיד ביום הראשון לראייתו

.

ו

אם היה התינוק מצורע, הרי הוא

מטמא בנגעים.

ו

אם נגע התינוק במת, או שהיה באהל המת, הרי הוא

מטמא בטמא מת.

וזוקק ליבום.

אם אחרי שנולד התינוק מת אחיו בלי להשאיר אחריו זרע, אסורה אשת אחיו המת להינשא עד שיגדל התינוק וייבם או יחלוץ לה.

ואם מת אביו של התינוק בלי זרע אחר, הרי תינוק זה

פוטר

את אמו

מהיבום,

אפילו מת התינוק בהיותו בן יומו, ובלבד שיהיה בן קיימא ולא נפל.

ומאכיל בתרומה.

בת ישראל הנשואה לכהן אוכלת בתרומה. ואם מת בעלה הכהן, הרי כל זמן שיש לה זרע מבעלה הכהן, עדיין היא אוכלת בתרומה.

אבל אם אין לה זרע מבעלה הכהן, היא שבה אל בית אביה הישראל, ואסורה לאכול בתרומה.

ופוסל מן התרומה.

בת כהן הנשואה לישראל, אסור לה לאכול תרומה אפילו אם מת בעלה, כל זמן שיש לה זרע מבעלה הישראל. אבל אם מת בעלה, ומת גם כל הזרע שנולד לה מבעלה הישראל, הרי היא שבה אל בית אביה הכהן ואוכלת בתרומה.