Versão em texto deste daf: original e tradução
Nidá 39b — o Talmud em português
Nidá 39b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Nidá 39b
ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו
במשנה שתיתכן קביעות וסת להפלגת ט"ו יום
, אלא
בהפלגת
ט"ו
יום
לטבילתה,
שרגילותה לראות דם ט"ו ימים מליל טבילתה,
שהן,
בתוספת שבעת ימי נדה שלפני הטבילה, הפלגת
כ"ב
יום
לראיתה.
וגם המשך המשנה, שאמרה "ושינתה ליום כ'", הכוונה היא ליום כ' לטבילתה,
ו
מתכוונת המשנה לומר שהיא
שינתה ליום כ"ז
לראייתה.
דהיינו, ששינתה ולא ראתה ביום כ"ב לראייתה, אלא איחרה חמשה ימים, וראתה ביום כ"ז לראייתה. ובמקרה כזה, כאשר היא חוששת אחר כך לוסתה הקבוע להפלגת כ"ב יום, והיא מונה כ"ב יום החל מיום כ"ב הקודם [שהיתה אמורה לראות בו את הראייה הקודמת], הרי היא מתחילה למנותו חמשה ימים לפני יום כ"ז [שראתה בו בפועל], ועוד שבעה עשר יום מיום ראייתה בפועל,
נמצא
, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי,
כאשר יחזרו ויבואו עשרים ושניים יום שהם פרק הזמן לחזרת יום הוסת הקבוע שצריכה לחשוש לו,
קיימא לה
יום הוסת הזה
בתוך
י"א
ימי זיבתה,
שהרי עד שמונה עשר יום מיום הראיה בפועל, הם ימי זיבה,
וקתני "זה וזה אסורין".
דהיינו, יום הפלגת כ"ב, שהוא זמן וסתה הקבוע, ויום הפלגת כ"ז, שניהם אסורים, על אף שיום כ"ב יוצא בימי זיבתה.
אלמא,
מוכח,
דחיישינן לה
לוסת בימי זיבה.
ומסבירה הגמרא:
וקסבר רב פפא
: שאת מנין
עשרין ותרתין
ימי ההפלגה שצריכה למנות כדי לחשוש ליום וסתה הקבוע,
מ
יום
עשרין ותרתין
, הקודם,
מנינן,
שהוא יום שהיתה אמורה לראות בו, ולא מונים את ימי ההפלגה מיום כ"ז שראתה בו בפועל.
ואילו
נדה ופתחה,
דהיינו קביעת היום שבו מתחיל המחזור של ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה,
מ
יום
עשרין וז' מנינן
את תחילת ז' ימי הנדה, משום שבו התחילה לראות דם בפועל, ודין ימי נדה מתחיל רק על ידי ראיית דם בפועל .
ולכך כשחוששת ליום וסתה הקבוע, ומונה כ"ב יום, מיום כ"ב שהיתה אמורה לראות בו, שהוא חמשה ימים לפני שראתה בפועל, ועוד שבעה עשר יום לאחר שראתה, נמצא שיום זה פוגע בתוך ימי זיבה, שהרי ימי הזיבה הם שמונה עשר יום אחרי ראייתה בפועל.
וכיון שנאמר במשנה שחוששים ליום זה, הוכיח מכאן רב פפא שחוששים ליום הוסת הפוגע בתוך ימי זיבה.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: ממאי,
מנין לך שכך מונים?
דלמא
את מנין ימי ההפלגה של וסתה הקבוע ל
עשרין ותרתין
יום,
נמי, מיום עשרין וז'
שראתה בו בפועל
מנינן,
ולא מיום כ"ב שהיתה אמורה לראות בו.
דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי,
כאשר חוזרים ובאים עשרים ושניים הימים, ומגיע יום הוסת שצריכה לחשוש לו,
קיימא לה בתוך ימי נדותה.
ואם כן, אין ראיה שחוששין לוסת בימי זיבה.
והכי נמי מסתברא
שיש למנות את ימי ההפלגה רק מיום הראיה בפועל, לפי שאין דרך המחזוריות של ימי ההפלגה להיות מחזוריות של ימים גרידא, אלא מחזוריות של הפלגת ימים מראיה בפועל לראיה בפועל.
דאי לא תימא הכי
שיש להתחיל למנות משעת הראיה בפועל,
האי תרנגולתא
שנוהגת להטיל ביצים בהפרשים קבועים,
דרמיא,
שמטילה ביצה
יומא
חדא,
וכבשה,
ונמנעת
יומא
חדא מלהטיל,
ו
שוב
רמיא יומא, וכבשה יומא.
ולאחר מכן שינתה את סדר קביעותה,
וכבשה תרי יומי
מלהטיל
, ורמיא חד יומא.
ויש לנו להסתפק מעתה, האם
כי הדרה נקטה,
לכשתחזור לקביעותה להטיל יום ולהמנע יום, האם
כדלקמיה נקטה או כדמעיקרא נקטה?
כגון שביום ראשון הטילה וביום שני לא הטילה, וביום שלישי הטילה וביום רביעי לא הטילה, וביום חמישי שינתה מקביעותה ולא הטילה, וביום שישי הטילה.
האם בשבת היא לא תטיל, שהרי כך הוא קביעותה להמנע יום אחד מיום ההטלה בפועל,
או שמא היא תטיל גם בשבת, ותמנע מלהטיל ביום ראשון, שבכך היא תחזור למחזוריות הקודמת, שלפיה היא עמדה להטיל בשבת ולהמנע ביום ראשון.
על כרחך כדלקמיה נקטה!
שכן הוא דרך המחזוריות להמשיך את המחזוריות מזמן המעשה בפועל, ולא מהזמן שהיתה ראויה לו מתחילה. ולכן, הוא הדין באשה, עליה למנות את מחזור וסתה משעת הראיה בפועל.
אמר ליה רב פפא: אלא הא דאמר ריש לקיש: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה,
ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה. ורבי יוחנן אמר: אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה.
ומדייק רב פפא:
היכי דמי
קביעות וסת בימי נדותה אליבא דרבי יוחנן? בהכרח לא מדובר כשכל הראיות היו בימי נדותה, כי באופן זה הרי כולם מודים שאינה קובעת, כמבואר בגמרא לעיל א א [ונתבאר בתוס' ד"ה אלמא].
אלא
לאו,
ודאי מדובר כשלא כל הראיות היו בימי נדה, ו
כגון דחזאי
: א. פעם ראשונה ב
ריש ירחא,
שהוא יום א' בחודש,
ו
ראתה פעם נוספת בתוך שבעת ימי נדותה ב
חמשא בירחא,
שהוא יום ה' בחודש.
ב.
ו
שוב ראתה בחודש השני ב
ריש ירחא, ו
חזרה לראות בימי נדותה ב
חמשא בירחא.
ג.
והשתא,
בחודש השלישי,
חזאי בחמשא בירחא. ובריש ירחא לא חזאי.
ומדובר בוסת לימי החודש, ולא בוסת להפלגת ימים -
ו
על מקרה זה
קאמר
רבי יוחנן,
אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה.
דהיינו, שנקבע לה וסת לה' בחודש, על אף שבפעם השלישית שראתה בה' בחודש שאז נקבע הוסת, לא היתה הראייה בימי נדותה, שהרי לא ראתה בו בא' בחודש, אף על פי כן קרי ליה רבי יוחנן קביעות וסת בימי נדות. ומשמע שאף הראיה השלישית שבה נקבע הוסת היא נחשבת כראיה בתוך ימי נדה.
אלמא,
כיון שהיה לה קביעות של וסת לראש חודש, לכך אף שבחודש השלישי לא ראתה בראש חודש, בכל אופן
מריש ירחא מנינא
ל"ימי הנדות", כאילו שראתה בו, ולכך אנו קוראים לראיית ה' בירחא ראייה בתוך ימי נדות
.
והוכיח מזה רב פפא שהוא הדין לענין וסת הפלגה, מונים את ימי ההפלגה מיום שהיתה אמורה לראות בו, אף שלא ראתה בו בפועל.
אמר ליה
רב הונא בריה דרב יהושע:
לא
באופן הזה מדובר כאן. אלא
הכי אמר רבי יוחנן
: אשה קובעת וסת בתוך ימי נדותה,
כגון דחזאי
:
א. בחודש אחד ב
ריש ירחא,
ב.
ו
בחודש השני
בריש ירחא, ו
ב
עשרין וחמשה בירחא,
ג.
ו
בחודש השלישי ב
ריש ירחא,
שבמקרה זה ראיית 'ריש ירחא' של החודש השלישי, היא באמת בתוך ימי נדותה, שהרי ראתה חמשה ימים קודם לכן, בכ"ה לחודש השני [ולכך אי אפשר להוכיח כשיטת רב פפא].
ואף על פי כן סבר רבי יוחנן שקובעת וסת. וטעמו, משום
דאמרינן,
מה שהקדימה לראות חמשה ימים לפני 'ריש ירחא' השלישי, כי
דמי יתירי הוא דאתוספו בה.
שלפעמים, מרוב ריבוי הדם, היא מתחילה לראות עוד לפני שהגיע יום וסתה, וראייה זו טפילה היא לראייה של יום הוסת, ויום הוסת הוא עיקר הסיבה לראיית הדם.
וסבר רבי יוחנן, כיון שאנו רואים בשתי הראיות הראשונות ש"שריש ירחא" הוא הגורם לה לראות דם, לכן אנו תולים שגם בחודש השלישי 'ריש ירחא' הוא הגורם העיקרי לראית הדם, ואילו ראיית 'כ"ה בחודש' שקדמה לה [בסוף החודש השני] לא היתה אלא "תוספת דמים", שהקדימו ויצאו ממנה חלק מהדמים לפני יום הוסת עקב ריבוי הדם. וכיון שראתה פעם נוספת בריש ירחא, נחשב הדבר שיש כאן שלש ראיות לריש ירחא שלא בימי נדה, ובכך היא קובעת וסת לריש ירחא, על אף שבפועל היתה הראיה השלישית הקובעת את הוסת בתוך שבעת ימי הנידות [של הראיה של יום כ"ה שבסוף החודש השני].
וכן כי אתא רבין וכל נחותי ימא, אמרוה כרב הונא בריה דרב יהושע.
הדרן עלך פרק בנות כותים
--- title: "חברותא - נידה — פרק חמישי - יוצא דופן" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02375.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - יוצא דופן
Оригинал главы פרק חמישי - יוצא דופן
הקדמה
א. אשה היולדת, בין אם ילדה ולד בר קיימא ובין אם היה הולד נפל, הרי היא טמאה ב"טומאת לידה".
דרגת טומאתה היא "אב הטומאה", והיא אסורה לבעלה כנדה.
טומאה לידה נוהגת גם אם לא יצא כלל דם ממקורה של האשה היולדת בשעת הלידה.
ב. טומאת הלידה נוהגת במשך שבוע בלידת זכר, ובמשך שבועיים בלידת נקבה, והימים האלו מכונים "ימי טומאה".
ג. ככלות ימי הטומאה, טובלת היולדת כדי להטהר, ומאז היא מונה "ימי טוהר". משמעות ימי הטוהר היא, שכל דם שתראה בהם הוא "דם טוהר", שאינו מטמאה, ואינו אוסרה לבעלה.
ימי הטוהר הם, שלושים ושלשה ימי טהרה ליולדת זכר, ושישים וששה ימי טהרה ליולדת נקבה.
ד. בימי הטהרה, כאמור, אפילו אם היא רואה דם ממקורה, היא אינה נטמאת, לא בטומאת נדה ולא בטומאת זבה, והיא מותרת לבעלה. אך אין היא טהורה עדיין לגמרי, אלא היא נחשבת כ"טבולת יום ארוך", לפי שעדיין היא אסורה באכילת תרומה עד סוף ימי הטהרה.
כמו כן, היא אסורה באכילת קדשים או בכניסה למקדש עד שיעברו עליה כל הימים הללו, ועד שתביא, למחרת, קרבנות יולדת, ובכך תתטהר לחלוטין.