Nidá 32b — o Talmud em português

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו:

למעוטי איש מאודם!

שאם איש רואה שכבת זרע אדומה, אינו נטמא בכך! [ודרשת הפסוק היא - אשה מטמאה באודם, שזהו דרכה, ואין איש מטמא באודם, שאין דרכו לראות כן] .

מקשה הגמרא:

והא דתניא

: נאמר לגבי זבה [שם כה]

"אשה

כי יזוב דמה ימים רבים", ודנה הברייתא

אין לי אלא אשה

גדולה שנעשית זבה אם ראתה דם במשך שלשה ימים רצופים לאחר שבעת ימי נדתה - קטנה שהיא רק

בת י' ימים

-

לזיבה, מנין

שיכולה להיות זבה עשרה ימים אחרי הוולדה [ז' ימי נידות ועוד ג' ימי זיבה]?

תלמוד לומר: "ואשה"

[ו' יתירה], ללמד שגם קטנה נעשית זבה.

ומסיימת הגמרא את קושייתה:

למה לי

לדרשה הזאת -

ליגמר מנדה,

שכשם שנוהגים ימי נידות בקטנה כן נוהגים בה ימי זיבות?!

מתרצת הגמרא:

צריכא

ללימוד מיוחד שדין זבה נוהג בקטנה. משום

דאי כתב רחמנא בנדה

בלבד,

הוה אמינא

-

נדה

שהיא חמורה,

משום דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב ז'

ימי נידות, לכן היא נוהגת גם בקטנה.

אבל זבה, דאי חזאי חד יומא

אינה צריכה לשבת ז' ימים. אלא

בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא

נהגה בקטנה .

לכן

צריכא

לדרשה של "ואשה" ללמד שדין זבה נוהג גם בקטנה.

ועדיין מקשה הגמרא:

וליכתוב רחמנא

דין קטנה

בזבה, ולא בעי

למיכתב

בנדה. ואנא ידענא

גם בלא דרשה מיוחדת כיון

דאין זבה בלא נדה,

שדין נדה נוהג בקטנה, לפי שי"א ימי הזיבה נמנים רק לאחר ז' ימי הנידות, ואם לא ינהגו בקטנה ז' ימי נדה לא יתכנו בה י"א ימי זיבה.

מתרצת הגמרא:

אין הכי נמי

שאין צורך בפסוק למדרש דין נדה בקטנה, כי היא נלמדת מזבה .

אלא קרא

היתור של 'ואשה' האמור לגבי נדה קטנה טמאה

למה לי?

\-

למעוטי איש מאודם!

תמהה הגמרא:

הא מיעטתיה חדא זמנא

מיתור 'ואשה' האמור בטומאת אשה הנבעלת לאיש?! מבארת הגמרא:

חד

היתור בטומאת ביאה -

למעוטי

איש

משכבת זרע

אדומה!

וחד

היתור בנדה קטנה -

למעוטי

איש

מדם!

שאם יצא ממנו דם בפי האמה אינו מטמא כנדה, שאין בו טומאת נדה .

ומוסיפה הגמרא:

וכן לענין זכרים

מצינו ריבוי שהם מיטמאים בזיבה מיום לידתם!

דתניא

: נאמר [ויקרא שם ב]

'איש איש

כי יהיה זב',

מה תלמוד לומר 'איש, איש'

-

לרבות תינוק בן יום אחד שהוא מטמא בזיבה, דברי רבי יהודה

.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

-

אין צריך

לדרשה זאת לרבות קטן לזיבה. כי מקרא מפורש הוא בזיבה:

הרי הוא אומר

: [שם לג] 'והזב את זובו לזכר ולנקבה'. ודרשינן:

'לזכר'

-

כל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן

.

'ולנקבה'

-

כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה! אם כן מה תלמוד לומר 'איש איש'?

-

דברה תורה כלשון בני אדם!

ומקשה הגמרא:

אלמא כי מרבי קרא

כגון "איש איש" לפי רבי יהודה, -

בן יום אחד מרבי!

[וגם רבי ישמעאל לא נחלק עליו בכך, אלא שסבר שאין צורך לריבוי זה בזב].

ורמינהו

: נאמר לגבי בעל קרי [שם טז] "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". ודנה הברייתא:

'איש', אין לי אלא איש

[גדול], שנהיה בעל - קרי, קטן

בן תשע שנים ויום אחד מנין

שנעשה בעל קרי?

תלמוד לומר 'ואיש'!

ולמה לא נלמד שגם בן יום אחד נעשה בעל קרי?

אמר רבא

-

הילכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי!

ומבררת הגמרא:

הי הלכתא והי קרא?

אילימא: בן יום אחד

המטמא בזיבה -

הלכתא

.

ובן תשעה שנים ויום אחד

המיטמא בטומאת קרי -

קרא

.

לא יתכן, שהרי

קרא סתמא כתיב,

וכיון שנכתבה ו' יתירה ב'ואיש', יש לרבות אפילו בן יום אחד לטומאת קרי?!

אלא, בן ט' שנים ויום אחד

המטמא בטומאת קרי -

הלכתא

32א , ובן יום אחד

המטמא בטומאת זיבה -

קרא!

מקשה הגמרא על תירוץ רבא:

וכי מאחר דהלכתא היא

שבעל קרי נעשה רק בגיל תשע,

קרא

'ואיש' הנאמר בשכבת זרע ויש בו ו' יתירה

למה לי?

והרי אין בפסוק זה משמעות לרבות דוקא בן תשע שנים ומעלה.

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו

למעוטי אשה מלובן,

שאם תראה אשה זיבה לבנה היא אינה טמאה .

שואלת הגמרא:

למה לי למכתב בזכרים

'איש איש' לרבות קטן בן יום אחד לזיבה,

ולמה לי למכתב בנקבות

'ואשה' לרבות קטנה בת יום לנדה, ובת עשרה ימים לזיבה, והרי אפשר לרבות קטנים באחד מהם ונשמע לשניהם.

מבארת הגמרא:

צריכי

.

דאי כתב רחמנא בזכרים,

הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב לטמאות אפילו קטנים

משום דמטמאו בראיות כבימים,

שאם ראה הזב שלש ראיות נפרדות של זיבה באותו יום הוא מטמא בזיבה כאילו ראה בשלשה ימים רצופים, וצריך לספור שבעה ימים נקיים.

אבל נקבות, דלא מטמאו בראיות כבימים

, שרק אם ראו במשך שלשה ימים נפרדים [אבל רצופים] נעשות בכך זבות גדולות. אבל, אם ראו רק במשך יום או יומיים, ואפילו ראיות מרובות, אינן נטמאות בטומאת שבעה, אלא רק שומרות יום כנגד יום. אם כן, הוה אמינא

אימא לא

החמיר עליהן הכתוב לטמאותם אפילו בקטנותם. לפיכך צריך הפסוק להשמיענו שגם קטנות נטמאות בנידה ובזיבה .

ואי כתב רחמנא בנקבות

שנעשות נדות וזבות מקטנותן, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב

משום דקמטמאו

אפילו

באונס

.

אבל זכרים, דלא מטמאו באונס

[אם הזיבה נגרמה שלא מרצונם]

אימא לא

החמיר עליהן הכתוב לטמאם בזיבה בקטנותם. הילכך

צריכא

קרא ללמדנו בין בקטנים ובין בקטנות שגם הם נטמאים בזיבה כגדולים.

שנינו במשנה:

הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון.

דנה הגמרא:

מאי 'משכב תחתון

-

כעליון'?

אילימא

-

דאי איכא עשרה מצעות, ויתיב עלייהו

מלמעלה,

מטמו להו

כולם ואפילו התחתון.

פשיטא, דהא דרס להו,

וכל אשר מתחתיו נחשב למדרס בין אם נוגע בו ובין לאו?!

אלא

-

שיהא תחתונו של בועל נדה

[כמו הכותים],

כעליונו של זב!

[והיינו: שדרגת הטומאה של בועל הנדה תהיה טומאה קלה, שאפילו הדברים שמתחתיו כגון מושבו ומשכבו אינם מטמאים בטומאה חמורה כמו תחתונו של זב המטמא טומאה חמורה, אלא רק 'כעליונו של זב', והם דברים הנישאים על ידי הזב, מבלי שיגע בהם] .

מה

עליונו

של זב אינו מטמא

אדם וכלים

אלא

רק

אוכלין ומשקין

-

אף

תחתונו

של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין!

ומבארת הגמרא את דין 'עליונו של זב':

'עליונו

-

של זב' מנלן

שהוא טמא רק טומאה קלה?

דכתיב,

[ויקרא טו י]

וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו

[של הזב]

יטמא'!

מאי

-

'תחתיו'?