Nidá 16a — o Talmud em português

ומתרצת הגמרא:

לא תימא

שמדובר ב

הטילה

ודאי

נפל לבור. אלא אימא

הטילה

כמין נפל,

שהיה ספק אם הוא נפל או רוח, ואתי ספק ומוציא מידי ספק.

ודוחה הגמרא את התירוץ:

והא

מדובר בברייתא בודאי נפל, ש

לידע אם זכר אם נקבה קתני

בברייתא שלכן הציץ הכהן, אבל ספק אחר לא היה לו.

ומיישבת הגמרא:

הכי קאמר: ובא כהן והציץ בו לידע אם נפל הפילה אם רוח הפילה. ואם תמצא לומר נפל הפילה

-

לידע אם זכר אם נקבה!

ואיבעית אימא: כיון דחולדה וברדלס מצויים שם

-

ודאי גררוהו,

ורק מחמת הודאי התרנו ודאי איסור.

בעו מיניה מרב נחמן: "וסתות"

-

דאורייתא, או

דרבנן?

האם חיוב הבדיקה בשעת הוסת הוא מהתורה שמא תמצא אז דם, וזאת, שלא בדקה בשעתו, אינה יכולה להסתמך על בדיקה שלאחר כך, שאולי אבד הדם שהיה בשעת הוסת.

או

שמדין תורה יכולה לסמוך על כך שלא ראתה בשעת הוסת דם ולא הרגישה ביציאתו, ורק מ

דרבנן

חייבוה לבדוק בשעת הוסת, ואם לא בדקה אז הרי היא טהורה כי רבנן לא גזרו עליה שתהיה טמאה מספק. אלא רק חייבוה, מדבריהם , לבדוק. [ואם צריכה לחזור ולבדוק לאחר זמן הוסת יתבאר לקמן].

אמר להו

רב נחמן:

מדאמר הונא, חברין

[חברנו],

משמיה דרב: אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה, ולא בדקה

בשעת וסתה,

ולבסוף,

לאחר שעת וסתה,

ראתה,

הרי היא -

חוששת

לוסתה

לטמא למפרע כל טהרות שנגעה בהן החל משעת הוסת, אפילו במשך כמה ימים.

וחוששת

לראייתה

שאם ראתה בפחות מעת לעת לאחר שעת הוסת, הרי היא מטמאה טהרות למפרע מעת לעת משעת הראיה ולא אמרינן שמטמאה למפרע רק עד שעת הוסת!

ומשמע, מהא שמטמאה טהרות למפרע משעת הוסת, על אף שלא ראתה בשעת הוסת,

אלמא

-

וסתות דאורייתא!

כי אם היו וסתות רק מדרבנן היה זה חיוב בדיקה בעלמא, שגם אם לא בדקה אין אנו מחזיקים אותה טמאה מספק. ואם כן אין מקום לטמאות את הטהרות שנגעה בהן משעת הוסת.

איכא דאמרי: הכי קאמר להו

רב נחמן -

טעמא דראתה

לבסוף הוא שחוששים ומטמאים את הטהרות משעת וסתה.

הא לא ראתה

לבסוף,

אין חוששין

לטמאות למפרע משעת הוסת,

אלמא

וסתות דרבנן,

כי אם היתה נטמאת מספק מדאורייתא כשלא בדקה, לא היינו מטהרים את הטהרות למפרע אפילו אם לא ראתה לבסוף, [כי ספק הטומאה במקומו עומד, אולי היה דם בשעת הוסת, ואבד].

[ומה שמטמאים טהרות למפרע משעת הוסת, למרות שלפי הצד שוסתות דרבנן אמרינן שלא גזרו טומאה מספק אלא רק חיוב בדיקה, היינו כשלא ראתה לאחריו, אבל הכא, שראתה דם לאחר מכן, חוששים למפרע שהיה הדם כבר בשעת הוסת, אפילו למאן דאמר וסתות דרבנן].

איתמר: אשה שיש לה וסת, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף בדקה

-

אמר רב: בדקה,

לבסוף,

ומצאה טמאה

-

טמאה,

מצאה

טהורה

-

טהורה! ושמואל אמר: אפילו בדקה לבסוף ומצאה טהורה

-

נמי טמאה, מפני שאורח בזמנו בא!

לימא

רב ושמואל

בוסתות

אי הוי דאורייתא או דרבנן

קמיפלגי? דמר,

שמואל,

סבר דאורייתא

. ולכן אפילו אם בדקה אחר כך ומצאה טהורההריהיאטמאה, שמדאורייתא כל שלא בדקה הרי היא בחזקת ספק טמאה.

ומר,

רב

סבר דרבנן,

שחייבו רק לבדוק בשעת הוסת אך לא העמידוה בספק טומאה.

אמר רבי זירא

: לא!

דכולי עלמא

יכולים לסבור

וסתות דאורייתא

. ואילו רב המטהר היכי שבדקה עצמה לבסוף ומצאה טהורה, משום ש

כאן

איירי שהבדיקה "לבסוף" היתה

שבדקה עצמה

לאחר הוסת מיד ,

כ'שיעור וסת'

[שהוא הזמן הקצר של 'אותיום']. ולפיכך סובר רב שאילו היה הדם בשעת הוסת היא היתה מוצאת אותו באותה בדיקה שעשתה ב'כשיעור וסת' לאחר הוסת. ומועילה בדיקה זו גם אם נסבור שחיוב הבדיקה בשעת הוסת הוא דאורייתא. ושמואל חולק וסובר שצריך לעשות את הבדיקה מדאורייתא בשעת הוסת עצמה, וכל שעברה שעה זאת ולא בדקה לא תועיל לה בדיקה ואפילו לא ב"כשעור וסת".

ומה שאמרנו לעיל לשיטת רב שאם הוא סובר שוסתות דאורייתא היא טמאה משעת הוסת, הוא משום

שכאן

מדובר

שלא בדקה עצמה 'כשעור הוסת'

לאחר הוסת.

רב נחמן בר יצחק אמר: בוסתות גופייהו קמיפלגי

רב ושמואל,

דמר,

שמואל,

סבר וסתות דאורייתא

.

ומר,

רב ,

סבר וסתות דרב נן.

אמר רב ששת

: רב ושמואל החולקים אם וסתות דאורייתא או דרבנן נחלקו

כתנאי,

במחלוקת תנאים.

וכמו ששנינו:

רבי אליעזר אומר

: אם הגיע וסתה ולא בדקה הרי היא

טמאה נדה

[שוסתות דאורייתא].

ורבי יהושע אומר

-

תבדק

אחר כך, ואם תמצא טהורה, הרי היא טהורה למפרע, עוד משעת הוסת [שוסתות דרבנן].

והני תנאי,

רבי אליעזר ורבי יהושע, פליגי,

כהני תנאי,

רבי מאיר וחכמים.

דתניא

: הגיע וסתה ולא בדקה -

רבי מאיר אומר טמאה נדה

[לפי שוסתות דאורייתא].

וחכמים אומרים: תבדק,

ואם תמצא טהורה תהיה טהורה למפרע משעת הוסת [לפי שוסתות מדרבנן].

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא

שרבי מאיר סובר וסתות דאורייתא!

דתנן: רבי מאיר אומר

-

אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה

-

טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים.

ומדייק אביי:

טעמא דאיכא חרדה

הוא שאמרינן שהיא טהורה אם לא בדקה בשעת הוסת.

הא ליכא חרדה

ולא בדקה הרי היא

טמאה,

ולא תועיל בדיקה אחר כך.

אלמא

105 ,

סבר רבי מאיר -

וסתות דאורייתא!

לימא הני תנאי

רבי ורשב"ג, כדלהלן,

בהא,

אם וסתות דאורייתא או דרבנן,

נמי פליגי

-

דתניא: הרואה דם מחמת מכה

שיש לה באותו מקום, הרי

אפילו

רואה דם

בתוך ימי נדתה

[בשעת וסתה]

טהורה, דברי רשב"ג.

רבי אומר: אם יש לה וסת

-

חוששת לוסתה

ואם תראה דם בשעת וסתה היא טמאה, למרות שיש לה מכה שרואה ממנה דם.

מאי לאו בהא קמיפלגי

-

דמר,

רבי, סבר

וסתות דאורייתא

ולכן חוששים אפילו ביש לה מכה,

ומר,

רשב"ג ,

סבר וסתות דרבנן,

ולכן אינו חוששת כשיש לה מכה?!

אמר רבינא

-

לא! דכולי עלמא וסתות דרבנן, והכא ב"מקור

-

מקומו טמא" קמיפלגי

[אם מטמא המקור כל דם העובר דרכו, ואפילו דם מכה], וזהו ביאור הברייתא:

רשב"ג סבר

-

האשה טהורה

[כי וסתות דרבנן, ובספק דם מכה לא גזרו אלא תולים במכה].

ודם

-

טמא, דקאתי דרך מקור

[והרי הוא אב הטומאה, ומטמא את האשה טומאת - ערב, אך לא טומאת שבעה כדם נדה].

ואמר ליה רבי: אי חיישת לוסת

-

אשה נמי טמאה,

ולא רק הדם היוצא מן המקור!

ואי לא חיישת לוסת

משום שוסתות דרבנן, ולכן תולים את הדם במכתה, אין לחשוש גם לטומאת הדם עצמו, כי

מקור

-

מקומו טהור הוא

שאין המקור מטמא את הדמים העוברים בתוכו, אלא רק את דם הנדות, והרי לדם נידות אין אתה חושש. [וזוהי כונת רבי באומרו - אם יש וסת חוששת לוסתה, דהיינו לרשב"ג קאמר, וכמבואר, ולא שסבר רבי שחוששת לוסתה].

מתניתין:

אשה העסוקה בטהרות, שחייבת לבדוק לפני תשמיש ולאחריו -

בית שמאי אומרים: צריכה

ב' עדים

חדשים

על כל תשמיש ותשמיש

שבאותו לילה, אחד לבדיקה לפני כל תשמיש, ואחד לאחרי כל תשמיש, ותעיין בהם למחרת, שכיון שבדיקה זאת היא רק מחמת חומר הטהרות גם אם תעיין בעדים למחרת יבורר דינם של הטהרות שנגעה בהם , שהרי אין היא נוגעת בטהרות בלילה.

או

תבדוק באותם עדים כל הלילה, אבל תשמש

לאור הנר

כדי שתוכל לבדוק את העד לאחר כל תשמיש לאור הנר לפני שתשמש בפעם נוספת באותו לילה.

בית הלל אומרים: דיה בשני עדים כל הלילה,

ותבדקם למחרת, שאינה צריכה בדיקה בין תשמיש לתשמיש, לפי שבדיקה זאת היא רק לחומר הטהרות, והיקלו בה חכמים.