Nidá 14b — o Talmud em português

אמר לו רבי חייא

לרבי:

אי אתה מודה שצריכה כ"גריס ועוד"

כדי להטמא?

אמר לו

רבי:

אבל!

[כן, מאשר אני את דבריך].

אמר לו

רבי חייא:

אם כן

, שגם אתה מודה שאינה מטמאה אלא אם רואה דם בשיעור "כתם" שהוא כגריס ועוד [ומשום שבפחות משיעור זה לא חששו לכתם אלא תלינן בדם מאכולת],

אף

אתה עשיתו כתם,

שגם לדבריך צריכה להיות טמאה רק מספק כי אם טומאתה ודאי הרי זה משום שאמרינן שודאי בא הדם מהמקור ואם כן אף בפחות מגריס צריכה להטמא!

ורבי סבר

שטמאה בודאי, אלא ד

בעינן

דם בשיעור

"כגריס ועוד"

לאפוקי מדם מאכולת

כדי שלא נסתפק כלל שמא הדם שנמצא על העד הוא דם מאכולת.

וכיון דנפק לה מ

ספק

דם מאכולת

-

ודאי מגופה אתא!

[שבדם הנמצא על עד הבדיקה אין להסתפק אלא במאכולת, אבל לגבי שמא בא הדם מעלמא הוי העד כבדוק - ריטב"א].

[ורבי חייא חולק, שכיון שאין העד בדוק הרי הוא כשאר "כתמים" שעל אף שיש בהם כגריס ועוד, שאין לתלות במאכולת, בכל זאת אין טומאתם אלא מספק שמא בא הדם מעלמא].

ופושטת הגמרא:

מאי לאו

מחלוקת זו

בזקנותו

קאי הא בילדותו טימא משום נדה,

[וכפי הצד הראשון של האיבעיא].

שמע מינה!

משתבח ליה רבי

לפני

רבי ישמעאל ברבי יוסי

על

רבי חמא בר ביסא, דאדם גדול הוא.

אמר לו

רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי:

לכשיבוא לידך

רבי חמא בר ביסא -

הביאהו לידי!

כי אתא

רבי חמא בר ביסא,

אמר ליה

רבי ישמעאל:

בעי מינאי מילתא!

שרצה לנסותו כדי להווכח בגדלותו.

בעא מיניה

רבי חמא -

בדקה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם

-

מהו?

אמר לו

רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי חמא - כיצד אענה לך? האם

כדברי אבא

[רבי יוסי]

אימא לך, או כדברי רבי אימא לך?!

[ולקמן מתבארת המחלוקת רבי יוסי ורבי].

אמר ליה רבי חמא

-

כדברי רבי אימא לי! אמר רבי ישמעאל

: וכי

זהו שאומרים עליו לאדם גדול הוא!? האיך מניחין דברי הרב

[רבי יוסי]

ושומעין דברי התלמיד

[רבי]?

ומבארת הגמרא:

ורבי חמא בר ביסא

שביקש לשמוע את דברי רבי במקום דברי רבי יוסי - מאי קסבר?

סבר

רבי חמא, כי

רבי ריש מתיבתא הוא, ושכיחי רבנן קמיה, ומחדדיה שמעתתיה

הפלפול עם החכמים.

ומבארת הגמרא:

מאי רבי ומאי רבי יוסי?

אמר רב אדא בר מתנא: תנא

בדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו דם,

רבי מטמא ורבי יוסי מטהר!

ואמר רבי זירא: כשטימא רבי

לא מעצמו אמר כן אלא - נקט

כרבי מאיר.

וכשטיהר רבי יוסי

-

לעצמו טיהר,

וכפי שיטתו [שתבואר בסמוך] שחלק על רבי מאיר.

ומבאר רבי זירא לאיזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יוסי כוונתו:

וכדתניא: האשה שהיתה עושה צרכיה, וראתה דם

בשעת הטלת מי הרגלים -

רבי מאיר אומר

:

אם

הטילה מימיה כשהיא

עומדת

הרי היא

טמאה

58 ,

שכיון שהיא דחוקה, שהרי לא יכלה לעצור עד שתשב, הגיעו מי רגליה למקור והוציאו עמם דם מהמקור.

אבל

אם

הטילה כשהיא

יושבת,

הרי היא

טהורה

. שודאי יצא הדם ממקום מי הרגלים שיש לה שם מכה והרי הוא דם טהור כי כשהיא יושבת אין לחשוש כלל שמא הגיעו מי הרגלים למקור.

רבי יוסי אומר

:

בין כך ובין כך טהורה!

שאפילו בעומדת אין חוששין שמא הגיעו מי הרגלים למקור והוציא עמם את הדם מהמקור, אלא אמרינן שיצא הדם ממקום מי הרגלים שהוא דם טהור . כי מעמידים אשה בחזקת טהרתה כל עוד לא ידעינן שהדם בא מהמקור הטמא.

ומקשה הגמרא:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: כיצד אמרינן שרבי אזיל בשיטת רבי מאיר?

והא אמר רבי יוסי ברבי חנינא

-

כשטימא רבי מאיר

במטילה מים כשהיא עומדת -

לא טימא אלא משום כתם

61 ,

בטומאת ספק!

ואלו רבי,

כשטימא בבודקת בעד שאינו בדוק -

משום

נדה קאמר,

שטימא אותה בטומאת ודאי?!

ומתרצת:

אמר ליה

רב אשי:

אנן, הכי קאמרינן: כי איתמר ההיא

דרבי יוסי ברבי חנינא -

משום נידה איתמר!

שכך אמר: כשטימא רבי מאיר - לא טימא אלא משום נדה! ולפי גירסתינו אפשר לומר שרבי סבר כשיטת רבי מאיר.

שנינו במשנה: נמצא על שלה אותיום, טמאין

וחייבין קרבן.

תנו רבנן: איזהו "שעור

-

וסת"

[הנקרא "אותיום"]?

משל לשמש ועד שעומדין

סמוכים האחד לשני

בצד המשקוף,

זה מבפנים וזה מבחוץ,

ביציאת שמש נכנס

מיד

עד. הוי

אומר, כי שעור

וסת שאמרו

שחייבים חטאת, הוא שיעור

לקינוח

מבחוץ. שרק אם קינחה מיד ומצאה דם ודאי לנו שהיה הדם בשעת התשמיש,

אבל לא לבדיקה

מבפנים, כי עד שמספיקה לבדוק עובר זמן "שעור - וסת".

שנינו במשנה:

נמצא על שלה לאחר זמן

טמאין מספק ופטורין מן הקרבן.

תנא: וחייבין

אשם תלוי

כשנמצא הדם לאחר זמן. שיש כאן ספק שמא עברו על איסור כרת.

ושואלת הגמרא:

ותנא

דמתניתין

דידן

-

מאי טעמא

לא מחייב אשם תלוי מספק?

ומתרצת:

בעינן

כדי לחייב אשם תלוי שהספק יהיה

חתיכה משתי חתיכות,

כגון שהיו לפניו חתיכת שומן וחתיכת חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה אכל. אבל אם היתה לפניו רק חתיכה אחת ואכלה ואח"כ הסתפק אם היא היתה של חלב או של שומן אינו חייב אשם תלוי. וכאן הספק הוא בחתיכה אחת - אם היה הדם בשעת תשמיש או לאחריו. ותנא שבברייתא סבר שחייבין אשם תלוי אף בספק שאירע בחתיכה אחת.

שנינו במשנה בביאור פרק הזמן השני:

איזהו אחר

-

זמן

ששניהם טמאים למפרע מספק - כדי שתרד מהמטה ותדיח פניה שלמטה.

ורמינהו

: תניא:

איזהו "אחר

-

זמן"? פירש רבי אלעזר ברבי צדוק

-

כדי שתושיט ידה תחת הכר, או תחת הכסת, ותטול עד ותבדוק בו.

והיינו, עוד לפני שיורדת מהמיטה. אבל "עד שתרד מהמטה" כבר עבר זמן זה ואינה מטמאה אלא "מעת לעת" ולא את בועלה?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב חסדא: מאי

"איזהו

אחר

זמן" המתבאר במתניתין שהוא עד שתרד מהמטה ותדיח פניה - אין הכוונה לפרק הזמן השני, אלא לפרק הזמן השלישי, הבא אחריו! [שאז כבר אינה מטמאה את בועלה].

וכונת התנא באומרו "איזהו אחר זמן" היא -

אחר

"

דאחר

הזמן", והיינו, לאחר פרק הזמן השני, שהוא פרק הזמן השלישי. אבל פרק הזמן השני, שבו מטמאה בועלה, הוא עד שתושיט ותבדוק, וכדמפרש רבי אלעזר ברבי צדוק ותנא דמתניתין מסכים עמו.

ומקשה הגמרא:

והא קתני עלה,

על מה שאמרה המשנה "

נמצא על שלה לאחר זמן טמאין

שניהם [הבעל מטעם בועל נידה, והאשה מטעם נידה]

מספק, ופטורים מן הקרבן"

-

איזהו "אחר זמן"

-

כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה?

והיינו ש"איזהו אחר זמן" נסוב על פרק הזמן השני שמטמאה בו את בועלה מספק והוא נמשך עד שתרד מהמטה ותדיח, ולא כפי שתרצנו שנסוב על פרק הזמן השלישי, שאינה מטמאה בו את בועלה, ולא כמו שפירש רבי אלעזר ברבי צדוק שהזמן השני הוא רק עד שתושיט ידה ותבדוק?!

ומתרצת:

הכי

קאמר

התנא במשנתינו:

איזהו "אחר זמן"

-

כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו.

[ואז מסתיים פרק הזמן השני של "אחר זמן", שמטמאה בו את בועלה, וכדברי רבי אלעזר ברבי צדוק. אלא שממשיך התנא במשנתינו ואומר:] ולאחר מכן, בפרק הזמן הבא, השלישי, שהוא:

כדי שתרד מן המטה ותדיח

את

פניה

אז הוא

מחלוקת רבי עקיבא וחכמים

אם מטמאה את בועלה אם לאו.

ומקשה הגמרא:

והא "אחר כך

מטמאה מעת לעת ואינה מטמאה את בועלה"

קתני,

וה"אחר כך" הזה הרי הוא אמור אחרי פרק הזמן שיורדת מהמטה ומדיחה את פניה, ומשמע שרק אז אינה מטמאה את בועלה אבל לפני זה, עד שתרד מהמטה ותדיח, עדיין היא מטמאה את בועלה, ושלא כרבי אלעזר ברבי צדוק?

ומתרצת:

הכי קאמר

התנא במשנתנו: פרק הזמן שמתחיל לאחר שמושיטה ידה אל הכר ובודקת, דהיינו, ששהתה עד שתרד מהמטה ותדיח פניה -

זהו "אחר כך" שנחלקו בו רבי עקיבא וחכמים

אם מטמאה את בועלה!

רב אשי אמר: אידי ואידי חד שיעורא!

התנא במשנתינו ורבי אלעזר ברבי צדוק נקטו את אותו שיעור הזמן:

אם

העד בידה,

הזמן הוא -

כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה

באותו עד [וזה הזמן הנזכר במשנה שהוא אחר הזמן].

אין העד בידה,

הזמן הוא -

כדי שתושיט יד לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד, ותבדוק

בו

בעודה במטה! וזמן זה הזכיר רבי אלעזר ברבי צדוק.

אך כאמור משך הזמן של שני פרקי הזמן הללו הוא שווה. [ולדעת רב חסדא הזמן שתרד מהמטה בלבד הוא יותר מזמן ההושטה לתחת הכר לפיכך הוא סובר שהזמן שבמשנתינו הוא אחר הזמן של רבי אלעזר ברבי צדוק].

מיתיבי

: על רב אשי, תניא:

איזהו

"אחר זמן"

שמטמאה את בועלה מספק?