Nidá 13a — o Talmud em português

מתניתין:

כל היד המרבה לבדוק

[באנשים - אם לא נטמאו בטומאת קרי. ובנשים - אם לא נטמאו בנידה או בזיבה].

הרי, אם ריבוי הבדיקות הוא

בנשים

-

משובחת

היד הבודקת, שמונעת אותה מלטמא טהרות ומלהכשיל את בעלה.

אך אם הוא

באנשים

-

תקצץ

היד המרבה לבדוק, משום שמביאה את הבודק לידי מכשול חמור של הוצאת זרע לבטלה.

גמרא:

ודנה הגמרא:

מאי שנא נשים

שבדיקתן המרובה היא משובחת,

ומאי שנא אנשים שהיא אסורה?

ומתרצת:

נשים

-

לאו בנות הרגשה נינהו!

שאין הבדיקה משפיעה על האשה לגרום להם מכשול עוון, ולכן הבודקת משובחת.

אבל

אנשים, דבני הרגשה נינהו,

שהבדיקה יכולה להביא אותם לידי השחתת זרע שהוא עוון חמור -

תיקצץ

היד הבודקת!

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

שהחילוק ביניהם הוא מצב מכשול עוון.

מאי איריא

שאמרינן: כל היד ה

מרבה

באנשים תקצץ!? והרי

כי לא מרבה

בבדיקה

נמי

תקצץ! לפי שאפילו בדיקה מועטה יכולה לגרום לאנשים מכשול!? ומתרצת:

כי קתני

במתניתין "כל היד ה

מרבה

" -

א

בדיקות של

נשים

קתני! שבהן ריבוי הבדיקות משובח.

תנא: במה דברים אמורים

שהיד המרבה לבדוק באנשים תקצץ - כשהיתה הבדיקה

לענין

אם ראה האיש הבודק

שכבת זרע

שכיון שהאדם מרגיש ביציאת שכבת זרע - אין צורך לבדוק שמא יצאה ממנו, כל עוד שלא הרגיש.

אבל לענין זוב,

שיוצא גם בלא הרגשה , ואי אפשר לדעת אם יצא, אלא על ידי בדיקה -

אף הוא,

הזב שנטמא בזיבה, ובודק לראות אם נמשכת ראייתו כדי לדעת אם הוא מתחייב בקרבן - הרי הוא

משובח

5 , כנשים

המשובחות בריבוי בדיקותיהן!

ואפילו לענין שכבת זרע,

יש אופן שהבדיקה מותרת: ש

אם בא לבדוק בצרור,

שהוא דבר קשה, שאינו מביא לחימום,

או בחרס

-

בודק!

ומקשה הגמרא:

ו

כי

במטלית לא

בדקינן? שמלשון התנא משמע שדווקא בצרור ובחרס מותר לבדוק ולא בדבר אחר.

והתניא: בודק עצמו במטלית, ובכל דבר שרוצה לבדוק בו!?

ומתרצת:

כדאמר אביי

[במקום אחר, שיבואר לקמן]. ש

במטלית עבה

אפשר לבדוק.

הכא נמי,

הא

דשנינו

בברייתא שבודק במטלית, מדובר דוקא

במטלית עבה

שהיא דומה לצרור ולחרס.

ומבארת הגמרא:

והיכא איתמר

מימרא

דאביי

שמותר לבדוק במטלית עבה?

אהא דתנן

: כהן ש

היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו איבריו,

שנעקר זרע מגופו ועומד לצאת, ובשעה שיוצא הזרע מגופו הוא נטמא ואסור באכילת תרומה, ורצונו לסיים את אכילת התרומה לפני שהוא נטמא - הרי הוא

אוחז באמתו,

ומונע מהזרע לצאת מגופו,

ובולע,

בינתיים, במהירות

את התרומה!

שכל עוד לא יצא הזרע עדיין הוא מותר באכילת התרומה.

ושואלת הגמרא: כיצד אומרת המשנה שיש לו תקנה בכך שהוא

אוחז

באמתו?

והתניא: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמתו ומשתין

-

כאלו מביא מבול לעולם,

לפי שבכך הוא מוציא זרע לבטלה, וזה היה חטא דור המבול!?

ולתרץ זאת

אמר אביי

: שההתר לאחוז באמתו ולבלוע את התרומה, הוא דוקא

במטלית עבה

שאינה מחממת, ואינה גורמת להשחתת זרע. [ולתירוץ זה נתכוונה הגמרא לעיל שאמרה 'כדאמר אביי במטלית עבה'].

רבא אמר: אפילו תימא

שאיירי שאוחז באמתו

במטלית רכה

-

כיון דעקר

הזרע לצאת -

עקר!

ומקשה הגמרא:

ואביי,

מדוע אסר לאחוז את אמתו במטלית רכה? והרי כבר נעקר הזרע ממקומו עוד לפני הבדיקה?

ומתרצת:

חייש דילמא אתי לאוסופי

להוציא זרע על ידי החימום שבשעת האחיזה באמה.

ורבא, לא חייש דלמא אתי לאוסופי!

ושואלת הגמרא:

ולא?

וכי אין מקום לחשוש להוספה בהשחתת זרע על ידי החימום בהשתא.

והתניא

[בתוספתא פ"ב ז', על משנתנו]:

הא

[דהיינו האיש הבודק את עצמו באופן תדיר]

למה זה דומה

-

לנותן אצבע בעין, שכל זמן שאצבע בעין

-

עין מדמעת וחוזרת ומדמעת!

וכמו כן באיש, שככל שהוא מוסיף ובודק כך הוא גורם להוצאת זרע נוספת!

ורבא

מתרץ שיש לחלק, כי במשנתנו מדובר שהזדעזעו איבריו והרגיש שנעקר הזרע, כולו כאחד לצאת. ובמקרה שכזה -

כל אחמומי, והדר אחמומי בשעתיה

-

לא שכיח!

ואלו כוונת הברייתא שמדמה את הבודק למי שנותן אצבע בעין היא במקרה השונה מהמקרה שמדברת בו המשנה - שהוא ממשמש באבר בתדירות, וכגון שבודק וחוזר ובודק, וככל שהוא ממשיך למשמש ממשיך הזרע לצאת לאיטו, וכנותן אצבע בעין שהדמעה יוצאת לאטה, עם כל משמוש של היד בעין.

גופא: רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין

-

כאלו מביא מבול לעולם!

אמרו לו לרבי אליעזר: והלא

אם אינו אוחז הרי מי רגליו אינם הולכים למרחוק, ואז

נצוצות

של מי רגלים

נתזין על רגליו, ונראה

משום כך

ככרות שפכה

[שאינו מוליד] לפי שאינו מטיל מימיו למרחוק,

ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים?! אמר להן רבי אליעזר: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים ואל יעשה עצמו רשע,

[ואפילו]

שעה אחת, לפני המקום!

תניא אידך: אמר להן רבי אליעזר לחכמים

שיש עצה כיצד אפשר למנוע את התזת הניצוצות על רגליו גם מבלי שיאחז בידו באמתו - ש

יעמוד

ה

אדם במקום גבוה

-

וישתין

ללמטה!

או ישתין בעפר תיחוח,

שנבלעות בו הניצוצות, שראוי לעשות השתדלות זאת, לטרוח ולהשתין דוקא במקומות אלו

ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.

ומבארת הגמרא:

הי אמר להו

רבי אליעזר לחכמים

ברישא?

את האיסור, או את העצה?

אילימא קמייתא, שנאמר בה רק האיסור,

אמר להו ברישא, אין זה יתכן! כי כיצד יתכן

שבתר דאמר להו איסורא

באופן מוחלט שבכל ענין אסור להחזיק בידו בשעה שמשתין -

הדר אמר להו תקנתא!?

שמשמע שרק נתן להם עצה כיצד אפשר להמנע מלאחוז אבל אם אין אפשרות לעשות כעצתו מותר לאחוז בידו.

ומכריעה הגמרא:

אלא

בהכרח, כי

הא,

העצה,

אמר להו ברישא. ואמרו ליה

חכמים: אם

אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח

-

מאי

יעשה?

אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום!

ומבארת הגמרא:

וכל כך למה?

-

מפני שמוציא שכבת זרע לבטלה!

דאמר רבי יוחנן: כל המוציא שכבת זרע לבטלה

-

חייב מיתה! שנאמר: "וירע בעיני ה' אשר עשה

אונן ,

וימת גם אותו".

רבי יצחק ורבי אמי אמרי

: הרי הוא

כאלו

שופך דמים!

שנאמר "

הנחמים באלים, תחת כל עץ רענן, שוחטי הילדים בנחלים, תחת סעיפי הסלעים"

-

אל תקרי "שוחטי

הילדים"

אלא "סוחטי

הילדים"! דהיינו מוציאי זרע לבטלה. וקרא עליהם הכתוב כאלו שחטו הילדים.

רב אסי אמר

: הרי הוא

כאלו עובד עבודת כוכבים!

ד

כתיב הכא

-

"תחת כל עץ רענן". וכתוב התם

-

"על ההרים

הרמים

ותחת כל עץ רענן".

רב יהודה ושמואל הוו קיימי אאיגרא דבי כנישתא,

על גג בית הכנסת

דשף

[שם מקום],

ויתיב

[היה אותו בית הכנסת] בתוך תחום

נהרדעא.

אמר ליה רב יהודה לשמואל: צריך אני להשתין,

וכיצד אעשה זאת על גגו של בית הכנסת?

אמר ליה

שמואל לרב יהודה:

שיננא

[כינוי לרב יהודה לפי שהיה שנון]:

אחוז באמתך

כדי שלא יפלו מי הרגלים תחתך על גג בית הכנסת,

והשתן לחוץ.

ומקשה הגמרא:

היכי עביד

רב יהודה

הכי? והתניא: רבי אליעזר אומר "כל האוחז באמתו ומשתין כאלו מביא מבול לעולם"?!

ומתרצת:

אמר אביי

-

עשאו

להא דרב יהודה

כבולשת

14 ,

שבמקום סכנה ופחד האדם עסוק בעשייתו מבלי לחשוב על ענינים אחרים, ולכן בהיות רב יהודה על הגג לא היה לו לחשוש שמא יבוא להרהור כשאחז באמתו, וכדמפרש -

דתנן: בולשת

[חיל צבא הבא לחפש ולבזוז]

שנכנס לעיר,

הרי אם

בשעת שלום

נכנס -

חביות

היין שהיו

פתוחות, אסורות

מעתה בשתיה, שמא נסכום אנשי הצבא לעבודה זרה. אך החביות שהיו

סתומות

נשארו

מותרות.

ואם נכנס החיל

בשעת מלחמה

-

אלו ואלו מותרות, לפי שאין להם פנאי לנסך! אלמא, דכיון דבעיתי,

שמפוחדים אנשי החיל מחמת המלחמה -

לא אתי לנסוכי.

הכא נמי

-

כיון דבעיתי

רב יהודה בעומדו על הגג -

לא אתי להרהורי!

ומבארת הגמרא:

והכא מאי "ביעתותא" איכא?

א.

איבעית אימא

-

ביעותתא דליליא ודאיגרא

[מהעמידה על שפת הגג בשעת לילה].

ב.

ואיבעית אימא

-

ביעתותא דרביה

[שרב יהודה היה תלמידו של שמואל].

ג.

ואיבעית אימא

-

ביעתותא דשכינה

[השורה בבית הכנסת, שעמד על גגו].

ד

. ואיבעית אימא

-

אימתא דמריה עליה

[שהיה רב יהודה ירא שמים, והיה מותר לו לאחוז באמתו אפילו שלא על הגג].

דקרי שמואל עליה דרב יהודה: אין זה ילוד אשה!

[שהוא כה ירא שמים].

ה.

ואיבעית אימא,

לכך היה מותר לרב יהודה לפי ש

נשוי היה, דאמר רב נחמן

:

אם היה נשוי

[שיש לו פת בסלו]

מותר

לאחוז.

ו.

ואיבעית אימא: כי הא,

באופן זה

אורי ליה

שמואל לרב יהודה שיעשה:

דתני אבא בריה דרבי בנימין בר חייא

על אף שאסור לאחוז באמה,

אבל מסייע בבצים מלמטה!

ז.

ואיבעית אימא: כי הא, אורי ליה

שמואל לרב יהודה:

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

-

גבול יש לו

לאיסור האחיזה:

מעטרה ולמטה

-

מותר.