Nidá 11b — o Talmud em português

בית שמאי היא!

דאמרי

בית שמאי:

מעין אחד הוא.

לפי לוי חולקים בית הלל ובית שמאי לקמן בדף ל"ה בשאלה זו אם הוי מעין אחד או שנים. ומשנתנו כבית שמאי היא הסוברים שמעין אחד הוא ולכן אינה צריכה לבדוק. ולוי עצמו פוסק כבית הלל ששני מעינות הם, ולדעתם אכן צריכה לבדוק אם פסק המעין הטמא.

ומקשינן:

ו

כי

סתם לן תנא כבית שמאי?

והרי "סתם משנה" הלכה כמותה, ואלו כאן [אליבא דלוי] - בית הלל חולקים, והלכה כמותם, ומדוע סתם התנא כבית שמאי?! ומתרצינן:

"סתם ואח"כ מחלוקת" הוא,

שאמנם כאן סתם התנא כבית שמאי אך לקמן במשנה הביא התנא את המחלוקת של בית הלל ובית שמאי.

וכל "סתם ואח"כ מחלוקת" אין הלכה כסתם!

ולכן אפשר להעמיד את סתם משנתנו כבית שמאי על אף שאין הלכה כמותם.

ואיבעית אימא: מי קתני "מבקשת לישב"

שרוצה להתחיל בימי הטהרה, שפטורה מלבדוק בין דם טמא לטהור?

"יושבת על דם טוהר"

שכבר פסק המעין הטמא,

קתני,

והתחילו ימי הטוהר ולכן פטורה מבדיקה.

ומקשינן:

אי

משנתנו עוסקת

ביושבת

על דם טוהר -

מאי למימרא

שפטורה מבדיקה? והרי דמה טהור!

ומתרצינן:

מהו דתימא תיבדוק,

שיש מקום לחייבה לבדוק אם היא רואה דם טוהר.

דדילמא קבעה לה וסת,

בשלש פעמים שתבדוק ותמצא דם טהור [וכגון שראתה ג' פעמים מעשרים יום לעשרים יום בתוך ששים ושש ימי טהרה של יולדת נקבה] שאף לאחר שיכלו ימי טהרה נקבע לה וסת בכך.

קא משמע לן דמעין טהור למעין טמא לא קבעה

וסת!

ומקשינן:

הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם,

שפיר אמרינן שקביעות וסת של דם המעין הטהור אינו יכול לקבוע למעין טמא.

אלא לרב, דאמר מעין אחד הוא

-

תבדוק

גם בימי הטוהר כי

דילמא קבעה לה וסת,

דכיון דכל הדמים נובעים מאותו מעין יש לה לקבוע וסת, מבלי להתחשב בטומאת הדם או בטהרתו!?

ומתרצינן:

אפילו הכי,

שמעין אחד הוא, אינה קובעת וסת לימי טומאה בימי הטוהר, כי -

מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה

וסת!

שנינו במשנה:

ומשמשת בעדים

חוץ מבתולה, שדמיה טהורים.

תנן התם: תינוקת שלא הגיע זמנה לראות,

שהיתה קטנה, פחות מגיל י"ב,

ונשאת.

בית שמאי אומרים: נותנין לה ארבע לילות

ומטהרים את הדם שרואה בשעת תשמיש בתורת דם בתולים.

ובית הלל אומרים: עד שתחיה המכה,

שאין זמנה מוגבל, אלא כל עוד היא רואה דם בשעת תשמיש תלינן שעדיין לא נתרפאה המכה מהבעילה והדם שממשיכה לראות הוא דם בתולים טהור.

אמר רב גידל אמר שמואל

:

א.

לא שנו

בית הלל שעד שתחיה המכה דמה טהור,

אלא שלא פסקה

לראות דם

מחמת תשמיש,

שבכל בעילותיה ראתה דם, שאז גם אם חזרה

וראתה

ביום

שלא מחמת תשמיש

הרי היא טהורה, כי כל עוד רואה בבעילותיה דם, תלינן שכל דם שתראה בינתיים הוא דם בתולים.

אבל, פסקה

לראות דם

מחמת תשמיש

ואפילו בבעילה אחת בלבד, אם חזרה

וראתה

דם הרי היא

טמאה

. בין ראתה זאת מחמת תשמיש ובין שלא מחמתו. דכיון שפסקה לראות בבעילה אחת אמרינן דהתרפאה המכה וכלה דם הבתולים. ודם זה דם נדות הוא.

ב.

עבר לילה אחד בלא תשמיש

ולמחרת

ראתה

דם בלא תשמיש -

טמאה!

ג.

נשתנו מראה דמים שלה

ממראה הדמים בשעת הבעילה הראשונה -

טמאה,

דאמרינן דם אחר הוא ולא דם בתולים.

מתיב רב יונה

על הדין האחרון של רב גידל אמר רב ששינוי מראה הדם מטמא אותה, מהא דשנינו במשנתנו:

ובתולה, שדמיה טהורים,

אינה צריכה לשמש בעדים כיתר הנשים!

ואמאי? תשמש בעדים, דדילמא נשתנו מראה דמים שלה,

שהרי לדברי רב גידל אמר רב היא טמאה בשינוי המראה, ולמה פטרנו בתולה מבדיקה?

אמר רבא

: עד שאתה מקשה לרב גידל אמר רב מסיפא דמתניתין -

אימא רישא

דמתניתין, [שמשם יש להוכיח כמותו]. ששנינו בה כי כל אשה צריכה להיות בודקת שחרית וערבית

חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר

. ומשמע דוקא

נדה ויושבת על דם טוהר הוא דלא בעיא בדיקה, אבל בתולה,

למרות

שדמיה טהורים, בעיה בדיקה

בשחרית וערבית, ועל כרחך הטעם משום שמא נשתנה מראה הדם, וכרב גידל אמר רב.

אלא קשיין אהדדי

הרישא והסיפא?! ובהכרח, שיש לחלק בין הבדיקות ולומר:

כאן

בסיפא,

ששמשה

זה עתה, הרי היא פטורה מהבדיקה שלאחר תשמיש, דגם אם תמצא בבדיקתה דם שהשתנה מראהו הוא טהור,

דאימא

-

שמש

[אבר התשמיש]

עכרן

בשעת התשמיש לדמי הבתולים, ולכן נשתנה מראיהן. [ולכן פטורה גם מבדיקה שלפני התשמיש שאותה בדיקה אינה אלא אגב הבדיקה שאחר התשמיש, כדלקמן].

כאן

ברישא, בחיוב הבדיקה של שחרית וערבית, דאיירי

שלא שמשה

עתה, יש לחייב את הבתולה לבדוק, שאם תמצא בבדיקתה דם שהשתנה מראהו ממראה דם הבתולים בפעם הראשונה הרי הוא דם טמא, כי עתה אין לה במה לתלות את השינוי במראה הדם, מלבד זה שהוא דם נדה.

ובאופן זה עוסק רב גידל אמר רב, שאם נשתנה מראה הדם ולא היה הדבר סמוך לתשמיש הרי היא טמאה.

תניא נמי הכי,

כשלשת הדינים שחידש רב גידל אמר רב:

א.

במה דברים אמורים

שדמה של בתולה טהור,

שלא פסקה

לראות דם

מחמת תשמיש,

שאז, גם אם חזרה

וראתה שלא מחמת תשמיש,

הרי היא טהורה.

אבל, פסקה

לראות דם

מחמת תשמיש, וראתה

פעם נוספת בין בתשמיש ובין אחריו

טמאה!

ב.

עבר לילה אחת בלא תשמיש, וראתה

למחרת בלא תשמיש,

טמאה!

ג.

נשתנו מראה דמים שלה

כשראתה שלא בסמוך לתשמיש -

טמאה!

שנינו במשנה:

פעמיים היא צריכה להיות בודקת, שחרית וערבית.

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו

במשנתנו שחייבת לבדוק שחרית וערבית

אלא

באשה העסוקה

בטהרות אבל לבעלה

הרי היא

מותרת

בלי בדיקה.

ומקשינן:

פשיטא

שחיוב הבדיקה האמור במשנה הוא רק לטהרות ולא לבעלה, שהרי בודקת ב

שחרית תנן,

ובדיקת שחרית היא רק לטהרות ולא לבעלה שהרי אין משמשין ביום!?

ומתרצינן:

אלא, אי אתמר,

דברי שמואל

אסיפא אתמר

[על מה ששנינו בסיפא דמתניתין שחייבת לבדוק גם]

ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה.

ועל זה

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו

שחייבת בבדיקה זו

אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה

אחרי תשמיש

לטהרות,

שמא ראתה מחמת התשמיש, וכדי שלא תטמאם תקנו בדיקה זו -

בעיא נמי בדיקה לבעלה

לפני התשמיש .

אבל

, אם

אינה עסוקה בטהרות

שאינה חייבת בדיקה לאחר תשמיש -

לא בעיא בדיקה

כלל, גם לא לבעלה לפני תשמיש .

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

שמואל? הרי כבר

תנינא

דין זה במשנה לקמן:

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן,

שאינן צריכות לבדוק לפני תשמיש! וכדי שמשנה זו לא תסתור את משנתנו בהכרח שיש לחלק שהמשנה לקמן עוסקת באשה שאינה עוסקת בטהרות, ולפיכך היא פטורה מהבדיקה לבעלה לפני תשמיש. ומה השמיענו שמואל?

ומתרצינן:

אי ממתניתין

דלקמן,

הוה אמינא

שדין המשנה שכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן -

הני מילי דוקא באשה שיש לה וסת

, שכל זמן שלא הגיע וסתה היא מוחזקת בטהרה,

אבל אשה שאין לה וסת בעיא בדיקה,

קא משמע לן שמואל שאפילו אשה שאין לה וסת פטורה מבדיקה אם אינה עסוקה בטהרות.

ומקשינן: כיצד ניתן לומר שחידושו של שמואל הוא שאפילו אשה שאין לה וסת פטורה מבדיקה? והרי שמואל שאמר את חידושו "לא שנו אלא שעסוקה בטהרות, אבל אם אינה עסוקה בטהרות פטורה מבדיקה" אמר אותו על משנתנו,

והא מתניתין באשה שיש לה וסת עסקינן,

שהרי שנינו "אע"פ שאמרו דיה שעתה" שהוא דין הנוהג דוקא באשה שיש לה וסת, וכיון ששמואל התייחס לאשה שיש לה וסת. אם כן שבה הקושיא שהרי את דין אשה שיש לה וסת כבר למדנו במשנה דלקמן שהיא פטורה מבדיקה.

ומתרצינן: חיוב בדיקה של אשה העסוקה בטהרות שעליו מדובר

מתניתין

הוא

בין

באשה

שיש לה וסת, ובין אין לה וסת.

וממילא התייחס שמואל למשנתנו, ואמר שלא שנו שחייבת בדיקה אלא אם עוסקת בטהרות אבל אשה שאינה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה ואפילו אם אין לה וסת. ומה שנקטה המשנה ברישא "אע"פ שאמרו דיה שעתה" דהיינו באשה שיש לה וסת, הוא להשמיענו חידוש לאידך גיסא לחומרא -

והא קא משמע לן: דאע"ג דיש לה וסת,

אם היא עוסקת בטהרות אמרינן -

מגו דבעיה בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה!

ומקשינן: והא אמרה שמואל חדא זימנא

.

דאמר רבי זירא אמר רבי אבא בר ירמיה אמר שמואל: אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, ואוקימנא

[לקמן בעמוד הבא] שרק

בעסוקה בטהרות

אמר שמואל שאסורה לשמש עד שתבדוק, אבל אם אינה עסוקה בטהרות מותרת לשמש בלי בדיקה, אפילו אם אין לה וסת, ולמה חזר שמואל על דבריו שוב!?

ומתרצינן: שמואל לא חזר על דבריו, אלא הוא אמר פעם אחת בלבד.

וחדא

-

מכלל חברתה איתמר

173 .

תניא נמי הכי

שחיוב בדיקה לפני תשמיש חל רק בעסוקה בטהרות,

במה דברים אמורים

שצריכה לבדוק קודם תשמיש -

לטהרות

אם היתה עסוקה בטהרות.

אבל לבעלה

בזמן שאינה מתעסקת בטהרות -

מותרת

בלי בדיקה! אפילו באין לה וסת .

וכן מותר לבעלה כשחוזר מהדרך לבוא אליה בלי לשאלה אם היא טהורה, משום שהיא בחזקת טהורה.

במה דברים אמורים

שאינו צריך לשאלה -

שהניחה

בשעת יציאתו לדרך

בחזקת טהורה. אבל הניחה

כשיצא לדרך

בחזקת טמאה, לעולם היא בטומאתה

ואפילו עברו ימי הטומאה והיה באפשרותה להטהר, אין הבעל יכול לסמוך על כך שטבלה ונטהרה -

עד שתאמר לו

במפורש "

טהורה אני!

"