Nedarim 87b — o Talmud em português

ואם

הפר לתאנים

בלבד,

אינו מופר

חלק הענבים

עד שיפר אף לענבים, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו".

מה "יקימנו" ממנו, אף יפרנו "ממנו"

כשם שלשון יקימנו משמע שקיום בחלק ממנו [מהנדר], מועיל על כל הנדר, כמו כן הוקשה הפרה להקמה, שאף בהפרה מהני כאשר מיפר רק חלק ממנו [מהנדר].

ומבארת הגמרא את מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

ורבי ישמעאל

סובר שהפרה על מקצת מהנדר אינה מועילה על שאר הנדר, משום ד

מי

[וכי]

כתיב

בתורה "

יפר ממנו"?

ואם כן, אין שום לימוד על כך שהפרה על מקצת מהנדר מועילה על כולו.

ורבי עקיבא

סובר ש

מקיש הפרה להקמה: מה הקמה, "ממנו", אף הפרה "ממנו".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

אבל חכמים אומרים: מקיש הקמה להפרה.

מה הפרה, מה שהפר הפר. אף הקמה, מה שקיים קיים

כשם שהפרה בחלק מהנדר אינה מועילה אלא על החלק שהופר, אף הקמה בחלק מהנדר אינה מועילה אלא על החלק שקויים.

שנינו בסיפא דמתניתין:

אמרה קונם תאנה

וכולי:

אמר רבא: מתניתין, רבי שמעון היא

משנתנו היא כדעת רבי שמעון,

דאמר

במסכת שבועות, שכאשר נתבע אדם ממון על ידי חמשה בני אדם, ושיקר וכפר בתביעתם, ונשבע לשקר בלשון שבועה אחת, שאינו חייב לא לזה ולא לזה, וכולי

\-

הרי נחשבת שבועתו כשבועה אחת, ואינו חייב עליה אלא קרבן שבועה אחד,

עד שיאמר

לשון

שבועה

נפרדת

לכל אחד ואחד.

כגון שבועה שאיני חייב לזה, ושבועה שאיני חייב לזה, שאז יש חמש שבועות, וחייב חמשה קרבנות שבועה.

ואילו חכמים חלוקים על רבי שמעון, וסוברים שאף כאשר אמר בלשון שבועה אחת, שאינו חייב לא לזה ולא לזה, נחשב הדבר כחמש שבועות, וחייב עליהן חמש קרבנות.

ובמשנתנו משמע שרק באופן שאמרה קונם תאנה שאני טועמת וענבה שאני טועמת הרי זה נחשב שני נדרים, שנחשב כאילו אמרה לשון קונם על כל מין בנפרד. אבל אילו היתה אומרת "קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענבה", היה זה נחשב נדר אחד, וזהו כדעת רבי שמעון.

מתניתין:

אם אמר הבעל ביום ששמע את הנדר:

יודע אני שיש נדרים

[שנדרים אלו חלים],

אבל איני יודע שיש מפירין

[שאפשר להפר נדרים] -

יפר

בעת שידע שאפשר להפר, ואפילו לאחר שחלף יום שמעו. כיון שכל זמן שלא ידע שאפשר להפר נדרים, אין זה נחשב יום שמעו, ולכן רק כאשר נודע לו, אז זה נקרא יום שמעו.

אבל אם אמר:

יודע אני שיש מפירין

[שאפשר להפר נדרים],

אבל איני יודע שזה נדר

[שזהו נדר שאפשר להפירו] -

רבי מאיר אומר: לא יפר

אם נודע לו לאחר שחלף יום שמעו, אבל ביום שמעו יכול הבעל להפר אפילו שעדיין לא ידע אם אפשר להפר נדר זה.

וחכמים אומרים: יפר

לאחר שנודע לו שזהו נדר שאפשר להפירו, ואפילו אם חלף יום שמעו, כיון שכל זמן שלא ידע שאפשר להפר את הנדר אין זה נחשב ששמע את הנדר, ולכן רק כאשר נודע לו אז זה נקרא יום שמעו.

גמרא:

ורמינהו

ומקשינן סתירה בדברי רבי מאיר:

לפי ששנינו בברייתא:

כתוב בתורה שכאשר אדם הורג נפש בשוגג הרי הוא גולה לערי מקלט. וכתוב בפרשה זו

"בלא ראות".

מלמד הכתוב שדוקא אם הרוצח בשוגג הוא אדם המסוגל לראות, הרי הוא חייב גלות.

פרט לסומא,

שאינו יכול לראות,

דברי רבי יהודה.

רבי מאיר אומר: לרבות את הסומא

כיון שאף הסומא יכול לחוש באדם הנמצא בקרבתו, הרי הוא נחשב כאדם המסוגל לראות באופן חלקי, והרי הוא נכלל בכלל פרשת רוצח נפש בשוגג.

נמצא, שדברי רבי מאיר סותרים זה את זה, שברישא של המשנה אמרינן לפי כולי עלמא שכל זמן שלא ידע הבעל שאפשר להפר נדרים אין זה נקרא יום שמעו, ונמצא שידיעה חלקית אינה נחשבת ידיעה. ואילו בברייתא סובר רבי מאיר שידיעה חלקית נחשבת ידיעה, ומשום כך הסומא נחשב כאדם שיכול לראות.