Nedarim 86a — o Talmud em português

ומתרצינן:

אמר רבי אילא

: אכן אפשר לאסור דבר שיחול רק לאחר זמן.

והראיה לכך:

ומה אילו

אדם ש

אומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך, לכשאקחנה ממך

[לכשאקנה אותה ממך],

תקדיש

[תהא קדושה],

מי

[וכי]

לא קדשה?

הלא מסברא יש לומר שיכול אדם להקדיש את שדהו בשעה שהוא מוכר אותה באופן שההקדש יחול אחר כך. ואם כן, הוא הדין בנידון דידן, יכולה האשה לאסור את ידיה באופן שזה יחול לאחר שתתגרש.

ומקשינן:

מתקיף לה רבי ירמיה,

מי דמי

וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הלא באופן שהוא הקדיש שדה ואמר:

שדה זו שאני מוכר לך,

חל ההקדש

כי השתא בידיה היא.

השדה עדיין ברשותו היא, ובידו להקדיש את זה עכשיו, ולכן אין זה נחשב דבר שלא בא לעולם

.

אבל

אשה,

וכי

בידה להקדיש

עכשיו את

מעשה ידיה?

הלא אינה יכולה להקדיש עכשיו כיון שהיא משועבדת לבעלה, ואם כן אין הנדר יכול לחול לאחר הגירושין כיון שזה דבר שלא בא לעולם.

ומביא ראיה לפשוט נידון זה ממקום אחר.

הא לא דמי

אין לדמות את נידון דידן

אלא ל

אדם ה

אומר לחבירו, שדה זו ש

כבר

מכרתי לך, לכשאקחנה ממך, תקדיש

[תהא קדושה],

דבאופן זה

מי

[וכי]

קדשה?

הרי זהו ודאי דבר שלא בא לעולם כיון שאין השדה ברשותו,

והוא הדין בנידון דידן אין האשה יכולה לאסור את מעשי ידיה לאחר שתתגרש, כיון שעכשיו מעשי ידיה אינם ברשותה, והרי זה דבר שלא בא לעולם.

מתקיף לה רב פפא,

דוחה רב פפא את סברת רבי ירמיה.

מי דמי

וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הרי דוקא

גבי זבינא

[מכירה] אנו אומרים שאין ההקדש חל,

כיון ש

פסיקא מילתייהו

שהשדה הזו בשעה שהוא מקדיש אותה, הרי היא איננה ברשותו לגמרי, ואין לו בה שום זכות, ולכן זה נחשב דבר שלא בא לעולם.

אבל

גבי אשה, מי

[וכי]

פסיקא מילתא?

הלא אין האשה שייכת לבעלה לגמרי, אלא היא משועבדת לבעלה, ולכן אין מעשי ידיה נחשבים כדבר שלא בא לעולם, שהרי הם ברשותה. אלא שכל זמן הנישואין הם משועבדים לבעל, אבל לאחר שתתגרש חל עליהם איסור הנדר.

ומביא ראיה לפשוט נידון זה ממקום אחר.

הא לא דמי

אין לדמות את נידון דידן,

אלא ל

אדם ה

אומר לחבירו, שדה זו שמשכנתי לך

[ששעבדתי אותה לך כנגד חובי]

, לכשאפדנה ממך, תקדיש

[תהא קדושה],

שבאופן זה

מי

[וכי]

לא קדשה?

הלא ודאי שזה נחשב דבר שכבר בא לעולם, כיון שהשדה היא למעשה שלו כבר עכשיו, אלא שהיא משועבדת, ולכן יכול בעל השדה להקדיש עכשיו באופן שזה יחול לאחר שיפסיק השעבוד.

והוא הדין בנידון דידן, יכולה האשה לאסור את מעשי ידיה עכשיו באופן שזה יחול לאחר שתתגרש, כיון שהם שלה כבר עכשיו אלא שהם משועבדים לבעל, וזה נחשב דבר שבא לעולם.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי

דוחה רב שישא את סברת רב פפא.

מי דמי

וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הרי דוקא לגבי

שדה

הממושכנת אנו אומרים שחל ההקדש,

כיון ש

בידו

של בעל השדה

לפדותו

ולהחזיר את השדה לרשותו

,

ועל כן אין זה נחשב דבר שלא בא לעולם.

אבל

אשה,

וכי

בידה להתגרש?

ואם כן, הרי הגירושין נחשבים דבר שלא בא לעולם.

ומביא ראיה לפשוט נידון זה ממקום אחר.

הא לא דמיא

אין לדמות את נידון זה

אלא לאומר לחבירו, שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים, לכשאפדנה ממך, תקדיש

[תהא קדושה],

דבאופן זה

מי

[וכי]

לא קדשה?

ודין זה יש לדמות לנידון דידן, דכשם שרואים אנו בשדה שעל אף שאינו יכול לפדות את השדה בכל זאת כיון שגוף השדה שלו הרי הוא יכול להקדיש את זה, וזה נחשב כדבר שישנו בעולם, כמו כן אשה יכולה להקדיש ולאסור את מעשי ידיה כיון שהם שלה, והם נחשבים כישנם בעולם.

מתקיף לה רב אשי

דוחה רב אשי את סברת רב שישא.

מי דמי

וכי איך אתה משווה את שני הדינים?

הרי דוקא לגבי שדה הממושכנת חל ההקדש,

כיון ש

התם קיץ

יש קצבה לשעבוד ולאחר עשר שנים קצובות יחזור אליו השדה, ולכן יכול הוא להקדיש את זה

אבל

אשה, מי

[וכי]

אית לה קיצותא?

והלא אין לה קצבה לנישואיה, ואם כן הרי הגירושין נחשבים כדבר שלא בא לעולם.