Nedarim 38a — o Talmud em português

"זאת" ד"המצוה",

דהיינו, המילה "זאת" מהפסוק "כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת" ,

"ידרוך" ד"הדורך",

דהיינו, המילה "ידרוך" של הפסוק "ידרוך הדורך את קשתו",

"חמש" ד"פאת נגב",

דהיינו, מילת "חמש" השניה של הפסוק "ואלה מידותיה וגו' חמש חמש מאות וגו'",

"אם" ד"כי גואל,

דהיינו, מילת "אם" של הפסוק "כי אמנם כי אם גואל אנכי".

הלין,

מקראות אלו דלעיל,

כתבן

-

ולא קריין.

אמר רב אחא בר אדא, במערבא

[בארץ ישראל]

פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין

[מחלקים את הפסוק דלהלן לשלשה פסוקים]:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן

בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'" .

אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה

-

אלא מפסולתן של לוחות

הברית .

שנאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים".

ודורשים שכך כוונת הפסוק:

פסולתן

של הלוחות, דהיינו, מה שישאר מהאבנים אחר שיפסול מהן את הלוחות -

שלך יהא

[והלוחות נעשו מסנפרינון, שהיא אבן יקרה ].

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה

-

אלא למשה ולזרעו.

שנאמר: "כתב לך", "פסל לך". מה פסולתן

-

שלך, אף כתבן

-

שלך.

אבל

משה נהג בה

בתורה

טובת עין

-

ונתנה לישראל.

ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יבורך וגו'"

.

מתיב רב חסדא

: הרי כתוב

"ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם",

רואים שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ליתן את התורה לישראל!

ומבארינן: כך אמר משה:

ואותי צוה

הקדוש ברוך הוא,

ואני

נתתי את לבי ללמדה

לכם.

עוד מקשינן, הא כתיב:

"ראה למדתי אתכם

חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי",

משמע, שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ללמד את ישראל!

ומבארינן, שאף כאן הכוונה היא ש

אותי צוה, ואני

נתתי אל לבי ללמדה

לכם.

עוד מקשינן: הא כתיב:

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת!"

ואמרינן: את

השירה לחודה

[לבדה] ציוה הקדוש ברוך הוא שמשה ילמד את בני ישראל. אבל שאר התורה ניתנה למשה לבדו, והוא נתנה לישראל.

ומקשינן, הא כתיב:

"למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל",

ואם מדובר על השירה בלבד, איזו עדות יש בה?

אלא,

באמת התורה עצמה ניתנה לישראל. אבל

פילפולא בעלמא,

דהיינו, הבנה וחריפות, ניתן למשה לבדו , והוא נהג טובת עין - ומסרו לישראל.

אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו

בקביעות

אלא על

מי שהוא

גבור, ועשיר, וחכם, ועניו.

וכולן, כל דברים אלו, נלמדים

ממשה,

שהיו בו כל הדברים האלו, והשרה עליו הקדוש ברוך הוא את שכינתו .

והשתא מבארינן:

מנין לנו שהיה משה

גבור?

דכתיב: "ויפרוש את האהל על המשכן", ואמר מר: משה רבינו פרסו

בעצמו.

וכתיב: "עשר אמות ארך הקרש וגו'"

[שגובה המשכן היה עשר אמות, ועל גובה זה פרס משה את היריעות]. מוכח מכאן, שמשה היה גבוה עשר אמות. וכיון שהיה גבוה כל כך, מסתמא היה גם בעל כח.

ומקשינן:

אימא ד

אמנם היה משה

אריך,

שהיה גבוה, אבל -

וקטין,

שהיה חלוש בכח!?

אלא מן הדין קרא, דכתיב: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם". ותניא: הלוחות ארכן ששה

טפחים,

ורחבן ששה, ועביין שלשה.

ואם כן, ודאי היה צריך שיהיה בעל כח רב כדי לשברן.

שהיה משה

עשיר

מנלן?

ממה שהבאנו לעיל, שדורשין מהפסוק

"פסל לך"

-

פסולתן שלך יהא.

ושהיה משה

חכם

מנלן?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם

,

וכולם נתנו למשה

-

חסר אחת,

דהיינו, ידיעת השם יתברך על אמיתתו.

שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים".

שהיה משה

עניו

מנלן?

דכתיב: "והאיש משה עניו מאד".

אמר רבי יוחנן: כל הנביאים עשירים היו.

מנלן?

ממשה, ומשמואל, מעמוס, ומיונה.

משה, דכתיב

שאמר לקדוש ברוך הוא במעשה קרח ועדתו:

"לא חמור אחד מהם נש אתי".

ועתה, למה התכוון משה?

אי

התכוון לומר שלא נטל מהם חמור

בלא אגרא,

בלא שכר,

לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא?

כלומר, וכי בזה הוא משתבח, שלא נטל מהם בלא לשלם שכר?!

אלא,

על כרחך הכוונה,

דאפילו באגרא

לא נטל מהם. שלעולם לא נהנה משל אחרים, לפי שהיה לו כל, ולא היה צריך להם.

ומקשינן:

דילמא

מה שלא נטל מהם היינו

משום דעני

הוה,

ולא היה לו שכר לשלם!?

אלא מן "פסל לך"

-

פסולתן יהא שלך,

וכדלעיל.

שמואל,

מנין לנו שהיה עשיר?

דכתיב

שאמר שמואל לעם:

"הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי".

ועתה, איך מדובר,

אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם?

כלומר, האם בזה הוא משתבח, שלא נטל מהם בחנם?!

אלא

-

דאפילו בשכר

לא נטל מהם, לפי שלא היה צריך לכלום.

ומקשינן:

דלמא דעני הוה,

ולא היה לו שכר לשלם!

אלא מהכא

: "והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו'

ותשובתו הרמתה

[ולאחר מכן שב אל רמה]

כי שם ביתו".

ולכאורה יש לתמוה, וכי איני יודע ששם ביתו?

ואמר רבא

: כוונת הפסוק לומר, שב

כל מקום שהלך

שמואל -

ביתו עמו.

דהיינו, שהיו עמו כל כלי תשמיש ביתו ואהל חנייתו, כדי שלא ייהנה מאחרים.

אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל

-

יותר מ

מה

שנאמר במשה.

דאילו במשה רבינו כתיב: "לא חמור אחד מהם נשאתי",

והיינו,

דאפילו בשכר

לא נטל מהם בעל כרחם. אבל מרצונם - נטל.

ואילו גבי שמואל, אפילו ברצון

-

לא שכרו. דכתיב: "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו'".

והיינו משום שלפעמים מתרצים מחמת בושה, ובאמת לא נח להם בזה.

עמוס,

מנין לנו שהיה עשיר?

דכתיב: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס

שקמים".

ו

כדמתרגם רב יוסף: "ארי מרי גיתי אנא, ושקמין לי בשפלתא וג ו'".

והיינו, שאמר עמוס: אין אני מנביאי השקר שלכם, הנוטלים שכר כדי להנבא, שאין אני צריך לכך, ולא נהגתי כך, שעשיר אני, ובעל מקנה ונכסים. שבעל בתי בד אני, ויש לי שקמים בשפלה.

יונה,

מנין לנו שהיה עשיר?

דכתיב

: "וימצא אניה באה תרשיש

ויתן שכרה וירד בה". ואמר רבי יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה

.

אמר רב רומנוס: שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא.

ואמר רבי יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה

,

עד שניתנה לו במתנה. שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו".

מתניתין:

וזן

המדיר

את אשתו ואת בניו

של המודר,

אף על פי שהוא,

המודר,

חייב במזונותן.

ולא יזון את בהמתו

של המודר,

בין טמאה, בין טהורה.

שהרי הוא מהנהו ממש, שעל ידי כך הבהמה נעשית מעולה בדמים.

רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה

.

אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?

אמר להו: שהטהורה, נפשה לשמים

-

וגופה שלו

לאכילה, ונמצא שהוא מהנהו, שהרי היא משתבחת לאכילה.