Nedarim 33b — o Talmud em português

אמר רב הושעיא: זו

דברי חנן היא

. שסובר, שאם הלך אדם למדינת היום, ובא אחר וזן את אשתו, אף שפרע עבורו את חובו, שהרי חיוב הוא על הבעל לזון את אשתו, בכל זאת, הרי הוא כמניח מעותיו על קרן הצבי, ואין חבירו חייב לשלם לו כלום , משום שאינו אלא כמבריח ארי .

כך גם כאן, אף שפרע המדיר עבור המודר את חובו, אין הלווה חייב לשלם לו עבור זה, ולכן אין זה נחשב שההנהו.

רבא אמר: אפילו תימא

משנתינו

דברי הכל

היא. שאפילו לרבנן שחולקין על חנן, ואומרים שחייב הבעל להחזיר לזה את מה שפרע בשבילו, אין זה דומה לענינינו.

לפי ש

גבי מודר הנאה,

דהיינו במשנתנו, מדובר

דיהיב על מנת שלא לפרוע.

דהיינו, שכשהלוהו התנה עמו שלא יוכל המלוה לכופו לפרוע, אלא כשירצה הלוה - יפרענו מדעתו.

ולכן, כשפרע המדיר את אותו חוב, אף שיתכן הדבר שלולא שפרע הוא, היה הלווה פורע מחמת בושה, מכל מקום, כיון שהיה יכול שלא לפרוע, אין זה נחשב שנתן המדיר דבר למודר .

מאי חנן?

לגבי איזה ענין אמר חנן את דבריו?

דתנן: מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו

במקומו.

חנן אמר: איבד

הלה

את מעותיו,

ואין הבעל חייב לשלם לו.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע

אותו אדם

כמה הוציא

עבורה,

ויטול

את הדמים מהבעל.

אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם

[כדברי בני כהנים גדולים].

אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן!

באמת

הניח

אותו אדם את

מעותיו על קרן הצבי,

ואין לו מהבעל כלום.

ואמרינן:

רבא,

שהעמיד את משנתנו בשלוה על מנת שלא לפרוע,

לא אמר כרב הושעיא

שהעמיד את משנתינו כשיטת חנן, משום

דקא מוקים לה למתניתין כדברי הכל,

שרצה רבא להעמיד את משנתינו אף כשיטת רבנן.

ואילו

רב הושעיא לא אמר כרבא,

שהעמיד את דברי משנתינו בשלוה שלא על מנת לפרוע, משום שהוא סובר שאף במקרה כזה אסור למדיר לפרוע את חובו לשיטת רבנן, משום שגוזרים

גזירה שלא ליפרע

-

משום ליפרע.

דהיינו, שאם נתיר במקרה שלוה על מנת שלא לפרוע, יבואו להתיר אף כשלוה על מנת לפרוע.

שנינו במשנתינו:

מחזיר לו את אבידתו.

פליגי בה,

בביאור דברי משנתנו,

רב אמי ורב אסי.

חד

[אחד] מהם

אמר: לא שנו

שמחזיר את אבידתו,

אלא בשנכסי מחזיר

האבידה

אסורין על בעל אבידה. ד

אז,

כי מהדר ליה

המדיר את אבידתו -

מידעם דנפשיה קמהדר ליה

[דבר של עצמו הוא מחזיר לו, ואינו נותן לו דבר משלו].

אבל

כש

נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר

-

לא קא מהדר ליה

המודר למדיר את אבידתו, משום

דקא מהני ליה

המדיר על ידי כך "

פרוטה דרב יוסף".

דהיינו, שבזמן שמחזיר לו את אבידתו, הרי הוא נחשב כעוסק במצוה, ואם בא באותו זמן עני לבקש ממנו פרוטה לצדקה - הרי המחזיר פטור מלתת לו .

וחד

מהם

אמר: אפילו

כש

נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר

-

מהדר ליה, ו

אין לאסור

משום

ההנאה שנהנה המודר בכך שנפטר מלתת פרוטה לעני, ד

פרוטה דרב יוסף

-

לא שכיח.

שאין זה שכיח שיבוא עני דווקא באותו זמן שמשיב את האבידה , ולכן אין זה נחשב הנאה .