Versão em texto deste daf: original e tradução
Nedarim 15b — o Talmud em português
Nedarim 15b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Nedarim 15b
ותיובתא דרב יהודה!?
ומשנינן:
כי קתני
"
דאי איתהני הרי זה בבל יחל דברו
".
כלומר, כך היא כוונת המשנה: כיון שאם תיהנה לפני הפסח, תהא היא בבל יחל דברו למפרע אם תלך לבית אביה, לכן לא תיהנה אף לפני הפסח.
מקשה עוד הגמרא קושיא על רב יהודה מהא ד
תנן
באותה משנה:
האומר לאשתו קודם הפסח:
שאת נהנית לי
[משלי]
עד החג
שלאחרי הפסח,
אם תלכי לבית אביך עד הפסח
הקרוב.
אם
הלכה לפני הפסח
ועברה על תנאו, הרי היא
אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח
.
ודייקינן: אם
הלכה
לפני הפסח
אסורה
היא בהנאה עד החג.
אבל אם
לא הלכה
לפני הפסח
לא
אסורה היא בהנאתו ואפילו עד הפסח, ואף שאם תלך לפני הפסח, נמצא שכבר אסורה היתה בהנאה משעת הנדר.
הרי מוכח שאין חוששים שמא תעבור על תנאה, וקשיא לרב יהודה!?
אמר
תירץ
רבא
:
הוא הדין דאפילו לא הלכה
לפני הפסח, ש
אסורה
היא בהנאה על כל פנים עד הפסח שמא תלך ותיאסר.
אלא שאם
הלכה
לפני הפסח וחל הנדר, הרי היא
אסורה
ליהנות אפילו עד החג
ולוקה
אם עברה.
אבל אם
לא הלכה
לפני הפסח,
אסורה בעלמא
ליהנות עד הפסח מדרבנן, שמא תלך עד הפסח.
מיתיבי
לרב יהודה:
"
ככר זה עלי היום
באכילה,
אם אלך למקום פלוני למחר
":
אכל
היום,
הרי זה ב
"
בל ילך
" למחר; הלך, הרי זה ב"בל יחל דברו".
קא סלקא דעתין שכוונת הברייתא "אכל הרי זה בבל ילך", היינו לומר, שהרי זה אוכל היום, ואינו חושש שיהא ב"בל ילך" למחר.
ומשום, שאם תמצי לומר שלא נתכוין התנא לומר אלא שאם אכל הרי הוא בבל ילך, ולעולם אסור הוא לאכול שמא ילך למחר, תיקשי: היות ופירט התנא את כל אופני האיסור, הרי שאם תמצי לומר שגם זה אסור, הרי שהיה לו לתנא לפרש גם את האיסור הזה.
ואם כן קשיא לרב יהודה האוסר לאכול שמא ילך למחר!?
ודחינן:
מי קתני
"
אוכל
" דמשמע לכתחילה, והרי "
אכל
"
קתני, דכי אכל הרי זה בבל ילך
.
כלומר: אכן רמז לנו התנא גם את האיסור הזה באומרו "אכל" לשון דיעבד, ולהשמיענו שלכתחילה לא יאכל.
מוסיפה הגמרא להקשות מן הסיפא: "
הלך
למחר,
הרי זה בבל יחל דברו
".
אבל "
מהלך
"
לא
קתני, כלומר: אם תמצי לומר שאסור הוא לאכול היום שמא ילך למחר, אם כן מסתמא אכן לא עבר האדם על האיסור, והיה לו לתנא לומר: "מהלך למחר - שהרי לא אכל היום - ואינו בבל יחל דברו", ואילו לפי לשונו של התנא משמע שמסתמא אכל היום, והרי זה ב"בל יחל דברו" משום שאכל אתמול -
ו
אם כן
קשיא לרב יהודה
הסובר: מסתמא לא אכל, שהרי אסור הוא לאכול!?
אמר לך רב יהודה
:
"
הוא הדין דליתני
בסיפא "
מהלך
ואינו בבל יחל דברו", שהרי מסתמא לא אכל אתמול.
אלא
איידי דקתני רישא
: "
אכל
הרי זה בבל יחל דברו"
דלא מיתני ליה "אוכל
", שהרי לדעתי אסור הוא באכילה לכתחילה, לכן
תני
אף ב
סיפא "הלך
".
כלומר, כיון שברישא כתוב "אכל הרי זה בבל ילך", אילו היה שונה התנא בסיפא "מהלך ואינו בבל יחל דברו", היינו מפרשים את הברייתא כך: פעמים שאם "אכל [בראשון] הרי זה בבל ילך" למחר.
ופעמים שאפילו אם אכל ביום הראשון, בכל זאת הרי זה "מהלך [למחר] ואינו בבל יחל דברו". כיצד?
אם "אכל" - ביום הראשון במזיד, דהיינו שהיה יודע שבעבירה על נדרו שאסר את עצמו באכילה יהא ממילא אסור ללכת למחר - "הרי זה בבל ילך" למחר.
אבל אם אכל ביום הראשון בשוגג, דהיינו שלא היה זכור בשעת האכילה שעקב אכילתו יהא אסור ללכת למחר, הרי זה "מהלך ואינו בבל יחל דברו".
והיות ואין התנא עוסק כאן בדינים אלו, לכן שנה התנא בסיפא לשון "הלך" כדי שלא נטעה בפירוש הברייתא. שנינו במשנה:
האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בלא יחל דברו
:
ותמהינן:
והא משתעבד לה
[הבעל לאשתו] לתשמיש
מדאורייתא, דכתיב: שארה כסותה ועונתה לא יגרע
, ואם כן האיך יכול הוא לאסור את התשמיש עליה, והרי זה כמי שאוסר פירות חבירו על חבירו!?
ומשנינן:
באומר
"
הנאת תשמישך עלי
",
והא לא קא ניחא ליה בתשמיש
, כלומר: אין משנתנו עוסקת שאסר תשמיש על האשה, כי אם שאסר על עצמו את הנאת תשמישה, ולאסור על עצמו הרי הרשות בידו.
דאמר רב כהנא
חילוק זה לגבי אשה האוסרת את בעלה בתשמיש, והוא הדין לגבי בעל:
האומרת לבעלה: "
תשמישי עליך
"
כופין אותה ומשמשתו
, כיון
דשעבודי משעבדת ליה
[האשה משועבדת לבעלה לתשמיש], והרי זה כמי שאסרה את פירות בעלה על בעלה, שאין הנדר חל.
אבל האומרת לבעלה "
הנאת תשמישך עלי
"
\-
אסור
הוא לשמש עמה,
שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו
, והיות והיא נאסרת להנות מתשמיש שלו, אסור הוא לשמש עמה, כדי לא להכשילה בדבר האסור לה.
מתניתין:
האומר: "
שבועה שאיני ישן
", או שאמר: "שבועה
שאיני מדבר
", או "
שאיני מהלך
"
\-
בכל אלו הרי זה
אסור
.
האומר: "
קרבן לא אוכל לך
", מתפרשים דבריו בשני אופנים:
האחד: "שבועה אני נשבע בחיי קרבן [שלא שייך להשבע בו] שלא אוכל לך".
השני: "קרבן [איסור נדר] יהא מה שלא אוכל משלך", שלא אסר אלא את מה שלא יאכל.
או שאמר: "
הא קרבן שאוכל לך
", משמע: שבועה בחיי קרבן [שאין נשבעין בו] שלא אוכל משלך.
או שאמר "
לקרבן
[בפת"ח תחת הלמ"ד]
לא אוכל לך
", משמע: "לא יהא קרבן מה שלא אוכל משלך", ולא אסר במפורש את מה שיאכל -
ולכן בכל אלו הרי זה
מותר
לאכול משל חבירו, שהרי אין במשמעות דבריו לא שבועה ראויה ולא איסור כקרבן על מה שיאכל מחבירו.