Nazir 62a — o Talmud em português

יכול לא יהו

הגויים

נזירים?

תלמוד לומר

"

איש

"!

ומשנינן:

האיתמר: אמר רבי יוחנן: הלכה היא בנזיר

שהבן מגלח על נזירות אביו, ואי אפשר שיבוא הכתוב למעט את הגוי מדין זה.

אלא בהכרח, בא הכתוב למעט את הגויים שאינם נוזרים נזירות כלל, וזו היא ששנינו במשנתנו: "הגויים אין להם נזירות".

וכאן שבה הגמרא לברייתא שנזכרה לעיל לענין ערכין:

כתיב בפרשת ערכין: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'". ונחלקו תנאים בברייתא בערכין ה ב, מה בא "בני ישראל" למעט, ומה בא "איש" לרבות: בני ישראל מעריכין ואין גויים מעריכין. יכול לא יהו [הגויים] נערכין, תלמוד לומר "איש", דברי רבי מאיר [ושיטתו הובאה בגמרא לעיל].

אמר רבי מאיר: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט, מפני מה אני אומר: [הגוי] נערך ולא מעריך, מפני שריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין, שהרי חרש שוטה וקטן נערך, אבל לא מעריכין.

רבי יהודה אומר: בני ישראל נערכין ואין גויים נערכין, יכול לא יהו [הגויים] מעריכין, תלמוד לומר: "איש".

אמר רבי יהודה: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעיט, מפני מה אני אומר: גוי מעריך אבל לא נערך, מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מבנערכין, שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין.

ומקשה הגמרא בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה:

"

איש כי יפליא נדר בערכך

" האמור

בערכין, למה לי!?

כלומר: למה לי "איש" לרבות, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה!?

מכדי האיתקש ערכין לנדרים

[והרי ערכין הוקשו לנדרים], כ

דאמר קרא

: "

איש כי יפליא נדר בערכך

" -

והתניא גבי נדרים

[נדרי הקדש]: כתיב [ויקרא כב יח] "

איש

איש מבית ישראל וגו' אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" -

מה תלמוד לומר

"

איש

":

לרבות את הגויים שהן נודרים נדרים ונדבות כישראל

.

והיות ונתרבו הגויים לענין נדרים, הרי למדנו מן ההיקש שהוא הדין לענין ערכין דינם שוה לישראל לכל דיניהם; ואף שבהכרח נתמעטו הגויים משום שנאמר "בני ישראל" דמשמע ולא גויים, הרי שהיות ומאידך גיסא השוותה אותם התורה לישראל, יש לנו לצמצם את המיעוט, ולומר: לא מיעטתם התורה לגמרי שלא יהיו מעריכין ומוערכין, אלא מדבר אחד בלבד - שאותו מסתבר יותר למעט - מיעטה, והיינו לרבי מאיר שלא יעריכו, ולרבי יהודה שלא יוערכו, ושוב אין אנו צריכים לרבותם לענין האחר -

ואם כן "

איש כי יפליא

" האמור

בערכין

לרבות את הגויים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה -

למה לי!?

ומשנינן: אכן אין כוונת הברייתא לומר ש"איש" בא לרבות את הגויים, כי יש ללמוד כן מנדרים,

אלא האי

"

איש

"

מיבעי ליה לאתויי

ישראל "

מופלא סמוך לאיש

" [קטן בשנתו האחרונה קודם הגדלות, והגיע לעונת נדרים], שאף הוא מעריך.

ואכתי מקשינן:

הניחא למאן דאמר

: "

מופלא סמוך לאיש

"

דאורייתא

לענין נדרים, שלשיטתו שפיר יש לומר שהכתוב מרבה "מופלא סמוך לאיש" לענין ערכין.

אלא למאן דאמר

: "מופלא סמוך לאיש" שנדרו נדר אינו אלא מ

דרבנן

, אם כן "

איש כי יפליא

",

למה לי!?

ומשנינן:

לאתויי

"

מופלא סמוך לאיש

"

דגוי

, שהוא מעריך.

תמהה הגמרא על תירוץ זה:

הניחא למאן דאמר

[רבי יהודה]: "

בני ישראל נערכין ואין הגויים נערכין, יכול לא יהו

הגויים

מעריכין, תלמוד לומר: איש

" - הרי

שפיר

יש לומר ש"איש" בא לרבות "מופלא הסמוך לאיש" דגוי, שאף הוא מעריך כמו הגויים הגדולים.

אלא למאן דאמר

[רבי מאיר]: "

בני ישראל מעריכים ואין הגויים מעריכים, יכול לא יהו נערכים תלמוד לומר: איש

", הרי ודאי שאי אפשר לומר ש"איש" בא לרבות "מופלא הסמוך לאיש" דגוי שהוא מעריך, כי הרי אף הגויים הגדולים אינם מעריכים.

שמא תאמר: בא הכתוב לרבות גוי "מופלא הסמוך לאיש" שאף הוא נערך כמו הגויים הגדולים, הרי אף זה אינו, כי:

אפילו תינוק בן חודש בר עירוכי הוא

[אף תינוק מבן חודש נערך], וכל שכן "מופלא הסמוך לאיש", ואם כן לשיטת רבי מאיר: "איש

כי יפליא

"

למה לי!?

אמר

רב אדא בר אהבה: אכן "איש" אינו נצרך ללמד איזה דין לענין ערכין, ואם אינו ענין לערכין תנהו ענין לנדרים:

לכך אמר הכתוב "איש כי יפליא" בערכין כדי

לאתויי

, כלומר: למעוטי נדרי

גוי גדול

.

דאף על גב דגדול הוא, אם אינו יודע להפלות

[יודע לשם מי נדר לשם מי הקדיש]

לא

נודר ולא נודב, ואף שישראל גדול נודר ונודב ואף שאינו יודע להפלות.

וכאן עוברת הגמרא לבאר את הכתוב בפרשת נזירות:

אלא

"

כי יפליא

"

דכתב רחמנא גבי נזירות למה לי!?

[

מכדי האיתקש נזירות לנדרים

, "

כי יפליא

"

למה לי

]!?

כלומר: כיון שכבר נאמר בפרשת ערכין "כי יפליא", כבר ידענו גם לנזירות שתהיה בהפלאה, וכל מה שנלמד מ"הפלאה" האמורה בערכין יש ללמוד ממנו גם לגבי נזירות, ואם כן למה הוצרכה התורה לחזור ולומר פעם שנית בנזירות "כי יפליא"!?

ומפרשינן:

לאתויי

, לרבות

ידים שאינן מוכיחות

[הבא לידור בנזירות ולא אמר משפט מלא ומפורש שהוא נזיר, אלא משפט חלקי, שאינו מוכיח בבירור על קבלת נזירות] שהן ידים, והרי הוא נזיר כאילו אמר את המשפט כולו -

כי מאחר שאמר הכתוב "כי יפליא [יפרש] " בנזירות, דמשמע: מה עיקר נזירות בהפלאה כלומר: בפירוש גמור, אף ידים שנתרבו לקבל בהם נזירות כמו בלשון נזירות גמור צריכים שיהיו בהפלאה ולא ידים שאינן מוכיחות, ואמר עוד: "כי יפליא" בערכין דמשמע נמי למעט ידים שאין מוכיחות, הרי מידה היא בתורה: "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", ונתרבו ידים שאינן מוכיחות.

דאיתמר: ידים שאינן מוכיחות

:

אביי אמר: לא הויין ידים; רבא אמר: הויין ידים

.

ואכתי מקשינן:

הניחא לרבא

הסובר: ידים שאינן מוכיחות הויין ידים.

אלא ל

אביי - הסובר: ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים -

מאי איכא למימר

, [מה בא "כי יפליא" לרבות]!?

אלא

"

כי יפליא

" השני האמור בנזירות

מיבעי ליה לכדרבי טרפון!

דתניא

לעיל [לד ב]:

היו [שנים] מהלכין בדרך, ואחד בא כנגדן, אמר אחד: "הריני נזיר שזה פלוני", ואחד אמר "הריני נזיר שאינו הוא":

רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: אין אחד מהם נזיר, לפי שלא ניתנה נזירות אלא

להפלאה

, ומשום שנאמר "כי יפליא", ומשמע: שיהא נזרו מפורש על הודאי, ולא נזיר בתורת ספק.

ומקשינן:

הניחא לרבי טרפון, אלא לרבנן מאי איכא למימר

[מה בא "כי יפליא" לרבות]!?

אלא מיבעי ליה

ל"שני פעמים כי יפליא"

\-

לכדתניא

:

היתר נדרים

, התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר

פורחין באויר

כלומר: מעט רמז יש לדין זה במקרא,

ואין להן על מה שיסמוכו

, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.

רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר

: "

איש כי יפליא כי יפליא

"

שתי פעמים

[בערכין ובנזירות], וכדי ללמד:

אחד הפלאה

[פירוש]

לאיסור

כלומר: כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר,

ואחד הפלאה להיתר

כשבא לפני החכם ומפרש את נדרו לפניו, ואומר: "כך נדרתי ולדעת כן נדרתי, אבל לדעת כן לא נדרתי", והרי הוא בא לידי חרטה, ומתוך כך בא לידי היתר.