Nazir 53b — o Talmud em português

שנינו במשנה לקמן [נד א], שהיא הסיפא של משנתנו: "אבל הסככות וכו' ואוהל ורובע עצמות [אוהל של רובע עצמות] וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וכו', ואינו סותר את הקודמין ומתחיל ומונה מיד, [אחר שימלאו ימי טומאתו, אבל ימי טומאתו אין עולים לו] ".

ובעמוד זה הוינן בה: כיון ששנינו במשנתנו שאינו מגלח אלא על חצי קב עצמות, אם כן ממילא נדע שעל פחות מכן אינו מגלח הנזיר, ואם כן למה שנה התנא שוב בסיפא שאינו מגלח על אוהל של רובע עצמות!?

ומשנינן: אי משום הרישא הייתי אומר: בין באוהל בין בין במגע ובמשא אינו מגלח אלא בחצי קב עצמות, שהרי משנתנו עוסקת בשלשתן וכמו ששנינו: "על מגען ועל משאן ועל אהילן", ולכן שנינו בסיפא: "ואוהל ורובע עצמות" אינו מגלח עליו, אבל על מגען ומשאן הרי הוא מגלח.

מדייקת הגמרא:

חצי קב עצמות אין

, אכן הנזיר מגלח עליו, אבל

רובע

קב

עצמות לא

מגלח הנזיר עליו.

היכי דמי?

אילימא דאית בהון

[יש בהם] - ב"חצי קב עצמות" ששנינו במשנתנו, וב"רובע קב עצמות" ששנינו בסיפא שאינו מגלח על אהילן -

עצמות

שיש בהן

כ

גודל

שעורה

אם כן תיקשי: והלוא כל עיקר מה ששנינו בסיפא שאינו מגלח על אוהל רובע עצמות, אינו אלא להשמיענו שעל מגען ועל משאן הרי הוא מגלח, שהרי את עיקר מה ששנינו בסיפא שאינו מגלח על אהילן כבר ידענו מהרישא; ואם כן:

תיפוק ליה

באותן רובע עצמות שיש בהן עצם כשעורה - שהוא מגלח על מגען ועל משאן

משום עצם כשעורה

שיש בהן, וכבר שנינו במשנתנו שמגלחין עליו במגע ובמשא, ולמה הוצרך התנא בסיפא להשמיענו שמגלחין על מגע ומשא של רובע קב עצמות!?

אלא

הכא במאי עסקינן - ברישא ובסיפא - בכגון

דאקמח אקמוחי

[טחן את העצמות הדק כקמח או כעפר] שאין הם בכלל טומאת "עצם כשעורה", ואין טומאתן אלא משום חצי או רובע קב. השמועה הבאה מתבארת לפי הקרו אורה

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח וכו'

על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי

[ועל חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם] על מגען ועל משאן ועל אהילן.

ושנינו עוד במשנה באהלות [פרק ב]: "אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל וכו' אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי וכו'".

[ושנינו עוד במשנה לקמן נד א: אבל הסככות וכו', ורביעית דם, ואהל ורובע עצמות וכו', על אלו אין הנזיר מגלח].

ודנה הגמרא בבירור דין אבר מן החי או מן המת כש

אין עליהן בשר כראוי

ואין באבר מן המת עצם כשעורה, שהם מטמאים במגע ובמשא וכמבואר במשנה באהלות,

מאי

דין הנזיר לענין גילוח כשנטמא בהם במגע ומשא?

רבי יוחנן אמר

: טומאת מגע ומשא באברים אלו שאין עליהם בשר כראוי, טומאה דרבנן היא, ולכן

אין הנזיר מגלח עליהן

, ואפילו נגע בהם או נשאם.

וריש לקיש אמר

: טומאת מגע ומשא באברים אלו טומאה דאורייתא היא, ולכן

הנזיר מגלח עליהן

אם נגע בהם או נשאם.

ומבארת הגמרא את מקור מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר: אין הנזיר מגלח עליהן

, משום

דהא קתני ברישא

[במשנתנו]: "

על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי

וכו' על אהילן ועל מגען ועל משאן", ולא קתני בהמשך משנתנו: "ועל אבר מן המת ומן החי שאין עליהם בשר כראוי על מגען ועל משאן", וכשם ששנינו ב"עצם כשעורה"; הרי משמע:

יש עליהן בשר כראוי

-

אין

, אכן הוא מגלח על מגען ועל משאן,

אבל אין עליהם

בשר כראוי

לא

מגלח אפילו על מגען ועל משאן.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: מגלח, מדלא קתני

לאלו

בסיפא

[במשנה הבאה] שאינו מגלח על מגען ועל משאן.

כלומר: היות ולא נשנה בסיפא בין הטומאות שהנזיר אינו מגלח עליהן אף שנטמא: "ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי - על מגען ומשאן", הרי משמע שעל אלו הנזיר אכן מגלח.

ורבי יוחנן אמר לך

: אף שעל אלו אינו מגלח, לא היה צריך התנא לשנותו בסיפא בין הטומאות שהנזיר אינו מגלח עליהן, כי:

כל היכא

[כל הטומאות]

דמשמע מכללא

דרישא שאינו מגלח עליהן, שוב

לא

חזר התנא ו

קתני

לאותן טומאות

בסיפא

לומר שאינו מגלח עליהן; והרי מן הרישא כבר דייקנו שבאברים אלו אינו מגלח עליהם, ולכן לא חזר התנא ושנה אותן בסיפא.

מתמהת הגמרא על כללו של זה של רבי יוחנן:

והא

"

חצי קב עצמות

" ששנינו במשנתנו בין אלו שהנזיר מגלח עליהן,

ד

כבר

משמע

מן הרישא:

חצי קב עצמות אין

אכן הנזיר מגלח על אהילו, אבל

רובע עצמות לא

מגלח הנזיר על אהילו -

ו

מכל מקום

קתני בסיפא

: "ואוהל

רובע עצמות

[אוהל של רובע עצמות] " בין הטומאות שהנזיר אינו מגלח עליהן.

ותיקשי לרבי יוחנן הסובר: מה ששמענו מדיוק הרישא אין צורך לשנותו בסיפא, שהרי אם כן למה קתני בסיפא שעל אוהל רובע עצמות אינו מגלח. ומשנינן: לעולם כל מה שיש לדקדק מן הרישא שוב אין צריך לשנותו בסיפא, אלא

התם

גבי רובע עצמות - לכן שנה אותו התנא גם בסיפא, כי

אי לאו

שהיה שונה התנא "ואוהל ו

רובע עצמות

" בין אלו שאין הנזיר מגלח עליהן, אלא הייתי לומד דין זה רק מדיוק הרישא,

הוה אמינא

[הייתי אומר]:

אפילו על מגעו ועל משאו

של רובע קב עצמות -

לא

מגלח הנזיר עליהם.

ו

להכי איצטריך למיתני

בסיפא "ואוהל ו

רובע עצמות

" שאינו מגלח עליו, כדי להשמיענו:

דעל אהילן

דוקא

הוא דאין הנזיר מגלח

, אבל על מגען ומשאן של רובע עצמות - ואפילו שאין בהם עצם כשעורה, וכגון שטחנן כקמח - הרי הוא מגלח.

אבל אבר שאין עליו בשר כראוי, שאינו מגלח - לדעת רבי יוחנן - אפילו על מגעו ועל משאו, אין צריך התנא לשנותו בסיפא, כי כבר שמעינן לה מן הרישא.

ואכתי מקשינן על שיטת רבי יוחנן וכללו:

והא

"

חצי לוג דם

" ששנינו ברישא שהוא מגלח עליו,

דשמעת מינה

[שיש לדייק מזה]: "

חצי לוג דם

"

אין

, אכן מגלח הוא עליו, אבל "

רביעית דם

"

לא

מגלח הנזיר עליו -

ו

מכל מקום

קתני

גם

בסיפא

"

רביעית דם

" שאין הנזיר מגלח עליו כלל ואפילו על מגעו ומשאו.

הרי שאף אלו שאין מגלח עליהם כלל - וכמו אברים שאין עליהם בשר לשיטת רבי יוחנן - חזר התנא ושנה בסיפא שאין מגלחין עליו כלל אף שמדוייק כן מן הרישא, ואם כן למה לא שנה התנא בסיפא גם אברים שאין עליהם בשר, שאין מגלחין עליהם!?

ומשנינן:

התם

גבי רביעית דם, לכך חזר התנא ושנה טומאה זו בסיפא והשמיענו שאינו מגלח עליו, כדי

לאפוקי מדרבי עקיבא!

דאמר רבי עקיבא [במשנה בסוף הפרק]: רביעית דם נזיר מגלח עליו על מגעו ועל משאו, קל וחומר מעצם כשעורה שהוא מגלח על מגעו ועל משאו.

כאן שבה הגמרא לפרש את עיקר מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש באבר שאין עליו בשר כראוי:

האי

"

אבר מן המת

שאין עליו בשר כראוי" שנחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש,

היכי דמי

, באיזה אבר נחלקו!? והרי

אי דאית ביה

באבר מן המת

עצם כשעורה

, אם כן

מאי טעמא דרבי יוחנן

שאינו מגלח אפילו על מגעו ועל משאו, והרי על מגע ומשא של עצם כשעורה מגלח הנזיר וכמפורש במשנתנו!?.

ואי דלית ביה

באבר

עצם כשעורה, מאי טעמא דריש לקיש

שהוא מגלח על מגעו ועל משאו!?

אמר לך ריש לקיש

:

לעולם דלית ביה

באבר מן המת

עצם כשעורה, ואפילו הכי רחמנא רבייה

[ריבתה אותו התורה]:

פרשת טומאת מת [במדבר יט]:

"זאת התורה, אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל, יטמא שבעת ימים. וגו'. וכל אשר יגע על פני השדה, בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר, יטמא שבעת ימים". וגו', ולפי המבואר בסוגייתנו פסוק זה מדבר בטומאת אוהל.

"ולקח אזוב וטבל במים [במי חטאת] איש טהור, והזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם [באוהל המת], ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר. והזה הטהור על הטמא וגו'", ולפי המבואר בסוגייתנו פסוק זה מדבר בטומאת מגע.

דתניא

: "

וכל אשר יגע

נגיעה זו היא על ידי אוהל המת -

על פני השדה בחלל חרב או במת

או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים", מה תלמוד לומר:

"

על פני השדה

":

זה המאהיל על פני המת

שהוא טמא, ואף שלא האהיל המת עליו ולא בא אל האוהל אשר המת שם.

"

בחלל

":

זה אבר הנחלל

מן החי ויש בו

בשר כדי

להעלות ארוכה

["בשר כראוי"] שהוא מטמא אפילו באוהל.

"

חרב

": להשמיענו שחרב

הרי זה כחלל

, כלומר: כלי מתכת - דומיא דחרב - הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו, ומטמא אפילו באוהל טומאת שבעה.

"

או במת

":

זה אבר הנחלל מן המת

ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה, שהוא מטמא אפילו באוהל.

"

או בעצם אדם

":

זה רובע עצמות

הבאים מרוב מנינו או רוב בניינו של אדם, שהם מטמאים אפילו באוהל.

"

או בקבר

"

זה קבר סתום

, כלומר: קבר סתום מכל רוחותיו, ויש גובה טפח בין הקבר למת, שהקבר עצמו מטמא את מי שהאהיל עליו, ואפילו האהיל שלא כנגד המת, ומשום שאנו מחשיבים את הקבר כאילו מלא הוא טומאה.